רע"א 1334/06 דוד בלס ,בפש''ר נ. עו'ד יעקב מ . בויאר , הנאמן בפשט''ר

1.המבקש, שהוכרז פושט רגל בשנת 2002, מלין על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטת ד' מאיר-קרת), במסגרתה הורה בית המשפט על מאסרו. בשנת 2004, לאחר שהמבקש לא עמד בתשלומים החודשיים שהיה עליו לשלם לקופת הכונס הרשמי, ביקש המשיב, הנאמן בפשיטת רגל (להלן - הנאמן), כי בית המשפט יורה על מאסרו. התשלום החודשי עמד בתחילה על 4,000 ש"ח לחודש והועלה באמצע שנת 2003 ל-6,000 ש"ח. בקשת המאסר התקבלה, אך ערב המאסר הגיע המבקש להסדר תשלומים חדש עם הנאמן (להלן - ההסדר). בהתאם להוראות ההסדר, שנעשה בחודש נובמבר 2004, עוכב מאסרו של המבקש, בתנאי שישלם את התשלומים החודשיים שנקבעו בהסדר. המבקש לא עמד גם בתשלומים לפי ההסדר ועל כן הגיש הנאמן בקשה לביטול עיכוב צו המאסר. בבקשתו טען הנאמן כי המבקש מתחמק מתשלום חובותיו לקופת פשיטת הרגל ורק בצילו של צו מאסר נמצאים לו לפתע כספים. המבקש מצידו הגיש בקשה לביטול ההסדר בטענה כי ההסדר אינו חוקי לאור הוראת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם. עוד טען המבקש כי חתם על ההסדר מתוך טעות, שכן סבר כי מצבו הכלכלי יאפשר לו לעמוד בתשלומים, אך התברר לו כי אינו יכול לעמוד בהם.

2.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול ההסדר, והורה על מאסרו של המבקש. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לפי הדוחות שהגיש המבקש (דוחות לעניין הכנסותיו והוצאותיו של המבקש בשנים 2005-2001, שהוגשו כולם רק בחודש ספטמבר 2005) לא חל שינוי בהוצאותיו של המבקש במהלך השנים. לפיכך, נקבע כי המבקש לא הציג תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד, כי מצבו הכלכלי השתנה מאז נחתם ההסדר ומכאן כי אין לקבל את טענתו לפיה נפלה טעות בחתימתו על ההסדר. בית המשפט דחה גם את טענותיו של המבקש לעניין בטלותו של ההסדר לאור הוראת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט ציין כי צו המאסר שניתן נגד המבקש בשנת 2004 הוצא לפי הוראת סעיף 179 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, שחקיקתה קדמה לחקיקת חוק היסוד. הואיל וכל פועלו של ההסדר היה עיכוב צו המאסר, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לטענת אי חוקתיות ביחס להסדר.

3.המבקש טוען כי טעה בית המשפט המחוזי משדחה את בקשתו לביטול ההסדר. לטענתו, הוא אינו יכול לעמוד בהוראות ההסדר הואיל והנאמן אינו מתיר לו לעבוד בעבודה בה עסק עובר למתן הצו לכינוס נכסיו. כן טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי משהורה על מאסר מבלי לערוך חקירה נוספת בדבר יכולתו הכלכלית של המבקש. הכונס הרשמי והנאמן סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי וטוענים כי החלטה זו מעוגנת היטב בממצאים עובדתיים ביחס להתנהגותו של המבקש.

4.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי כל פגם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, ובכללן קביעותיו ביחס לחוקתיות ההסדר. אוסיף, כי חובו של המבקש לקופת פשיטת הרגל עומד על כ-96,000 ש"ח (נומינלי), ומן החומר שהוצג בפניי עולה כי המבקש נמנע מתשלום חובותיו באופן עקבי. המבקש מעביר כספים לקופת פשיטת הרגל רק תחת איום במאסר. יוער בהקשר זה, כי צו המאסר שניתן נגד המבקש בבית המשפט המחוזי טרם בוצע, בשל החלטתו של בית משפט זה לעכב את ביצועו, בכפוף להפקדת ערבות בסך 70,000 ש"ח. סכום זה הופקד בקופת בית המשפט והועבר בשלב מאוחר יותר, בהסכמת הצדדים, לקופת פשיטת הרגל. אשר לטענתו של המבקש לפיה אינו עומד בהסדר התשלומים הואיל והנאמן אינו מאפשר לו לעבוד, מתברר כי עניין עיסוקו של המבקש נדון והוכרע בהחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי, שניתנה ביום 24.5.05. בהחלטה זו קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתו של הנאמן לפיה אין להתיר למבקש להמשיך בעיסוק הקשור באופן הדוק מדי לפעילותו הפיננסית עובר להליכי פשיטת הרגל. עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי למבקש להגיש תכנית עסקית חלופית. המבקש לא עשה כן. הוא אף לא ביקש לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. דברים אלה אינם מתיישבים עם טענתו של המבקש לפיה הוא עשה ועושה מאמצים כנים לתשלום חובותיו.

5.לאור כל האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור. הצו המעכב את מאסרו של המבקש יבוטל וצו המאסר שנתן בית המשפט המחוזי ייכנס לתוקף ביום 7.9.06, אלא אם ישלם המבקש את חובו לקופת פשיטת הרגל עד לאותו מועד. אם ייאסר המבקש, הוא יובא בפני בית המשפט המחוזי בחלוף שבעה ימים מיום מאסרו. משיובא המבקש בפני בית המשפט המחוזי ייערך דיון בעניין המשך המאסר. אין צו להוצאות.