רע"א 3496/21 שמואל לונטר נ. עו"ד ישראל בכר- נאמן

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.5.2021, בפש"ר 22618-03-16 (השופט ח' ברנר – סג"נ), שבגדרה נקבע כי אין להסכמים שנערכו בין המבקש לבנו תוקף כלפי הנאמן, כי הבן הוא בעל הזכויות במקרקעין, וכי הנאמן רשאי לפעול למימושם.

2.

ענייננו בהליכי פשיטת הרגל של אורי לונטר, בנו של המבקש – שמואל לונטר. ביום 3.8.2019 ניתן לאורי הפטר, אשר הותנה בתשלום סך של כ-225,000 ₪, כמו גם בהתחייבותו כי לא יתנגד להליכי המימוש של מקרקעין הרשומים על שמו – שטח בלתי מסוים בקרקע חקלאית, 500 מ"ר מתוך 17,970 מ"ר במקרקעין הידועים כגוש 8014, חלקה 7 (להלן: הנכס ו- המקרקעין בהתאמה). ביום 25.8.2019, לאחר ששילם אורי את הסכום האמור – ניתן ההפטר, על כל הנלווה לכך.

3.

משבשלו התנאים וניתן ההפטר, פנה המשיב 1 – עו"ד ישראל בכר, אשר מונה במסגרת ההליכים כנאמן לנכסיו של אורי – בבקשה למימוש הנכס. דא עקא, שמואל הביע התנגדות למבוקש; לטענתו, נתונות לו זכויות מעין קנייניות בנכס, הגם שלפי מרשם המקרקעין רשום אורי כבעל הזכויות.

4.

לביסוס טענתו הציג שמואל שלושה מסמכים: המסמך הראשון – הסכם מתנה , שעל-פי לשונו נערך ביום 24.6.2003. במסגרתו נתנו שמואל ואשתו לאורי את הנכס, במתנה וללא תמורה, בכפוף ל'תנאי מפסיק', שלפיו "במידה ו[אורי] יבקש מימון כספי והנותנים יסכימו לממנו [...] ו/או באם יפתחו נגד [אורי]

הליכי פש"ר ו/או הליכי חדלות פירעון בכל צורה שהיא, אזי יחדל הסכם המתנה להתקיים והזכויות יושבו לנותנים" . המסמך השני – הסכם מימון , שנחזה כמסמך שנערך ונחתם ביום 10.8.2005. בגדרו הוסכם לכאורה כי "שמואל ו/או באמצעות חברה בבעלותו, יעבירו כספים מפעם לפעם לאורי [...] עד לסכום כולל של 180 אלף ₪ בלבד" , וכי כנגד זאת "ימחה אורי את זכותו על [הנכס] שניתנה לו [...] במתנה, בחזרה לשמואל" . בהתאם, המסמך השלישי הריהו כתב המחאת זכות , חתום בידי אורי ונושא גם הוא תאריך יום 10.8.2005, שלפיו הצהיר אורי כי "בהתאם להסכם כאמור לעיל ולהסכם המתנה מיום 24.6.2003, הנני ממחה בזאת בהמחאה גמורה ומוחלטת ובלתי חוזרת [...] בחזרה לשמואל לונטר [...] את כל זכויותיי [במקרקעין]" (לשם הנוחות, יכונו שלושת המסמכים יחדיו

המסמכים שבמחלוקת ).

5.

לאחר דיון וחקירת המצהירים מטעמו של שמואל, ולאחר שאף אורי קיבל רשות להגיב לעניין, חרף התחייבותו, החליט בית המשפט המחוזי להעתר לבקשת הנאמן, ולהתיר את הליכי מימוש הנכס. תחילה, בחן בית המשפט את המסמכים המצויים בלשכת רישום המקרקעין. צוין, כי בתיק הנכס במרשם נמצאו תצהירים מיום 27.11.2002 – של שמואל ואשתו, ושל אורי ושתי אחיותיו – כמו גם שטר מכר מיום 25.6.2003, המעידים על העברת זכויותיהם במקרקעין של שמואל ואשתו, לאורי ולאחיותיו, בחלקים שווים, ללא תמורה. עוד צוין בהקשר זה, כי על בסיס המסמכים הללו, נרשמו ביום 17.9.2003 זכויותיהם של אורי ואחיותיו.

6.

על כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי "המקרה שלפנינו הוא דוגמא מובהקת למי שמנסה לערער על אמינותו של מרשם המקרקעין" , ומכאן שעל שמואל מוטל נטל כבד להוכחת טענותיו. עוד נקבע במישור זה, כי "במקרה דנן מתקיימים מספר 'אותות מרמה'" לגבי התנהלותם של שמואל ואורי, כך שגם מטעם זה מוטל הנטל על שמואל, ולא על הנאמן.

7.

לגופו של עניין נקבע, כי שמואל לא עמד בנטל, לאחר שנמצא כי טענותיו אינן משכנעות במישור העובדתי. כך, בין השאר הוטעם, כי גרסתם של שמואל ואורי "מוקשית על פניה" , שעה שבניגוד לעולה מן המסמכים שבמחלוקת, על-פי מסמכי מרשם המקרקעין, העברת הזכויות בנכס נעשתה ללא סייג, ללא רמז להסדר חוזי אחר בין השניים; כי יש קושי לקבל את הגרסה שאורי הוא זה שניסח את המסמכים שבמחלוקת, בהינתן שכאשר הללו נוסחו, הוא טרם רכש את השכלתו המשפטית; כי ההבחנה שלכאורה עשו שמואל ואשתו בין אורי לשתי אחיותיו – טעונה הסבר; כי העובדה שעל אף שלשיטת שמואל כבר בשנת 2005 התקיים התנאי המפסיק, כאמור בהסכם המתנה, הוא לא פעל להחזרת הרישום על שמו, וגם לא עשה כן בכל תקופת הדרדרותו הכלכלית של אורי – מעוררת תמיהה; וכי העובדה שהמסמכים שבמחלוקת, המוכיחים לכאורה את בעלותו של שמואל בנכס, 'נחשפו' רק כאשר נכנס אורי להליכי חדלות פרעון – אומרת דרשני.

8.

עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי אפילו נניח שהמסמכים שבמחלוקת נערכו במועד שצוין בהם, הרי ש "לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה, משום שמדובר במסמכים חסרי נפקות כלפי הנאמן" . בהקשר זה הוער, כי ספק אם ההלכה שנקבעה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב , פ"ד נג(4) 199 (1999) (להלן: עניין אהרונוב ), "כוחה יפה גם כלפי נאמן בפשיטת רגלו של חייב" , וכי מכל מקום "הלכת אהרונוב נועדה להגן על מי שרכש זכויות שביושר, קרי, ערך עסקה בתום לב ולתכלית ראויה, שלא קיבלה ביטוי בלשכת רישום המקרקעין מסיבה עניינית כלשהי, להבדיל מהגנה על מי שכל מטרתם מראש היתה להבריח את נכסיו של החייב במקרה של קריסה כלכלית, כמו במקרה כאן" . כמו כן הודגש, כי "גם כענין של מדיניות שיפוטית, אין לאפשר קיום מנגנון סמוי מהעין של 'גלולת רעל' הנכנסת לפעולה מיד עם פשיטת רגלו של החייב" , באשר "יהיה זה בלתי סביר בעליל לאפשר לחייבים לשמוט את השטיח מתחת לרגלי הנושים בדיוק ברגע שבו נכסיהם עומדים למימוש, באמצעות מנגנונים מפוקפקים אשר כאלה" .

ממילא, כך הוסבר, בהינתן שלכאורה מכוח הסכם המימון קיבל אורי אשראי כנגד המחאת הזכויות בנכס לשמואל, ובהינתן שהבעלות בנכס מעולם לא נרשמה על שם שמואל, הרי שניתן לראות את העסקה ביניהם, הלכה למעשה, כעסקה למשכון זכויותיו של אורי; משכון שלא נרשם, ועל כן "אין כוחו יפה כלפי נושיו של החייב וכלפי הנאמן, שלא ידעו כלל על קיומו" . על יסוד האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי המסמכים שבמחלוקת נעדרים תוקף כלפי הנאמן, וכי אין מניעה שיפעל למימוש זכויותיו של אורי בנכס.

מכאן הבקשה שלפנַי.

9.

שמואל סבור כי ההחלטה שגויה, על כל רבדיה. נטען כי נטל ההוכחה מוטל על הנאמן – ולא עליו – הואיל והנאמן הוא זה שטען כי המסמכים שבמחלוקת אינם אלא 'חוזה למראית עין', או לחלופין 'חוזה פסול'. בהקשר זה מדגיש שמואל, כי איננו החייב בהליכי פשיטת הרגל, ומכאן שאין להעביר את הנטל לכתפיו, בשל 'אותות מרמה' שלכאורה נמצאו בענייננו. ממילא, לשיטתו, הן לפי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל-1969, הן לפי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011, הרי שלא היה חייב להגיש את המסמכים שבמחלוקת ללשכת רישום המקרקעין. עוד טוען שמואל, כי שגה בית המשפט המחוזי הן בהסתמכו על עניין אהרונוב – באשר אין מדובר במקרה של עסקאות נוגדות, אלא בתחרות בין בעל זכות מעין קניינית לבין נושה כספי רגיל, שאין לו עניין קונקרטי בנכס; וכמו כן, כי לא היה מקום להתייחס להסכם המימון וכתב המחאת הזכות כעסקת משכון, שכן מדובר בהמחאת זכויות לפי סעיף 97(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, שכוחה יפה כלפי הנאמן, גם אם לא נרשמה.

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה לדחייה, וזאת ללא צורך בתגובה מטעם המשיבים. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי נטל ההוכחה מוטל על שמואל, לאחר שמצא כי בנסיבות העניין עולים מספר אותות מרמה מהתנהלותם של שמואל ואורי. אכן, בהינתן טיב הקשר בין השניים – אב ובן; בשים לב לכך שזכותו המעין-קניינית לכאורה של שמואל נשמרה בחשאי, במשך למעלה מעשור שנים, מבלי שפעל לרישום הזכויות במרשם המקרקעין; ובהתחשב בכך שהמסמכים שבמחלוקת, שנועדו לכאורה להרחיק את הנכס מידם של הנושים, 'נחשפו' רק עם נקיטת הליכי פשיטת הרגל בעניינו של אורי, על אף שהלה היה נתון בקשיים כלכליים שנים לפני כן – כל אלה בהחלט מעוררים תהייה, מאותתים על מרמה, בלשון המעטה, האם אכן משקפים המסמכים שבמחלוקת את המערכת ההסכמית בין שמואל ואורי לאשורה (ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון , פסקאות י"ג-י"ד (3.2.2009) (להלן: עניין לוינזון ); ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ח'יר , פסקה 28 (24.9.2015)).

11.

ודוק: לא שוכנעתי, כי העובדה ששמואל איננו החייב בהליכי פשיטת הרגל בנדון דידן, יש בה, בנסיבות המקרה, כדי לחסום את תחולתו של כלל ראייתי זה. בחינת עמדותיהם בכתב של הצדדים – הנאמן, שמואל ואורי – מעלה כי אורי צידד בשמואל. התמונה המצטיירת הריהי כי השניים, אב ובנו, עמדו למעשה בחזית אחידה נגד הנאמן, בניסיון להשאיר את הנכס 'בתוך המשפחה'. אכן, הדעת נותנת כי לאחר שקיבל הפטר, נחלש עד מאוד האינטרס של אורי למימוש הנכס, והדעת נותנת כי יעדיף את טובתו של שמואל-אביו, על פני טובת נושיו.

12.

לסיכום, החלטת בית המשפט המחוזי מושתתת על קביעותיו במישור העובדתי; קביעות שערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהן, ובפרט כשנקבעו, בין היתר, על יסוד התרשמות בלתי אמצעית מעדים ששמעה לפניה (ראו, בין רבים: רע"א 4951/20 המשביר 365 בע"מ נ' טורבו טקסטיל בע"מ , פסקה 13 (6.12.2020)). יתר נימוקיו הריהם למעלה מן הצורך, אינני נוקט עמדה לגביהם. לא מצאתי אפוא עילה להתערבותי.

13.

אשר על כן, הבקשה נדחית; מאליה מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע, והיא נמחקת.

אין צו להוצאות.