רע"א 3508/06 שמואל קלבו נ. יוסף שלו

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' וסרקרוג, י' כהן ור' שפירא) בע"א 1052/05, אשר דחה ברוב דעות ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת א' פריאל) בת"א 2347/02, בו חויב המבקש, יחד עם אדם נוסף והחברה שבבעלותם, להשיב למשיב סכום כסף במסגרת הפסקת שותפותו באותה חברה.

1.המבקש ואדם נוסף (להלן: שטיינר ), באמצעות חברת פלא אלקטרוניקה בע"מ (להלן: החברה ), הפעילו מעבדה לתיקון מוצרי חשמל. המשיב הוא טכנאי שירות למקררים ולמכונות כביסה, אשר בין היתר, שימש כקבלן משנה של החברה, ובמסגרת זאת העניק שירותי תיקונים ללקוחותיה. בחודש ספטמבר 1999, בתום משא-ומתן שהתנהל בין המבקש ושטיינר למשיב, חתמו השלושה על הסכם שותפות, לפיו הצטרף המשיב כבעל מניות בחברה. בהסכם נקבע כי מניות החברה יחולקו באופן שווה בין שלושת השותפים, וכי בתמורה להצטרפותו, יעביר המשיב את קהל לקוחותיו לחברה וכן יעביר לידיהם של המבקש ושל שטיינר סך של 50,000 ש"ח (להלן: הסכם ההצטרפות ). אין חולק כי בפועל, העביר המשיב סכום של 45,000 ש"ח בלבד.

2.כעבור כשבעה חודשים, הגיעו שלושת השותפים לידי הסכמה לפיה יפרוש המשיב מן החברה. סיכום הדברים הועלה על הכתב במסגרת מסמך שבו נקבע, בין היתר, כדלקמן: הוחלט על הפסקת עבודתו של המשיב בהסכמה; המשיב מוותר בזאת על מניותיו בחברה; החברה משחררת את המשיב מכל התחייבות לחברה והחברה לא חייבת למשיב כל תשלום ואין לו כל דרישה ממנה. כן נקבע בהסכם כי "חברת פלא אלקטרוניקה במידת האפשר תשלם סך של 1,000 ש"ח מידי חודש בחודשו למשך 45 חודשים ובמידה ויתאפשר תצמצם את תקופת התשלום וזאת לאחר 3 חודשים מתאריך זה", וכי סכום זה ישולם לאחר בדיקה וייעוץ מטעם רואה החשבון של החברה (להלן: הסכם הפרישה ).

3.לאחר שהמבקש ושטיינר סירבו להשיב למשיב את הסכום של 45,000 ש"ח, בטענה כי הם והחברה אינם חייבים לו מאומה, הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום נגד החברה ונגד המבקש ושטיינר, כבעלי מניותיה וכבעלי השליטה בחברה. החברה נתבעה מכוח ההתחייבות החוזית, והמבקש ושטיינר- בשל חוסר תום-לב בשלב המשא-ומתן ומכוח העוולה הנזיקית של תרמית.

4.בית משפט השלום קיבל את גרסת המשיב ואת טענותיו. נקבע כי לחברה חובה חוזית להחזיר למשיב את הסכום במלואו, וכי חובת המבקש ושטיינר נובעת מהעובדה שהסכום שולם להם, באופן אישי, תמורת מניותיהם. לאור זאת, חייב בית המשפט את החברה, את המבקש, ואת שטיינר, ביחד ולחוד, לשלם למשיב סך של 45,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן בהוצאות המשיב ובשכר-טרחת עורך-דינו בשיעור של 15%.

5.החברה, המבקש ושטיינר ערערו על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את ערעורם ברוב דעות. בפסק-דין מפורט ומנומק קבעה דעת הרוב (מפי השופטת ש' וסרקרוג, אליה הצטרף השופט ר' שפירא) כי השוואת גרסאותיהם של בעלי-הדין ועיון בנוסחי ההסכמים מובילים למסקנה כי יש להעדיף את גרסת המשיב על-פני גרסתם של המבקש ושטיינר. בהתבסס על נוסחי ההסכמים ועל הראיות שהובאו באשר להתנהגות בעלי-הדין ולנסיבות שאפפו את החתימה על ההסכמים, נקבע כי יש לאשר את קביעת בית משפט השלום לפיה החברה, המבקש ושטיינר, חייבים, ביחד ולחוד, להשיב למשיב את סכום החוב. לעומת זאת, סבר שופט המיעוט (כב' השופט י' כהן) כי החבות האמורה הינה של החברה בלבד, ולפיכך, כי יש לקבל את ערעורם של המבקש ושטיינר, לבטל את חיובם ולהותיר על כנו את חיוב החברה בלבד.

6.על פסק-דין זה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה המונחת בפניי כעת. יחד עם הבקשה, הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.

בבקשתו, יוצא המבקש כנגד קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי, אחת לאחת. כך למשל, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי יש לקבל את גרסת המשיב ובקבעו כי המבקש ושטיינר טענו טענות עובדתיות חלופיות סותרות; כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו לפיה המבקש ושטיינר נקטו כלפיו במצג-שווא ונהגו בחוסר תום-לב; כי שגה בית המשפט בקבעו כי הסכום ששילם המשיב במסגרת הצטרפותו לחברה שולם למבקש ולשטיינר באופן אישי ולא לחברה; וכן כי שגה בית המשפט בפרשנות שהעניק להסכם ההצטרפות ולהסכם הפרישה ובמסקנות שהסיק מפרשנות זו. לאור זאת, ככלל, טוען המבקש כי יש לאמץ את העמדה שהובעה על-ידי דעת המיעוט בפסק-הדין של בית המשפט קמא ולקבוע כי דין התביעה שהוגשה נגדו ונגד שטיינר היה להידחות.

7.עיינתי בבקשה ובפסקי-הדין שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

במקרה דנן, לא מצאתי כי הבקשה מעלה שאלות מסוג זה, וגם בפי המבקש לא היתה טענה של ממש כי נושא הבקשה חורג מהמחלוקת שהתגלעה בין הצדדים. כאמור, המבקש יוצא נגד הממצאים שאליהם הגיע בית המשפט המחוזי בהתבסס על פרשנותו את ההסכמים שנחתמו בין הצדדים ועל הראיות שהובאו באשר להתנהגות הצדדים ולכוונותיהם בשלב סיום היחסים ביניהם. מדובר בקביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאות דלמטה, בהן אין בית משפט זה נוטה להתערב, ומעבר לכך, מדובר בקביעות הנוגעות לדלת אמותיו של הסכסוך בין הצדדים ושאינן מעוררות שאלות בעלות חשיבות כללית כלשהי.

8.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן צו עיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה זו. משלא נתבקשה תגובת המשיב – אין צו להוצאות.