רע"א 3528/10 מיכאל מור חיים שן סינאי נ. עו"ד שמואל מסיקה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגניות הנשיא א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) מיום 14.4.10 בתיק ע"א 2284/07, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (סגנית הנשיא אלמגור) מיום 26.10.05 ומיום 25.1.07 בתיק ת"א 31619/04, ולפיכך נדחתה תביעת המבקש נגד המשיב.

רקע והליכים קודמים

ב.

ברקע הפרשה עסקה למכירת דירה בה ייצג המשיב, עורך דין במקצועו, את המבקש. סיפור הרקע וההליכים הקשורים בו יובאו להלן בקצרה, למען שלמות התמונה. בשנת 1998 חתמו המבקש וזוגתו דאז על הסכם עם בני הזוג סופר (להלן הרוכשים ) למכירת דירתם, תמורת סך של 122,000$, ואולם סוכם בעל-פה על מסירת סך נוסף שישולם למבקש בלבד, בשיעור של 28,000$. הרוכשים העבירו לגרושת המבקש סך של 60,000$ ולמבקש הועברו 58,000$. בין הרוכשים למבקש התגלעה מחלוקת באשר למועד פינוי הדירה, כשלבסוף המתינו הרוכשים עד למועד שבו לשיטת המבקש היה עליו לפנותה. ואולם, אף משהגיע מועד זה סירב המבקש לפנות את הדירה, ומשכך הגיע העניין לערכאות ארבע פעמים. בת"א 53661/00 נקבע, כי המבקש הפר את הסכם המכר, והפיצוי המוסכם הופחת מיתרת התשלום שחבו לו הרוכשים; בת"א 31100/01 ות"א 31100.1/01 נדחתה תביעת נזיקין שהגיש המבקש נגד הרוכשים בשל השתק פלוגתא ביחס לכל רכיבי תביעתו, בעוד שתביעה שכנגד התקבלה בחלקה ונקבע, כי על המבקש לשלם לרוכשים דמי שכירות, הוצאות ופיצוי בגין עגמת נפש; ה"פ 969/01, הליך שבו פתח המבקש נגד הרוכשים ובנק טפחות, נמחק בהסכמה; ע"א 3098/03, ע"א 1613/04, ע"א 2831/04 הם ערעורים שהגיש המבקש נגד פסקי הדין הללו; הערעורים נדחו למעט הפחתת הפיצוי המוסכם מהפיצוי בגין הנזקים המוכחים, וזאת כדי למנוע פיצוי מצטבר (ארבעת ההליכים שצוינו יכונו להלן פסקי הדין הראשונים ).

ג.

על רקע התנהלות זו הגיש המבקש תביעה נגד המשיב, בטענה כי הוא שיעץ לו למכור את הדירה מבלי לרשום בחוזה המכר את סכום התמורה המלא שסוכם, וכי עצה רשלנית זו היא שהולידה את ההליכים שעליהם נסבו פסקי הדין הראשונים, ועל כן בגין המשיב נגרמו למבקש נזקים (הם הסכומים שנפסק כי עליו לשלם לרוכשים). עוד נטען, כי המשיב השתמש שלא כדין ביפוי הכוח שניתן לו, ולאחר שקיבל מהרוכשים את כספי ההלוואה שנטלו לצורך רכישת הדירה, השיב להם חלק מהסכום תחת העברתו כולו לידי המבקש. ביום 21.9.06 דחה בית משפט השלום את התביעה וקבע, כי עצת עורך דין שלא לרשום בחוזה את מלוא סכום העסקה היא אכן מעשה העולה כדי רשלנות, אך עם זאת אין קשר סיבתי בינה לבין נזקי המבקש, שכן הרוכשים לא התכחשו מעולם לחובתם לשלם את מלוא הסכום, והתעקשותו של המבקש שלא לפנות את הדירה היא שהובילה להליכים המשפטיים (כן צוין, כי מלוא יתרת התשלום בגין מכירת הדירה שולמה לו). בהקשר זה נקבע, כי הקביעות העובדתיות בפסקי הדין מהוות מעשה בית דין ומחייבות את המבקש, הן מפני שהמבקש לא טען שאין הדבר כן (אף לא בסיכומי התגובה, לאחר שהועלתה טענה זו), והן מפני שהסתמך בטענותיו על חלק מהקביעות הללו. בנוסף נאמר, כי הקביעות בפסקי הדין הראשונים הוכחו אף בפני בית המשפט בהליך דנן. לבסוף נפסק, כי אין צורך לדון בטענה בדבר השבת חלק מסכום ההלוואה לידי הרוכשים; נקבע, כי לא נסתרה הטענה שהמשיב השיב את הסכום לידי הרוכשים באישור המבקש; כי בכל רגע, בכפוף לפינוי הדירה, היו הרוכשים נכונים להעביר לידי המבקש את מלוא הסכום שהוסכם ביניהם; וכאמור, כי אין קשר משפטי בין מעשי המשיב לנזקים הנטענים על ידי המבקש. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 3585/05), ובהסכמה הושב התיק לבית משפט השלום, כדי שזה יעיין בסיכומי התשובה של המבקש. ביום 25.1.07 פסק בית משפט השלום, כי אין בסיכומי התשובה שהוגשו כדי לשנות מן הקביעות בפסק דינו מיום 21.9.06. על כך, וכן על החלטת ביניים של בית משפט השלום מיום 12.4.05 שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לתקן את כתב תביעתו, בנימוק שבקשה זו הוגשה ללא תצהיר ובעיתוי שלאחר שמיעת תצהירי עדות ראשית ושמיעת הוכחות - עירער המבקש לבית המשפט המחוזי.

ד.

ביום 14.4.10 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נאמר, כי הרעיון בבסיס השתק הפלוגתא הוא למנוע כפל התדיינויות. נפסק, כי המקרה דנא הוא מאותם חריגים בהם אף שאין זהות מוחלטת בין הצדדים להליך, חל דין השתק פלוגתא; זאת משום שלמבקש ניתן יומו בבתי המשפט, וכל הקביעות בגינו באו לאחר התדיינויות משפטיות מלאות ומקיפות, שבסופן נפסק כי הוא שהפר את הסכם המכר, וכי אין קשר סיבתי בין התרשלות המשיב לנזקו של המבקש. הוסף, כי הדברים נאמרים ביתר שאת שעה שכל ההליכים הקודמים הם הם הבסיס לתביעתו הנוכחית. נפסק, כי מהתשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום עלה, שהרוכשים היו נכונים לשלם למבקש את מלוא הסכום בכל עת (ובלבד שיעמוד בהתחייבויותיו ויפנה את הדירה), כך שדין טענתו לפיה התכחשו הרוכשים לחלקם בעסקה - להידחות, וממילא כל נזקו בא עליו בשל מעשיו ולא בגין מעשי המשיב. כן נפסק, על בסיס הכרעתו של בית משפט השלום, כי לא נגרם למבקש נזק מהחזרת חלק מכספי ההלוואה לידי הקונים. עוד נפסק, כי אין להתערב בהוצאות שנקבעו על ידי בית המשפט, כפי שנתבקש. הערעור ביחס להחלטת הביניים נדחה אף הוא, בנימוק שהבקשה לא נתמכה בתצהיר, וכי ממילא אין לסכומי הנזק שתבע המבקש משמעות, משום שאין חבות על המשיב. על כך הבקשה שבפנינו.

הבקשה

ה.

בבקשה נטען, בלהט רב ובמפורט, כי שורת הצדק מחייבת היענות למבקש, בשל עוול שנגרם לו. בין היתר , כי שגה בית המשפט בכך שקבע, כי המשיב נהג ברשלנות עת לא רשם את הסכום המלא של העסקה בחוזה המכר - אך בה בעת קבע, כי נותק הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לבין נזקו של המבקש. נטען, כי אין חל במקרה דנן השתק פלוגתא, שכן המחלוקת שהוכרעה בפסקי הדין הראשונים היתה מחלוקת שנושאה היחסים החוזיים בין הצדדים, ואילו המחלוקת במקרה דנן עוסקת בחובות עורך דין כלפי לקוחו. בהקשר זה אף נטען, שהחריגה מעקרון ההדדיות לא היתה מוצדקת במקרה דנא, שכן פסקי הדין הראשונים הושתתו על עדותו של המשיב עצמו. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בכך שקיבל את הקביעה לפיה הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה לאחר שמיעת ההוכחות, שכן זו נעשתה בפועל לפני כן. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט בפסיקתו באשר לכספי ההלוואה; נטען, כי מתמלילי השיחות עולה במפורש שלא ניתן אישורו של המבקש להעברת הכספים לרוכשים.

דיון והכרעה

ו.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. בידוע, אין בית משפט זה נעתר לבקשת ערעור בגלגול שלישי אלא באותם מקרים המגלים שאלה ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך נראה שבמקרה דנא תוקף המבקש, פעם נוספת (ויוער, כי המחלוקת, בגלגוליה השונים, נדונה בפני בתי המשפט השונים שמונה פעמים), את הקביעות לפיהן מעשיו שלו הם שגרמו לנזקיו. דבר זה תחום במובהק לגדרי המחלוקת שבין הצדדים להליך. אכן, פעמים שגדרי צדק יאפשרו חריגה מן הכלל, אך מקרה זה אינו בא בגדרם, נוכח כל ההשתלשלות. ועוד, משאלתו של המבקש היא, כפי שעולה מן הבקשה, כי בית משפט זה ידון מחדש בכל המסכת הראייתית הפרטנית.

ז.

דומה, שהטענה העיקרית אותה מעלה המבקש נוגעת לקביעות באשר להשתק הפלוגתא . טוען המבקש, כאמור, כי הערכאות הקודמות התבססו על ההכרעות שניתנו בפסקי הדין הראשונים, וכי לא היה עליהן לעשות כן נוכח אי הזהות בין הצדדים בשני ההליכים. ואולם, בפסק דינו מציין בית משפט השלום מפורשות:

"יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך יאמר עוד כי מעדות התובע, שזו העדות היחידה הרלוונטית שהובאה מטעמו בקשר למסכת העובדתית המהווה רקע לתביעתו, אין כל ספק כי הקביעות השיפוטיות הקודמות הוכחו אף בפני וגרסת התובע, אשר לאותם אירועים, התגלתה אף בפני כמופרכת" (ההדגשה הוספה - א"ר).

הוה אומר, הערכאה הדיונית קבעה כממצא שבעובדה, כי הקביעות המשפטיות עליהן חולק המבקש הוכחו אף בהליך

נשוא בקשה זו . זאת, מעבר לקביעות בדבר היעדר מענה לטענת השתק הפלוגתא. משכך, ונוכח ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור מתערבת כלל בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 4711/03 אבו זייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625 (2004), 635-632)), קיימת במקרה דנן קביעה עובדתית, לפיה אין קשר בין מעשי המשיב לנזקיו של המבקש. למעלה מכך יצוין, כי בית המשפט קמא דן והיפך בטענה לפיה אין מתקיים השתק פלוגתא וקבע, כי חרף אי הזהות בין הצדדים היה למבקש יומו בבית המשפט באופן מלא, ומשכך הוא נופל בגדרי החריגים לדרישת הזהות בין בעלי הדין; דבר זה מתיישב עם ההלכה הפסוקה (ראו ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם פ"ד כ"ו (2) 829); ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין פ"ד מד(2) 576; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ (לא פורסם), והאסמכתאות דשם), ואיני רואה לשנות מקביעה זו.

ח.

אין מקום איפוא להיעתר לבקשה.