רע"א 3536/08 חביב נחלה נ. תלמה נסיעות בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל) בע"א 174/08 מיום 12.3.2008 במסגרתו נדחה ערעור על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל בחיפה, כבוד הרשמת דנה עופר (להלן: ראש ההוצאה לפועל ).

השתלשלות העניינים

1.

ביום 26.7.1995 חתם המבקש, נח'לה חביב (להלן: המבקש ), על כתב ערבות במסגרתו הסכים "להיות ערב לכל פסק דין, אשר יינתן אם בכלל, כנגד הנתבעת מריאן נסיעות בע"מ בתיק אזרחי 5180/94". ביום 25.11.2004 הורתה ראש ההוצאה לפועל לצרף את המבקש כחייב לתיק הוצאה לפועל שמספרו 0229779046, שעניינו פסק הדין בת.א. 5180/94 הנ"ל. המבקש ביקש לבטל החלטה זו, אולם בקשתו נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל.

לאחר מכן הגיש המבקש בקשה בטענת "פרעתי", ובעקבות הבהרות שנתבקשו בעניינה של בקשה זו, הורתה ראש ההוצאה לפועל לפתוח תיק הוצאה לפועל נפרד למבקש בגין ערבותו, בסכום הערבות בלבד (שעמד על 40,000 ₪).

במסגרת התיק הנפרד שנפתח הגישו הצדדים בקשות ותגובות הדדיות רבות. בין היתר, העלה המבקש טענות שונות ביחס לתוקף הערבות, לרבות טענת התיישנות.

2.

בהחלטה מיום 5.4.2007 קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי יש לראות בכתב הערבות עליו חתם המבקש "ערובה" לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ), גם אם כתב הערבות חורג מרשימת ה"ערובות" הניתנות בדרך כלל לאכיפה בהוצאה לפועל, שכן הכוונה לערוב לחיוב על פי פסק הדין היא ברורה לחלוטין מנוסח כתב הערבות. ראש ההוצאה לפועל קבעה כי כתב ערבות אשר ניתן להסיק ממנו כוונה ברורה לקיים חיוב פסוק, אשר כשלעצמו ניתן להוצאה לפועל, יש לראותו כערובה לפי חוק ההוצאה לפועל, וניתן לנקוט בהליכים על פיו. עוד נקבע כי יש לראות בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, המורה על נקיטת הליכים על סמך כתב הערבות, החלטה בדבר "מימוש" הערובה, המאפשרת ביצוע הערובה כאילו היתה פסק דין.

טענת ההתיישנות שנטענה על ידי המבקש נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל, בין היתר משום שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה וכן משום שנקבע כי הואיל והחיוב על פי פסק הדין לא התיישן, אין לראות בחיוב על פי כתב הערבות כחיוב שחלה עליו התיישנות. גם יתר טענותיו של המבקש נדחו בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, אשר קבעה כי למעשה אין בפיו של המבקש טענות ענייניות כנגד חיובו על פי כתב הערבות.

3.

כתשעה חודשים לאחר מתן החלטתה של ראש ההוצאה לפועל, ביום 17.1.2008, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בד בבד, הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, בה נטען כי ההחלטה התקבלה אצלו ביום 2.5.2007, לאחר שהופנה אל לשכת ההוצאה לפועל על מנת לקבל את תדפיס ההחלטה במלואה. עוד נטען על ידי ב"כ המערער, כי הגשת הערעור באיחור נבעה מטעות אנוש שלו, שנעשתה בתום לב. לטענתו, אין באיחור כדי לפגוע באינטרס של המשיב, שכן בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים בנוגע לחוב. עוד נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים, שכן החלטתה של ראש ההוצאה לפועל ניתנה בחוסר סמכות.

4.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל) קבע כי השתלשלות העניינים מצביעה על כך שאין מדובר באיחור שנגרם בשל טעות כלשהי של ב"כ המערער אלא בהשהיה מכוונת של הגשת הערעור, שנעשתה תוך שיקול דעת ובחירה בכך. בית המשפט המחוזי קבע כי ב"כ המערער בחר, במודע ובמכוון, שלא להגיש ערעור, גם כאשר ידע שההחלטה ניתנה לפני חודשים רבים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי ב"כ המערער נמנע מלפרוש בפני בית המשפט את התמונה במלואה. לפיכך,

הפסיקה הדנה בטעות עורך-דין או בהתרשלות עורך-דין, אשר הביאה לאיחור, איננה רלבנטית, שכן אין מדובר בטעות ואף לא בהתרשלות אלא, כאמור, בהשתהות מכוונת ומודעת בהגשת הערעור.

5.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ממילא, ככל שהאיחור רב יותר יש צורך ב"טעם מיוחד" חזק יותר להארכת המועד, וכי לא יכולה להיות מחלוקת כי אין מקום לראות בנימוקים שהובאו על ידי ב"כ העורר משום "טעם מיוחד" הנדרש לשם הארכת המועד.

בית המשפט המחוזי הוסיף, כי התנהלות המערער ובא כוחו מהווה זלזול חמור בהליכי בית המשפט. עוד נקבע, כי בנסיבות האמורות, תפגע קבלת הבקשה באינטרס הצפיות ובאינטרס ההסתמכות של המשיב ואף תגרום לו נזק ברור של דחיית פרעון פסק הדין.

6.

אשר לסיכויי הערעור, כבוד השופטת שרון-נתנאל סברה כי במקרה כה קיצוני היה מקום לדחות את הבקשה אף בלא התייחסות לסיכויי הערער, אך יחד עם זאת ציינה כי לאור כך שברי כי כתב הערבות ניתן לשם ביצוע פסק הדין, סיכויי הערעור אינם גבוהים ומכל מקום אין בהם כדי להטות את הכף לזכות המערער.

7.

נוכח הנימוקים דלעיל, נדחתה הבקשה להארכת מועד על ידי בית המשפט המחוזי, והמבקש חויב בהוצאות לדוגמא לטובת המשיב בסך 7,500 ₪.

על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות המבקש

8.

לטענת המבקש, הבקשה מעלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שנייה, והיא האם היתה ראש ההוצאה לפועל מוסמכת להחליט כי ניתן היה לפתוח את תיק ההוצאה לפועל נגד המבקש אך ורק בהסתמך על כתב הערבות מבלי שהוגשה נגד המבקש תביעה נפרדת על סמך ערבותו.

9.

עוד טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא ייחס משקל מכריע לכך שההליך נפתח נגד המבקש שלא כדין ולכן הינו בטל מעיקרו. משכך הם פני הדברים, לטענת המבקש, האיחור בהגשת הערעור הינו שולי לעומת העניין המהותי של חוסר הסמכות. המבקש טוען, כי דחיית הבקשה תביא להותרתה של החלטה שגויה שניתנה תוך הכשרת מעשה שהוא בטל מעיקרו.

10.

ב"כ המבקש חוזר על טענתו כי בהיסח הדעת, כתוצאה מלחץ עבודה, "פספס" את המועד להגשת הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, והנושא התעורר רק לאחר מספר חודשים, לאחר שנדחתה בקשת המבקש לסגור את תיק ההוצאה לפועל בנימוק של חוסר יריבות. לדברי המבקש, מדובר במחדל שנבע בעיקר מטעות אנוש בתום לב, ולדבריו לא ייגרם למשיב כל נזק אם ייעתר בית המשפט לבקשתו להארכת מועד, בין היתר, לאור העובדה שמתנהלים והתנהלו הליכים נוספים בין הצדדים בקשר לתיק ההוצאה לפועל.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור סבורני כי דינה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תגובה, מן הטעם שהיא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית אשר מצדיקה בירור שיפוטי נוסף [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. יתרה מכך, סבורני כי גם לגופו של עניין, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

12.

השאלה שניצבה בפני בית המשפט המחוזי היתה האם מן הראוי להאריך את המועד להגשת הערעור על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי קבע כי מן הבחינה העובדתית האיחור בהגשת הערעור לא נבע מטעות, אלא מהתנהגות מכוונת של המבקש ובא כוחו, ובנסיבות אלה אין מקום להאריך את המועד להגשת הערעור, הארכה אשר על מנת להצדיקה נדרש "טעם מיוחד". אין מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ואף איני רואה מקום להתערב במסקנה הנובעת מהן, קרי, כי אין מקום להאריך את המועד להגשת הערעור.

יצויין, כי אף לו נתקבלה טענת המבקש לפיה האיחור בהגשת הערעור נבע אך ורק מטעות אנוש של בא כוחו, הרי שלא היה בטעם זה כשלעצמו כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור [השוו: בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)]. למעלה מכך, מול "טעות האנוש" לכאורה מצד בא כוחו של המבקש, ניצבת זכותו המהותית של המשיב לסופיות הדיון, וכאשר חלפו תשעה חודשים מאז החלטת ראש ההוצאה לפועל, ניתן לקבוע כי המשיב פיתח הסתמכות סבירה כי החלטה זו תישאר חלוטה, גם אם - כטענת המבקש - ממשיכים להתנהל הליכים נוספים בקשר עם תיק ההוצאה לפועל.

13.

בנסיבות אלה, סבורני כי לא נפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי טעות, וודאי לא טעות המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, ולפיכך דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.