רע"א 3538/04 איליה פרלמן נ. אידה בוסלוביץ

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד סגן הנשיא השופט י' גרוס, וכבוד השופטות א' קובו ומ' רובינשטיין), אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כבוד השופט ק' ורדי), בו נקבע כי ערבות המבקש לחזרת בעלה של המשיבה 1 לישראל הינה ערבות תקפה, המחייבת אותו בתשלום מזונות המשיבות.

2.המשיבות הן אשתו ובנותיו של סמיון בוסלוביץ' (להלן: "הבעל"), אשר תבעו ממנו את מזונותיהן. במהלך התביעה, הוצא כנגד הבעל צו זמני לעיכוב יציאה מן הארץ, אולם נקבע כי הבעל רשאי להציע בטוחות להבטחת שווי התביעה, כתנאי לביטול עיכוב היציאה. עקב כך, ביקש הבעל מן המבקש כי הלה יערוב לחובו. המבקש הגיש תצהיר לבית המשפט, בו הוא מביע הסכמה להיות ערב לבעל, ומצהיר על מודעותו לחובותיו ולהגדרתה של הערבות. ביום 21.4.98 נחקר המבקש על תצהירו, ובהסכמת הצדדים בוטל צו עיכוב היציאה כנגד הבעל, הוטל עיקול על חלקו של המבקש בדירת מגורים ועל מכוניתו החדשה, וכן הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ עד למתן פסק-דין בתביעת המזונות. ביום 5.7.98, הוחלט בהסכמת בני הזוג כי הבעל יחויב במזונות זמניים בשיעור של 3,500 ₪ לחודש. לאחר ההחלטה, נסע הבעל לחו"ל, והאישה אשר פנתה לערב – הוא המבקש – וקיבלה ממנו סכום של 10,500 ₪. לאחר ששב הבעל לארץ, ומשניחם המבקש על ערבותו, פנה לבית המשפט בבקשה לעיכוב יציאתו של הבעל מן הארץ ולהסרת העיקולים מרכושו, אולם עד להחלטת בית המשפט הספיק הבעל לעזוב את הארץ. ביני לביני, ניתן כנגד הבעל, בהיעדרו, פסק דין למזונות, המחייב אותו לשלם למשיבות דמי מזונות בסך 4,550 ₪ לחודש. לפיכך, הגישו המשיבות תובענה לבית משפט השלום כנגד המבקש, לאכיפת ערבותו ולתשלום מזונותיהן.

3.המבקש טען כי ערבותו בטלה, שכן בית המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לחייב אדם להיות ערב להבטחת חזרתו של בעל דין, וזאת משום שתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכות אותו להורות על הפקדת עירבון ותו לא. לפיכך, טען המבקש, פעל בית המשפט בחוסר סמכות, ותוך פגיעה בזכויותיו החוקתיות לקניין ולחירות. כן טען, כי לא התקיימה דרישת הכתב לשם יצירת ערבות בפני רשות, לפי הוראות סעיף 3 לחוק הערבות תשכ"ז-1967. כן טען המבקש כי ערבותו משתרעת אך ורק עד לחזרתו הראשונה של הבעל לישראל, וזו חלפה עוד טרם ניתן פסק הדין בתביעה למזונות. משלא הוסבר לו היקף הערבות ותנאיה, ואלו לא קיבלו ביטוי בכתב, אין מקום ליתן להם תוקף, ולמצער, יש לקבוע כי הערבות פקעה עם שובו של הבעל מחו"ל. כן טוען המבקש להגנה מכוח הוראות חוק הערבות, לפיהם יש לראות בו ערב יחיד מוגן אשר לא ניתן לחייבו בערבות לסכום שאינו קצוב. המבקש הוסיף וטען כי החיוב השתנה במהלך ההליכים, ללא הסכמתו, וכי יש להטיל אחריות לחובו על המשיבות, אשר היה בידן להוביל לעיכוב יציאתו של הבעל מן הארץ, אולם אלו סיכלו מטרה זו בהתנגדותן לבקשת העיכוב שהגיש. זאת גם משום שאין הנושה רשאי לדרוש מן הערב את מילוי ערבותו ללא דרישה קודמת מן החייב. לבסוף, טען המבקש כי משהוטעה על-ידי בא-כוח הבעל לחשוב כי ערבותו תפקע עם חזרת הבעל לישראל, בטעות הידועה למשיבות, רשאי היה לבטל את הסכם הערבות. הוא הוסיף כי טעמים שבטובת הציבור ובפרשנות חוקתית, צריכים להוביל לאיזון זכויותיו עם זכויות המשיבות, ולמנוע מצב בו ייאלץ הוא לממן לעולמי עד את מזונות משפחתו של נמלט מן הדין.

4.בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבות, ודחה את טענותיו של המבקש. הוא קבע כי יש לראות בהליכי הערבות לפי החלטת רשמת בית המשפט ערבות על פי צו של רשות כמשמעה בסעיף 3 לחוק הערבות, וכי מכל מקום מדובר גם בהסכם ערבות בין הצדדים. את הצורך במסירת כתב הערבות לפי סעיף 3 ניתן להשלים בראיות אחרות לקיום הערבות, כפרוטוקול הדיון והתנהגותו ודבריו של המבקש במסגרת תצהירו וחקירתו הנגדית. בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המבקש ידע היטב מה משמעות הערבות, וכי מדובר בערבות לסכום ששיעורו טרם נקבע. המבקש ידע כי הערבות נועדה להבטיח את התייצבות הבעל לדיון עד למתן פסק דין בתביעת המזונות, ובה בעת היוותה התחייבות כללית לפיה, אם הבעל לא ימצא בארץ, הוא ישלם את המזונות שיתכן וייפסקו. המבקש היה, אפוא, מודע באופן מלא לתוכנה ולתוקפה של הערבות, ולכך כי כל עוד לא בוטלה כדין, היא עומדת בתוקפה (עמ' 7-8 לפסק הדין). כן קבע כממצא, כי למבקש ישנה אפשרות ריאלית לחזור אל החייב-הבעל לשם גביית חובו, נוכח הצהרתו בדבר ידיעת מקום מושבו ודרכי ההתקשרות עמו, והודאתו בקבלת כספים מן הבעל על חשבון כספים ששילם למשיבות בעבר.

5.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, ושטח בפניו בשנית את טענות התנגדותו. בית המשפט דחה את ערעורו. הוא עמד על קביעתו של בית משפט השלום בדבר מודעות המבקש לטיבה של הערבות ולנימוקיו, וקבע כי דרישת הכתב לצורך קיום ערבות לפי צו רשות באה על סיפוקה בתצהירו של המבקש, ובהסברים שקיבל מבית המשפט במהלך חקירתו על תצהירו, המעוגנים בפרוטוקול. לפיכך קבע כי המדובר בערבות לפי צו רשות, ודחה את טענות המבקש הקשורות בהגנה על ערב יחיד, אשר אינן חלות על ערבות לפי צו רשות. כן נדחתה טענת המבקש בדבר חוסר סמכות בית המשפט להורות על המצאת ערב לשם ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ. בית המשפט דחה אף את הטענה בדבר אחריותן של המשיבות עצמן להימלטותו של הבעל בקובעו כי לא התרשלו בכך, שכן לא עליהן מוטל היה לדאוג למניעת יציאתו מן הארץ, משהמבקש העמיד עצמו כערב לצורך זה.

6.מכאן הבקשה שבפנינו, בה שב המבקש ומעלה בשלישית את טענותיו אותן העלה בשתי הערכאות הקודמות. לטענתו, השאלות בדבר סמכות בית המשפט להורות על המצאת אדם אחר כערב לחיובי בעל דין, ושאלת תוקפה של ערבות בפני רשות אשר אינה כוללת את פירוט מרכיביה, מצדיקה דיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה.

7.עיינתי בבקשה על נספחיה, ובאתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. טענותיו של המבקש נבחנו ונדחו בשתי ערכאות, בפסקי דין מנומקים שיסודם בדין (השווה ע"א 457/89 כהן נ' שפילברג , פ"ד מה(2), 177), ולפיכך אין הן ראויות לדיון בפני בית משפט זה בגלגול נוסף (רע"א 10382 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3), 123). למעלה מן הצורך יוער, כי טענותיו השונות של המבקש המתייחסות לערבות בפני רשות, אינן נדרשות להכרעה בעניינו, שכן ערבותו קמה אף מכוח הסכם בינו לבין המשיבות, שהוביל לבקשה המוסכמת לבית המשפט. בית משפט השלום קבע, כממצא עובדתי הנשען על ראיות מוצקות, כי המבקש היה מודע לפרטי ערבותו. ערבות זו חלה על חיוב "קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב" (סעיף 1(ב) לחוק הערבות). פרק ב' לחוק, העוסק בערב יחיד מוגן, אינו צריך לעניין, שכן המשיבות אינן "נושה" כמשמעו בסעיף 19 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (ראה סעיפים 18-19 לחוק הערבות). אכן, פעמים רבות נוטל אדם על עצמו ערבות לחיובו של חברו, מתוך ציפייה כי לא ייאלץ לפרוע התחייבות זו, ומוצא עצמו חב בחיובים בשיעור ניכר. תרופתו של המבקש היא בחזרה אל החייב בהתאם לסעיף 9 לחוק. נזכיר בעניין זה את קביעותיו של בית משפט השלום בדבר הקשר הנמשך בין המבקש לבעל, ואת הערתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הגיעה אחת מן הבנות-המשיבות לבגרות, ואף הבת השנייה תגיע לגיל 18 בעוד כשנתיים, עובדות שטמונה בהן הפחתה משמעותית של חוב הערבות.

הבקשה נדחית.