רע"א 3549/09 אריזה וקירור דואק בע"מ נ. משה רודף שלום

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ש' שוחט ) מיום 22.3.2009 שבמסגרתו נקבע כי הבורר, עו"ד אהוד ארד (להלן: הבורר ), יחדל מלהמשיך בתפקידו בבוררות המתנהלת בין המבקשים למשיבים מאז שנת 2007, ולא יתן פסק בוררות במחלוקת בין הצדדים.

העובדות בתמצית

2.

המבקשת 1, אריזה וקירור דואק בע"מ (להלן: המבקשת ), היא חברה בבעלותו של המבקש 2, יצחק דואק (להלן: המבקש ). בין המבקשת לבין המשיבים נחתם ביום 24.11.1995 הסכם שותפות להקמת בית אריזה ובית קירור על מגרש שבבעלות המשיבים (להלן: ההסכם ). במסגרת ההסכם נקבע, כי המבנים יוקמו על ידי חברת ק.א גולן בע"מ (להלן: החברה ) שהוקמה, במימון המבקשת, לצורך שיתוף הפעולה העסקי והייתה ערב חתימת ההסכם בבעלות המשיבים בלבד. בסעיף 23 להסכם נקבע כי כל סכסוך בין הצדדים יוכרע בדרך של בוררות על ידי מי ששימש באותה עת כעורך דינה של החברה, עו"ד יונתן בך ז"ל, כבורר. עוד נקבע בסעיף 23 כי באם ייבצר מהבורר, מטעם כלשהו, לשמש בתפקידו ישמש שותפו, עו"ד אהוד ארד, כבורר חליפי. יש לציין כי העסקה בין הצדדים הושלמה תוך שהחברה נעזרת גם במימון בנקאי מבנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק ) שקיבל להבטחת החזרת חובו אגרת חוב שלפיה שעבדה החברה לטובתו את כלל נכסיה בשעבוד שוטף כללי.

3.

בשנת 2000 פרץ סכסוך בין הצדדים. יתר על כן, החברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק ולפיכך העמיד הבנק לפירעון מיידי את האשראי שנטלה החברה והגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לאכיפת אגרת החוב. במסגרת הסדר פשרה שנערך בין המשיבים לבין כונס הנכסים הזמני שמונה לחברה הוחלט כי המשיבים יפעילו את החברה ויעבירו לבנק, מהכנסות החברה, סך שנתי בגובה של 250,000 ש"ח.

4.

ביום 14.3.2007 הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבים מכוח סעיף הבוררות שבהסכם. נוכח פטירתו של עו"ד יונתן בך ז"ל ובהתאם להסכם, נוהלו הליכי הבוררות בפני הבורר עו"ד אהוד ארד. תביעת המבקשים נוגעת לפרק הזמן משנת 2000 ועד יום הגשת התביעה, ובמסגרתה התבקש סעד של מתן חשבונות החברה לשנים אלה וכן חיוב המשיבים בחלוקת הרווחים שנוצרו בתקופה המדוברת למבקש, כפי חלקו במניות החברה.

5.

ביום 17.7.2007 הגישו המשיבים תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, היא התובענה נשוא ההליך שלפניי. במסגרת התובענה טענו המשיבים כי הבורר חסר סמכות וכי הוא מנוע מלהמשיך לדון בבוררות. בד בבד הגישו המשיבים בקשה לסעד זמני לעיכוב המשך הבוררות עד להכרעה בהליך העיקרי. ביום 30.7.2007 דחה כבוד סגן הנשיא י' זפט את בקשת המשיבים לסעד זמני, וביום 9.9.2007 ניתנה על ידו החלטה להקדים את הדיון בתובענה.

6.

בין לבין, לקראת סוף חודש ספטמבר 2007, הסכימו הצדדים להצעת הבורר שהועלתה בשתי ישיבות הבוררות הראשונות (שהתקיימו בתאריכים 6.5.2007 ו- 16.9.2007) ולפיה הוא ישמש כמגשר בכדי לנסות וליישב את הסכסוך שהתגלע ביניהם. הצדדים עדכנו את בית המשפט בהתפתחות זו, והודיעו כי עד לסיום הליך הגישור אין צורך להידרש לתובענה. הליך הגישור נמשך תקופה ארוכה, אולם ביום 29.12.2008 הודיעו המשיבים לבית המשפט כי הליך הגישור לא צלח וביקשו להידרש לבקשתם לעיכוב הליכי הבוררות בנימוק כי בעובדת פעולתו של הבורר כמגשר, יש כדי למנוע ממנו מלהמשיך בהליך הבוררות.

7.

עיקר המחלוקת בבית המשפט המחוזי הייתה האם הבורר יכול להמשיך ולדון בבוררות לאחר ששימש כמגשר בין הצדדים. לטענת המשיבים, הסמכת הבורר לשמש כמגשר ניתנה על פי הצעתו של הבורר במהלך הבוררות ועל פי אותה הצעה נדרשת הסכמת הצדדים על מנת שישוב וישמש כבורר, במידה והליך הגישור לא יצלח. בנוסף טוענים המשיבים כי הליך הגישור שנוהל על ידי הבורר, באופן שבו נוהל ולאור החומר שאליו נחשף הבורר, יש בו כדי למנוע מן הבורר לשוב ולשמש כבורר בין הצדדים. מאידך, טוענים המבקשים כי הבורר לא הוסמך לפעול כמגשר, אלא כ"מפשר" בלבד. לגישתם, הבורר מוסמך לשמש כ"מפשר" מכוח הסמכויות שניתנו לו בהסכם ומכוח הדין המהותי, גם ללא הסכמת הצדדים שניתנה במהלך הליך הבוררות.

החלטת בית המשפט המחוזי

8.

בית המשפט המחוזי קבע, כי בהיעדר הסכמת המשיבים להסמכת הבורר לשוב ולדון בבוררות, לאחר ששימש כמגשר, לא יכול הבורר לשוב ולדון בבוררות וליתן בה פסק בורר. בית המשפט המחוזי מתבסס על החלטת הבורר מיום 6.5.2007, בה הציע הבורר לצדדים כי ישמש כמגשר. סעיף 1(א)(2) להחלטה זו מתייחס לאפשרויות העומדות בפני הצדדים במידה והליך הגישור לא יצלח ונוקט בזו הלשון:

" במקרה והליך הפישור לא יסתיים בהצלחה, עומדות בפני הצדדים שתי אפשרויות חלופיות: האחת, היא שיוכלו הצדדים לבחור בכל הליך חלופי אחר לפתרון חילוקי הדעות ביניהם. השנייה, היא כי במצב כזה, תינתן למפשר הסמכה על ידי הצדדים להכריע על ידי מתן פסק בורר."

בית המשפט המחוזי קבע שלמרות שלא נמצא כל דופי או פסול בהתנהגות הבורר במסגרת תפקידו כבורר או כמגשר, עדיין אין באפשרותו להמשיך בתפקידו כבורר, וזאת על פי המתווה שקבע הוא עצמו בהצעתו כי ישמש כמגשר. כפיית המשיבים להתדיין בפני הבורר, בהתעלם מן ההסכמה הנדרשת במתווה, לא רק שאינה מעוגנת בדין, אלא תביא בהכרח לכך שהבורר לא יהיה ראוי לאמונם.

9.

בהתייחסו לטענת המבקשים שלפיה הבורר לא פעל כמגשר אלא כמפשר, קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר באבחנה מלאכותית, ומכל מקום אין היא יכולה להוות מענה לטענת המשיבים, שכן גם כך וגם כך נדרשת הסכמתם, לפי המתווה שקבע הבורר, בכדי שזה יחזור למלא את תפקידו כבורר ויכריע במחלוקת בין הצדדים.

10.

בית המשפט המחוזי מצא לנכון לציין כי ביום 16.3.2009 הונחה לפניו הודעה מטעם הבורר. הודעה זו הוגשה ביוזמת הבורר, חרף העובדה שהוא הגיש הודעה בדבר עמדתו בהתייחס להליכים כבר ביום 11.9.2009 והודיע בה כי יכבד כל החלטה שתתקבל על ידי בית המשפט וכן ביקש ביום 26.2.2009 כי בית המשפט יפטור אותו מהתייצבות להליכים, בקשה לה נעתר בית המשפט. בנסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי הוא מנוע מלהתייחס לתוכן ההודעה ולראיות שצורפו לה.

טענות המבקשים

11.

בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי בקשת רשות הערעור מעלה שאלה משפטית עקרונית, אשר לדבריהם חורגת מעניינם של הצדדים והיא: כשרותו של הבורר לקיים, בהסכמת הצדדים, הליך של גישור בין הצדדים במחלוקת נשוא הבוררות, וזאת מבלי שהדבר יהווה עילה להעברת הבורר מתפקידו במידה והליך הגישור לא יצלח והצדדים יחזרו להליך הבוררות.

12.

עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי התעלם מחוסר תום ליבם של המשיבים, אשר הסכימו להצעת הבורר לשמש כמגשר וזאת, לטענת המבקשים, בידיעה ברורה כי באם הליך הגישור לא יצלח אזי יחזרו הצדדים להליך בוררות לפני הבורר. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי התעלם גם מהודעת הבורר שהוגשה ביום 16.3.2009, בטרם ניתן פסק הדין. לטענת המשיבים, כתוצאה מהתעלמות זו של בית המשפט המחוזי נגרם להם עיוות דין בדמות הפסקת הליכי הבוררות בפני הבורר, הליכים אשר נמשכו כשלוש שנים, ואשר בגינם נגרמו להם הוצאות משפטיות בהיקף של עשרות אלפי שקלים.

13.

בנוסף מעלים המבקשים טענה ולפיה הצדדים הסכימו להצעת הבורר בישיבת הבוררות השנייה ביום 16.9.2007, שלא הזכירה בדבר את יסוד ההסכמה של הצדדים, ולכן טעה בית המשפט המחוזי עת הסתמך בפסק דינו על המתווה שקבע הבורר בהצעתו בישיבת הבוררות הראשונה מיום 6.5.2007.

דיון והכרעה

14.

כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד שבהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000); רע"א 8595/99 מלון אורכידאה בע"מ נ' מרדכי מינוסקין (לא פורסם, 6.9.2000)]. המבקשים לא השכילו להצביע על שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת. הבקשה עוסקת למעשה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. בנוסף, לא שוכנעתי כי נדרשת התערבות לשם מניעת עיוות דין.

15.

כבר בפתח הדברים יובהר, כי השאלה המשפטית העקרונית שאותה מעלים המבקשים בבקשתם כלל אינה מתעוררת במקרה שלפניי. בעוד שהמבקשים טוענים כי מתעוררת שאלה משפטית בדבר כשרותו של בורר להמשיך ולכהן ככזה לאחר ששימש כמגשר בין הצדדים, שאלה עקרונית זו כלל אינה מתעוררת במקרה דנן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הצדדים עצמם הסכימו מראש למתווה שהציע הבורר ולפיו הוא יכהן כמגשר ובמידה והליך הגישור לא יצלח, נדרשת הסמכה מצד הצדדים להמשך כהונתו כבורר. משכשל הליך הגישור והמשיבים התנגדו להמשך הבוררות לפני אותו בורר, כלל לא מתעוררת שאלה עקרונית, שכן מדובר ביישום ההסכמות הקונקרטיות שאליהן הגיעו הצדדים.

16.

כאמור, המבקשים טוענים כי נגרם להם עיוות דין כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, זאת בהתבסס על שתי טענות: הראשונה, התעלמותו של בית המשפט המחוזי מחוסר תום הלב של המשיבים. לדבריהם, המשיבים פעלו בחוסר תום לב עת הסכימו להצעת הבורר לשמש כמגשר וזאת בידיעה ברורה כי באם הליך הגישור לא יצלח, יחזרו הצדדים להליך בוררות בפני הבורר. השנייה, החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתייחס להודעת הבורר מיום 16.3.2009. כפי שהובהר לעיל, טענתם הראשונה של המבקשים משוללת כל בסיס, ואף בית המשפט המחוזי קבע כי אין כל עיגון בחומר הראיות לטענת המבקשים שלפיה המשיבים הסכימו במפורש או מכללא לכך שהבורר ישוב וידון בסכסוך במידה והליך הגישור לא יצלח. איני סבור כי נפלה בהכרעה זו טעות המצדיקה התערבות בממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, גם טענתם השנייה של המבקשים אינה יכולה לעמוד. בית המשפט המחוזי בסירובו להתייחס לתוכן הודעת הבורר מיום 16.3.2009, פעל על פי ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפניו ביום 26.2.2009.

17.

למעלה מן הצורך אציין כי אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה יש לראות את הצדדים כמי שהסכימו להצעת הבורר מישיבת הבוררות השנייה (16.9.2007), ולא להצעתו המפורטת מישיבת הבוררות הראשונה (6.5.2007). בכתב ההסכמה של המשיבים להצעת הבורר, שנשלח ביום 23.9.2007, נאמר במפורש:

"שקלנו בכובד ראש את הצעות כבודו, בשתי ישיבות הבוררות , להליך גישור, אשר ייתן סיכוי לפתרון ולמיצוי מלא של המחלוקות" ] ההדגשות לא במקור – י.ד.].

אין חולק כי במסגרת זו קיבלו המשיבים גם את הצעתו המפורטת של הבורר מיום 6.5.2007. המבקשים העבירו את הסכמתם בכתב ביום 25.9.2007, לאחר שקיבלו את כתב ההסכמה של המשיבים. מכאן, שאם רצו המבקשים לטעון כי מדובר בהסכמה להצעתו של הבורר מישיבת הבוררות השנייה בלבד, היה עליהם לציין זאת במפורש בהסכמתם.

18.

אשר על כן, איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לאור כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבים. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.