רע"א 8595/99 מלון אורכידאה בע"מ נ. מרדכי מינוסקין

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר. שטרנברג-אליעז) מיום 24.10.99 בו הוחלט לדחות את בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן ביום 11.1.99 ולקבל את בקשת המשיב לאשר את פסק הבורר.

2.נתתי דעתי לטעמי הבקשה ובאתי לכלל דעה כי יש לדחותה וזאת מן הטעמים הבאים:

א.בין המבקשת 1 לבין המשיב נכרת הסכם לפיקוח וניהול הנדסי וכספי של פרוייקט הקמה של מלון "אורכידיאה" באילת. במסגרת תפקידיו של המשיב על פי ההסכם, נוהל על ידו מכרז לביצוע עבודות פיתוח בשטח המלון. למכרז זה הוגשו הצעות של שלושה קבלנים והמשיב אישר את הצעת חב' בי.א.פ. לפיתוח והשקעות בע"מ, וכתוצאה מכך נכרת הסכם בין המבקשת 1 לבין אותה חברה.

לימים, לאחר סיום הקמת המלון העלתה מבקשת 1 חשד כלפי המשיב כי נהג שלא כשורה ודיווח דיווח כוזב ביחס להצעת חב' בי.א.פ. למכרז ויזמה הגשת תביעה נגד המשיב ונגד אותה חברה בעילה של הפרת חובת אימון בניהול מיכרז. המשיב הכחיש את טענות המבקשת והגיש תביעה שכנגד בה ביקש לחייב אותה ונושאי תפקידים בה בפיצויים בגין הוצאת לשון הרע. הצדדים הסכימו להעביר את המחלוקת לבוררות בפני הבורר מר חיים שפירא. ביום 11.1.99 ניתן פסק בורר בו הוחלט לדחות את תביעת המבקשת לפיצוי כספי ונקבע כי טענותיה כלפי המשיב משוללות יסוד. המשיב חוייב בהשבת כל המסמכים שהגיעו אליו במסגרת עבודתו בשירות המבקשת ותביעתו הנגדית נתקבלה כנגד המבקשת ונדחתה כלפי נושאי התפקידים בה. המבקשת חוייבה לשלם למשיב פיצויים בסך 250,000 ש"ח ולפרסם התנצלות על האשמות חסרות יסוד שייחסה למשיב - התנצלות שאכן פורסמה. פסק הבורר התבסס בעיקרו על עדות של גב' גרין שהבורר האמין לה, אשר העידה כי מר אבי נקש, נושא תפקיד בכיר בחברה המבקשת, אמר לה דברים על המשיב המגיעים כדי לשון הרע.

ב.בבקשתה לביטול פסק הבורר טענה המבקשת לקיומן של שתי עילות ביטול הפסק: חריגה מסמכות הבורר בניגוד לסעיף 24(3) לחוק הבורות; ואי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות בניגוד לסעיף 24(4) לחוק הבוררות.

אשר לענין הראשון, טענה המבקשת כי הבורר חרג מסמכותו בכך שביסס את החלטתו לקבל את תביעת המשיב על ארוע שונה מכפי שפורט בכתב התביעה והחורג ממסגרת התשתית שהונחה בו לענין השאלות שבמחלוקת המחייבות הכרעה. הארוע המפורט בתביעה יוחס לשיחה בין גב' גרין למשה נקש, בעל תפקיד בחברה, ונטען כי באותה שיחה הוצא שם רע על המשיב. עם זאת, הפסק ניתן על יסוד עדותה של העדה גב' גרין לפיה אבי נקש, שהוא אחיו של משה נקש, וגם הוא בעל תפקיד בחברה, הוא זה שהוציא לשון הרע על המשיב וזאת אף כי הוא עצמו לא נתבע אישית בתביעת המשיב. על פי הנטען, יש לראות בנסיבות אלה משום סטייה מהותית מגדר השאלות שבמחלוקת בבוררות, המגעת כדי חריגה מסמכותו של הבורר. יתר על כן, לא ניתנה למבקשת הזדמנות להביא את ראיותיה וטענותיה ביחס לארוע האמור שלא נזכר כלל בכתב התביעה וגם במובן זה מתקיימת עילה לביטול הפסק.

בית משפט קמא דחה טענות אלה בקובעו כי הבורר היה רשאי לקבל עדות על הארוע שבעקבותיו קבע את אחריות המבקשת אף שהארוע לא הוזכר במפורש בכתב התביעה שכנגד, וכי אין לראות בעדותה של הגב' גרין משום הרחבת חזית בלתי ראויה. הבורר קבע כי הן אבי והן משה נקש הינם אורגנים של החברה והוצאת לשון הרע על ידי אחד מהם כפי שהוכח בבוררות מטילה אחריות על החברה. יתר על כן נקבע כי כתב התביעה שכנגד בסעיף 10 לו נוסח על דרך ההרחבה באופן המאפשר למשיב להוכיח ארועים שונים הכרוכים בהוצאת לשון הרע גם אם אינם מפורטים ספציפית בכתב הטענות. בית המשפט מצא, איפוא, כי די שהוכח כי אחד האורגנים של החברה הוציא שם רע על המשיב כדי לחייב את המבקשת בפיצוי בגינו. הוא הוסיף וקבע כי אף אילו סבר שקיימת עילה פורמלית לביטול הפסק, גם אז היה נמנע מלבטלו משלא נגרם עיוות דין במובן סעיף 26(א) לחוק הבוררות.

ג.בפנינו העלתה המבקשת פעם נוספת את טענותיה לבטול פסק הבורר.

ככלל, אין בית משפט זה נוטה ליתן רשות ערעור בענין של בוררות המגיע לפניו בגלגול שלישי לאחר שהוכרע על ידי הבורר ועבר את מבחן הבקורת של ערכאת בית המשפט המחוזי וזאת, אלא אם כן מדובר בענין הכרוך בחשיבות ציבורית מיוחדת, או בנושא בעל משמעות כללית החורג מגדר עניינם של הצדדים להתדיינות (ראה רע"א 235/89 כוכבי נ' ארמה, בנין בע"מ, דינים עליון יב', 374). מקרה זה אינו נופל בגדר אחד הענינים האמורים ולפיכך די היה בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה.

שנית, גם לגופם של דברים אין בטיעוני המבקשת ממש. הלכה היא כי סמכותו של בורר יש לפרש באורח מרחיב ולקדם בכך את המגמה לקיים את פסק הבוררות ככל הניתן ולצמצם את התערבות בית המשפט בהכרעות הבורר. במקרה של ספק יש לפרש את סמכות הבורר בהרחבה.(ע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבניה נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פד"י מב'(4) 605); רע"א 772/94 דנאל יזום ופיקוח (1990) בע"מ נ' אבנית פרופרטיס (אינטרנשיונל) בע"מ, תקדין עליון 94(2) 1062).

אין ספק כי כוונת המשיב בכתב הטענות שהגיש היתה לבסס את טענתו כי המבקשת באמצעות אורגנים שלה הלעיזו עליו ופגעו בשמו הטוב. כתב הטענות מתייחס לארועים ספציפיים נטענים, אך כולל בתוכו במסגרת סעיף 10 לו טענה כללית בדבר הוצאת שם רע על ידי החברה ועל ידי נושאי תפקידים בה שאיננה ממוקדת בהכרח לשיחה ספציפית ולאורגן מסוים. העדות של הגב' גרין על שיחתה עם אבי נקש אינה חורגת באורח מהותי מהטענה הכללית האמורה בסעיף 10 לכתב התביעה שכנגד ומתיישבת עם רוח הדברים הכללית הנטענת בו לפיה בעלי תפקידים בחברה הוציאו שם רע על המשיב בשיחות עם אחרים והדברים בודאי כוללים גם שיחות מן הסוג שעל יסודן נתקבלה הכרעת הבורר. הגבלת מסגרת הסמכות של הבורר לתיאור פורמלי, דווקני, של ארוע ספציפי כזה או אחר היתה מחטיאה את מטרת הבוררות שהיא - לברר בשלמות ובצורה אמיתית ומלאה את נושא המחלוקת בין הצדדים והיתה עומדת בסתירה למגמת הפרשנות הרחבה של סמכות הבורר הנגזרת מהתכלית האמורה.

יתר על כן: אין לקבל גם את טענת המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות להביא ראיות ולטעון טענות בקשר לעדות הגב' גרין ולכן זכויותיה הדיוניות והמהותיות קופחו. למבקשת ניתנה הזכות לחקור נגדית את הגב' גרין ולברר באמצעות חקירה זו את כל הפרטים החשובים בעיניה, וכן היתה בידה האפשרות לבקש הבאת עדי הזמה בעקבות זאת ולהעלות טיעונים בהקשר לכך, אולם אפשרות זו לא נוצלה על ידה. בנסיבות אלה אין לה על מה להלין משלא קופחו זכויותיה הדיוניות.

שאר טענותיה של המבקשת ובהן הטענה כי שגה הבורר בכך שהעריך את הפיצויים שהושתו עליה בסכום גבוה מדי דינן להידחות משאין הן מהוות עילה להתערבות בפסק בורר.

נוכח כל אלה, אין מקום להשגות המבקשת כנגד פסק הבורר, וצדק בית משפט קמא בקביעתו כי בראייה כוללת של מהות הענין לא ארע עיוות דין אשר היה מצדיק את ביטולו של פסק הבורר אפילו הוכחה עילת ביטול לגביו. מכאן, שיש להותיר את קביעות הפסק בעינן משהוכח כי הוצא שם רע על המשיב בידי נושא תפקיד בחברה באופן שיש בו כדי להטיל עליה אחריות לכך.

סיכומו של דבר: יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב בבקשה זו בסכום של 7,500 ש"ח.