רע"א 7068/09 ברטי (בני) סינבטי נ. S.H.G GOLDEN & SILVER LTD

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' פרגו ) בבש"א 17534/09 (ת.א. 1907/08) מיום 23.8.2009 במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ההליכים בתובענה שהוגשה על ידי המבקש, מכוח הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

1.

ביום 5.7.2006 נחתם זכרון דברים בין חברת LL MINING CORPORATION B.V.

(להלן: החברה המשקיעה ) לבין המשיבה והמבקש, שהינו בעל מניות ומנהל רשום במשיבה. החברה המשקיעה התחייבה לרכוש את מניותיה וזכויותיה של המשיבה בתנאים המפורטים בזכרון הדברים שעסק, בין היתר, בתמורה עבור רכישה זו ובמועד התשלום. סעיף 15 לזכרון הדברים קבע כי:

"היה ויתגלעו שאלה, ספק, חילוקי דעות או סכסוך כלשהו בין הצדדים בקשר עם זכרון דברים זה, והזכויות והחובות הנובעות ממנו, פרשנותו, ביצועו או בקשר לכל עניין אחר הקשור בו והנובע ממנו, הרי בכל מקרה כזה יימסר העניין להכרעה סופית בפני בורר בלונדון והבוררות תנוהל והבורר ימונה לפי כללי ארגון ה- London Court Of International Arbitration (LCIA) , המוחלים על "זכרון דברים" זה כאילו נכללו בו".

2.

במסגרת זכרון הדברים התחייבה החברה המשקיעה להעניק למשיבה הלוואה בסך 7 מיליון דולר לתשלום חובותיה וזאת "בכפוף למו"מ שינוהל לגבי חובות אלה במטרה להפחיתם". נספח ז' לזכרון הדברים פירט את חובות המשיבה כפי שהצהיר עליהם המבקש, וביניהם נכללה הלוואת בעלים על סך 650,000$ אותה העניק המבקש למשיבה. יש לציין כי המשיבה חלקה על קיומו של חוב זה, בהעדר הוכחות או מסמכים על מתן הלוואת הבעלים הנטענת.

3.

ביום 20.8.2008 הגיש המבקש תביעה כנגד המשיבה בסדר דין מקוצר, במסגרתה תבע את החזרתה של הלוואת הבעלים אותה נתן לטענתו למשיבה

הממאנת להחזירה. לטענתו, על פי הרשום בספרי החברה עומדת לו יתרת זכות על סך 680,000$ בגין הלוואת בעלים זו. בתגובה, המשיבה הגישה בקשה לעיכוב הליכים בטענה שאת המחלוקת שבגינה הוגשה התביעה יש לברר במסגרת הליך בוררות שיתנהל לפני בורר בלונדון.

4.

שני הצדדים הכירו בתוקפו של סעיף הבוררות בזכרון הדברים אולם חלוקים בשאלה האם הסעיף הנ"ל חל על ההלוואה הנטענת. המבקש טען כי הלוואת הבעלים ניתנה למשיבה טרם החתימה על זכרון הדברים וכי המשיבה הודתה בדבר קיומו של החוב. לדבריו, המחלוקת נוגעת אך לעיתוי התשלום ולא לעצם קיומה של הזכות ולכן הפורום הנכון לבירורה הוא בית המשפט המחוזי. המשיבה טענה מנגד כי הפורום הנכון לבירור המחלוקת הוא הליך הבוררות וזאת מכוח סעיף 15 לזכרון הדברים.

5.

בית המשפט המחוזי ציין כי המבקש לא צירף לכתב התביעה כל מסמך המעיד על מתן הכספים אותם טען שהלווה למשיבה, התנאים בהם ניתנו, מועד מתן הכספים ומועד החזרתם וכי תביעתו מבוססת הלכה למעשה אך על נספח ז' לזכרון הדברים ולא על כתב התחייבות או על כל מסמך אותנטי אחר. בית המשפט קבע כי החוב הנטען בגין הלוואת הבעלים מהווה חלק מעסקת ההשקעה עליה הוסכם במסגרת זכרון הדברים. הקביעה היא כי זכרון הדברים דן, בין היתר, בתשלום חובות החברה וכי המבקש הוא שבחר לכלול את הלוואת הבעלים הנטענת כחלק מזכרון הדברים. לפי בית המשפט

המבקש פעל כך בשל שיקולים כלכליים, שכן הבין שאם לא יכלול את החוב במסגרת זכרון הדברים "הוא יתקשה לקבל, אם בכלל, תשלום כלשהו על חשבון החוב הנטען". בית המשפט המחוזי קבע כי אין ביכולתו של המבקש להחזיר את הגלגל לאחור ולטעון כעת כי זכרון הדברים אינו חל על הלוואת הבעלים הנטענת. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש שלפיה זכרון הדברים עוסק אך בעיתוי התשלום וקבע כי זה דן באופן ודרך בדיקת החובות שפורטו בנספח ז' להסכם בטרם תשלומם.

6.

בכתב תביעתו הפנה המבקש לסעיף 4.2 ל"תוספת השנייה להסכם" בה נאמר:

"מוסכם כי החברה לא תנהל הליכים משפטיים כנגד סינבטי (המבקש – י.ד.) בגין הלוואת הבעלים שהעביר לחברה, כמפורט בסעיף 8 להלן ובנספח ז' לזכרון הדברים וכן כנגד משרד הנסיעות "הדני", בגין החוב שצויין בנספח ז' לזכרון הדברים, בהתאם לאסמכתאות מפורטות בדבר מקור החוב, לרבות מועדי הנסיעות ויעדן".

לטענת המבקש במסגרת סעיף זה הודתה המשיבה בחוב ואף התחייבה שלא תנהל כנגדו הליך משפטי בגין חוב זה. בית המשפט דחה טענה זו, קיבל את טענת המשיבה לפיה הדבר כפוף ל"אסמכתאות מפורטות" שלא הוגשו על ידי המבקש וקבע כי הצדדים לא החריגו את הלוואת הבעלים הנטענת מזכרון הדברים וכי על חילוקי הדעות בין הצדדים בעניין זה להתברר בהליך בוררות, כפי שהוסכם בזכרון הדברים. נוכח האמור, הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים בתיק מכוח הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות.

7.

בעקבות החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה שלפניי, במסגרתה הוא חוזר על הטענה כי הלוואת הבעלים איננה יציר זכרון הדברים ומכאן שזכותו לקבל את הסכום שהלווה למשיבה הינה זכות שנוצרה עובר למועד החתימה על זכרון הדברים והיא עומדת לו באופן עצמאי כלפי המשיבה. לטענת המבקש, החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על עיכוב ההליכים בתובענה שהוגשה על ידו, עומדת בסתירה לתשתית העובדתית שהונחה לפניו.

המבקש טען עוד כי תנית הבוררות הקבועה בסעיף 15 לזכרון הדברים מתייחסת אך ורק למחלוקות שיכולות להתעורר בקשר עם זכרון הדברים, היינו רק בקשר עם ביצועה של עסקת ההשקעה, הזכויות או החובות הנובעים ממנה ולטענתו אין הלוואת הבעלים עונה על תנאי זה. בנוסף מתייחס המבקש לסעיף 4.2. לתוספת השנייה וחוזר על טענתו כי זה מהווה חיזוק נוסף לקביעה שהצדדים לא התכוונו להחיל את תנית הבוררות על סוגיית החזר החוב בגין הלוואת הבעלים.

8.

המבקש מציין כי ביום 6.4.2009 הוגשה בקשה מטעמו להטלת עיקול זמני על כספי המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרתה ניתן צו עיקול במעמד צד אחד (בש"א 7694/09). לאחר כחודש פנתה המשיבה בבקשה לביטול העיקול הזמני שניתן (בש"א 9154/09) וביום 17.6.2009 התקיים דיון בבקשה הנ"ל לפני כבוד הרשם ש' ברוך. ביום 20.7.2009 קבע בית המשפט המחוזי כי יש להותיר את צו העיקול הזמני על כנו וציין כי:

"למבקש עילת תביעה לכאורית מוצקה כנגד המשיבה, וחרף טענותיה, לא מצאתי שעילת תביעה זאת נסתרה".

לטענת המבקש החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על עיכוב הליכים מנוגדת לקביעתו זו של הרשם ש' ברוך במסגרת הבקשה לעיכוב הליכים.

9.

המבקש יוצא כנגד קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הוא לא הציג מסמכים המלמדים כי אכן ניתנה הלוואת הבעלים הנטענת. לדבריו, מכיוון שמדובר בהליך של סדר דין מקוצר עליו להציג "ראשית ראיה" לקיומו של החוב, וכך הוא אכן עשה עת צירף לכתב התביעה את אישורו של רו"ח סוטובסקי, רואה החשבון של המשיבה, בו נאמר מפורשות, כך לפי המבקש, כי הרישום בספרי המשיבה מלמד על יתרת זכות לטובת המבקש העומדת על סך של 680,000$. לדבריו, טענת המשיבה לפיה מדובר באישור שניתן על סמך מסמכים שנערכו על ידי המבקש הינה טענה לגופה של מחלוקת ואינה מהווה נימוק או סיבה לעיכוב תביעתו ולהעברתה לדיון לפני בורר.

דיון והכרעה

10.

כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות ניתנת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נגרם עיוות דין המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 10316/07

שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 8595/99 מלון אורכידאה בע"מ נ' מרדכי מינוסקין (לא פורסם, 6.9.2000)]. יתרה מכך, בית משפט זה קבע כי:

"עניין עיכוב ההליכים מצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעת זה אלא כאשר השימוש בו לוקה בטעות של ממש; קל וחומר כך כשמדובר בבקשת רשות לערער" [רע"א 4882/96 נאסר נ' ספרא (לא פורסם, 6.3.1997)].

מכאן,

שרק במקרים נדירים בהם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה בנוגע לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 ל חוק הבוררות

[סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל כרך א' 355-353 (מהדורה רביעית, 2005); רע"א 11166/07 ניסן נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 5.3.2008); רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל (לא פורסם, 4.10.2009)].

11.

במקרה דנן לא מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת והמבקש אף לא טוען לכך. בנוסף, לא שוכנעתי כי נפלה טעות כלשהי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ודאי שלא טעות של ממש, המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בהחלטה בעניין עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.

12.

למעלה מן הצורך אעיר כי גם לגופו של עניין יש לדחות את בקשתו של המבקש. סעיף 5 לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט לעכב תובענה שהוגשה לפניו, וזאת בהתקיים התנאים המנויים בו. במקרה דנן קיים הסכם בוררות בין הצדדים, והמבקש מודה בכך בעצמו. טענתו היא שההסכם הנ"ל אינו חל על הלוואת הבעלים הנטענת. בית המשפט דן בטענה זו וקבע, בפסק דין מנומק ומפורט, כי יש לדחות טענה זו. קביעתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי ואין לי אלא להצטרף לדבריו:

"התובע (המבקש –י.ד.) הוא אשר בחר לכלול את הלוואת הבעלים הנטענת כחלק מזכרון הדברים. חוב נטען זה נרשם בנספח ז', בהתבסס על הצהרתו של התובע בדבר קיומו. התובע כנראה נהג כך משיקולים כלכליים, לאחר שהבין שאם לא יכלול חוב זה במסגרת זכרון הדברים, הוא יתקשה לקבל, אם בכלל, תשלום כלשהו על חשבון החוב הנטען. עתה, לא יכול התובע להחזיר את הגלגל לאחור ולהשתחרר מ"כבליו" של זכרון הדברים שהוא עצמו אישית היה צד לו, חתם לו, והיה מעוניין בו" (עמוד 13 לפסק הדין).

יש לציין כי קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מבוססת על המסמכים שהונחו לפניו ועל הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו לפיהם, בהם, כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב. נוכח זאת לא ניתן לקבל את טענת המבקש שלפיה הלוואת הבעלים אינה

יציר זכרון הדברים וכי מדובר בזכות העומדת לו באופן עצמאי כלפי המשיבה.

13.

בנוסף, יש לדחות את טענתו של המבקש לפיה לא היה על בית המשפט המחוזי לעסוק בשאלת קיומן של אסמכתאות לחוב הלוואת הבעלים. בירורה של שאלה זו היה נחוץ בכדי להוכיח את התקיימותם של התנאים לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות ובכדי לברר האם, כפי שטענה המשיבה, זכרון הדברים חל גם על חילוקי הדעות בעניין הלוואת הבעלים הנטענת ומכאן שהיה גם היה על בית המשפט לבחון שאלה זו ובצדק הוא בחן אותה. יש לומר, ובית המשפט המחוזי ציין זאת בפסק דינו, כי אין בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בכדי להשפיע או להכריע במחלוקת בין הצדדים שתתברר במסגרת הליך הבוררות. בית המשפט בחן את המסמכים אך ורק לצורך הכרעה בשאלה מהו הפורום הראוי לבירור התביעה וקביעתו בשאלה זו כאמור מקובלת עליי.

14.

לסיום אציין כי אין כל מקום להסתמכות על הבקשה להטלת עיקול זמני שהוגשה על ידי המבקש. כזכור, המבקש מפנה להחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה וטוען לסתירה בינה לבין ההחלטה לעיכוב הליכים, אולם טענה זו אינה יכולה להישמע. קביעתו של הרשם ש' ברוך שלפיה למבקש קיימת עילת תביעה לכאורית מוצקה כנגד המשיבה וכי עילת תביעה זו לא נסתרה, אינה מנוגדת לקביעתו של השופט י' פרגו המורה על עיכוב הליכים. השופט פרגו לא עסק בשאלת סיכויי התביעה של המבקש אלא אך בשאלת הפורום הראוי לבירור התביעה. שתי השאלות הללו אינן קשורות זו לזו ואין בהכרעה אחת בכדי להשפיע על השנייה.

15.

לאור כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבה. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.