רע"א 10316/07 שבח אופיר נ. יוסף גרינפלד

בפניי שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 31.10.2007 בה.פ. 1390/06 (כבוד השופטת ר' רונן), אשר קבע כי יש להחזיר את פסק הבוררות שניתן ביום 11.10.06 על ידי הבורר שאול אלוני ז"ל (בהתאמה – פסק הבוררות ו הבורר ) לבורר, לשם השלמתו בשני עניינים, כפי שיפורט להלן.

השתלשלות האירועים

1.

בין השנים 1988-1991 היו הצדדים בעלי אחזקות משותפות בקבוצת חברות. בין היתר, החזיקו הצדדים במניותיהן של החברות ליאו גולדברג בע"מ (להלן – ליאו גולדברג ), חוף הכרמל 88 בע"מ וחוף הכרמל נופש ותיירות 89' בע"מ (להלן יחד – חוף הכרמל ), כאשר אחזקותיהם של המבקשים ברע"א 10378/07 (להלן יחד – גרינפלד ) בחברות אלה היו באמצעות חברת טלאדיום בע"מ, המשיבה 3 ברע"א 10378/07 (להלן – טלאדיום ), אשר הייתה משיבה פורמאלית בלבד בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא.

2.

בסוף שנת 1991 התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים והם החליטו לסיים את דרכם העסקית המשותפת ולהיפרד. לאחר משא ומתן שנמשך מספר חודשים, התקשרו הצדדים במספר הסכמים שנחתמו ביום 8.7.92, בהם הסדירו את אופן חלוקת אחזקותיהם בחברות הקבוצה בעין ובאמצעות תשלומי איזון, בהתאם לשווי אחזקותיהם (להלן – הסכמי ההיפרדות ). בהתאם להסכמי ההיפרדות, קיבלו המבקשים ברע"א 10316/71 (להלן יחד – שבח ) נכסים בשווי של כשלושה וחצי מיליון דולר ארה"ב. בנוסף, במסגרת הסכמי ההיפרדות הסכימו הצדדים לוותר על טענותיהם ההדדיות אחד כלפי השני, כשהסכמה זו באה לידי ביטוי בחתימה על כתב שחרור וויתור.

3.

כארבע שנים לאחר החתימה על הסכמי ההיפרדות, פנו שבח לגרינפלד בטענה כי הוטעו על ידם בשלב המשא ומתן שקדם לגיבוש הסכמי ההיפרדות. משכשלו הצדדים לפתור את הסכסוך שנוצר בעקבות העלאת טענות אלה, הסכימו בחודש יוני 1999 להפנות את המחלוקת ביניהם להליך בוררות, במסגרתו תוכרענה טענותיהם של שבח ביחס לחוף הכרמל וליאו גולדברג בלבד, כאשר סכום התביעה המכסימאלי יוגבל.

בשנת 2004 הגישו שבח תביעה כנגד המבקשים במסגרת הליך הבוררות ובשנת 2006 נתן הבורר את פסק

הבוררות, במסגרתו דחה את רובן המכריע של הטענות אותן העלו שבח.

4.

לאחר שניתן פסק הבוררות, הגישו שבח לבית המשפט קמא בקשה לביטולו (להלן - בקשת הביטול ). ראשית, טענו שבח במסגרת בקשת הביטול כי הבורר חרג מסמכותו כשקבע כי אינו מוסמך לדון בטענותיהם לפיהן גרינפלד הסתירו מהם את התקשרותן של חברות חוף הכרמל בהסכם עם עיריית חיפה, לפיו תבצע העירייה תבצע את עבודות הפיתוח בחוף הכרמל ותחזיר להן היטלים שאותם שילמו, הסכם שיש לו השלכה על שוויין של חברות אלה, מן הטעם שטענות אלה לא הופיעו בכתב התביעה. לטענתם, הבורר לא היה מוסמך לדון בשאלת סמכותו ולפיכך, משהחליט שלא לדון בטענות אלה ולא הכריע בהן לגופן, יש לבטל את פסק הבוררות הן בעילה של חריגה מסמכות, הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות ), ביחס לדיון בשאלת הסמכות והן בעילה של אי הכרעה בעניין שנמסר להכרעתו של הבורר, הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, ביחס להימנעותו של הבורר מלדון בטענות הנ"ל.

5.

שנית, טענו שבח כי הבורר חרג מסמכותו, משלא דן בטענתם לפיה גרינפלד הפרו את חובת הגילוי כלפיהם, כשלא גילו אודות מימוש זכותה של טלאדיום (באמצעותה החזיקו הצדדים את המניות בחברת ליאו גולדברג) לדילול של בעלי מניות נוספים בליאו גולדברג על פי הסכם מיום 13.6.90, והסתפק בקביעה כי גרינפלד לא הטעה אותם באופן אקטיבי. לפיכך, טענו שבח

כי יש לבטל את פסק הבוררות מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות גם ביחס לעניין זה.

6.

לבסוף טענו שבח, כי הבורר חרג מסמכותו משלא דן בטענתם לפיה המבקש 1 ברע"א 10378/07 (גרינפלד עצמו) הטעה אותם באופן אקטיבי ביחס לחוף הכרמל, כשטען, במהלך המשא ומתן שקדם להסכמי ההיפרדות, כי "הכל תקוע והריבית אוכלת" בשעה שהתרחשו התפתחויות רבות וחיוביות ביחס לחברות אלה אשר הביאו להעלאת שוויין. לטענתם, הבורר הסתפק בקביעה לפיה היה באפשרותם של שבח לדעת אודות ההתפתחויות האמורות אולם לא הכריע בשאלת ההטעיה האקטיבית ומשכך, יש לבטל את פסק הבוררות מכוח סעיף 24(5) לחוק הבוררות, גם ביחס לעניין זה.

7.

מנגד, טענו גרינפלד כי הבורר כלל לא התייחס לשאלת סמכותו העניינית, אלא התייחס לטענות אותן העלו שבח ודחה אותן, לאור קביעתו לפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה.

8.

בנוסף, טענו גרינפלד כי טענתם של שבח לפיה הם לא גילו להם אודות מימוש הזכות לדילול בליאו גולדברג היא טענה שלא עלתה במסגרת הליך הבוררות, הואיל ושבח לא הכחישו את ידיעתם על ביצוע הדילול ועל המהלכים שננקטו לשם מימוש זכות זו. לטענתם, שבח העלו טענה זו רק לאחר שהבורר דחה את טענתם לפיה נאמר להם שטלאדיום ויתרה על זכות הדילול.

9.

לבסוף טענו גרינפלד, כי שבח ידעו את העובדות שלטענתם הוסתרו מהם ביחס לחוף הכרמל, ולפיכך כלל לא ניתן לטעון כי הייתה הטעיה אקטיבית ביחס לעובדות אלה. עוד טענו גרינפלד כי ההתפתחויות החיוביות ביחס לחוף הכרמל אירעו לאחר ששבח כבר לא היו פעילים בחברות והיוו פועל יוצא של העובדות עליהן ידעו שבח עוד קודם לכן, ולפיכך קבע הבורר כי קיימת "מידה רבה של היתממות" בטענותיהם של שבח ביחס לטענות אלה.

10.

באשר לטענתם הראשונה של שבח, קבע בית המשפט קמא כי הבורר דן בטענות אותן העלו ביחס להסתרת מידע על הליכי התכנון והחזרי ההיטלים בחוף הכרמל ועל ההתפתחויות בחברות אלה, שיש להן השלכות על שוויין. בית המשפט קמא פסק כי קביעתו של הבורר לפיה טענות אלה מהוות הרחבת חזית אינה מביאה למסקנה כי הבורר היה סבור כי אינו מוסמך לדון בהן. עוד קבע בית המשפט קמא כי הבורר דן בטענות אלה והתייחס אליהן בפסק הבורר, כאשר הקביעה הפוזיטיבית שלו, לאחר דיון בעניין, הייתה כי יש לדחות טענות אלה מן הטעם שהן מהוות הרחבת חזית ולא משום העדר סמכות. לפיכך, דחה בית המשפט קמא טענה זו.

11.

באשר לטענתם השניה של שבח, קבע בית המשפט קמא כי הבורר לא דן בטענת אי הגילוי אותה העלו המבקשים ביחס למימוש זכות הדילול בחברת ליאו גולדברג, ולפיכך קבע כי התקיימה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, ביחס לטענה זו.

12.

לבסוף, באשר לטענתם השלישית של שבח, קבע בית המשפט קמא כי הבורר התייחס לטענות בעניין היעדר הגילוי ביחס להתפתחויות בחוף הכרמל ודחה אותן, אולם התעלם מטענתם של שבח ביחס להטעיה האקטיבית בעניין זה ולא התייחס אליה במפורש.

13.

למרות קביעותיו כי התקיימה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות ביחס לשני עניינים, דחה בית המשפט קמא את בקשתם של שבח לבטל את פסק הבוררות וקבע כי מן הראוי להחזיר את פסק הבוררות לבורר, בהתאם להוראות סעיף 26(ב) לחוק הבוררות, לצורך השלמתו בעניינים הדרושים השלמה.

בקשות רשות הערעור

14.

כאמור, שני הצדדים הגישו בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתן חזרו במידה רבה על הטענות אותן העלו בבית המשפט קמא.

15.

במסגרת בקשת רשות הערעור מטעמם (רע"א 10316/07), טוענים שבח כי שגה בית המשפט קמא כשקבע, ביחס לטענתם הראשונה, כי קביעתו של הבורר אינה נוגעת לשאלת סמכותו, בשעה שהבורר בפירוש הכריע בשאלת סמכותו ואף חרג מסמכותו כשקבע כי הוא אינו מוסמך לדון בחלק מן הטענות הנוגעות לחוף הכרמל. לפיכך, טוענים שבח כי התוצאה של חריגת הבורר מסמכותו היא שהבורר לא הכריע בשאלה הנוגעת לסמכותו, אשר מסורה להכרעתו הבלעדית של בית המשפט ויש לבטל את פסק הבוררות גם מטעם זה. עוד טוענים שבח בהקשר זה, כי הבורר כלל אינו מוסמך להכריע בשאלה האם מוסמך הוא לדון בטענות מסוימות ובית המשפט בלבד הוא שמוסמך להכריע בשאלת סמכותו של הבורר לדון בטענות מסוימות.

16.

בנוסף, טוענים שבח כי שגה בית המשפט קמא כשקבע, ביחס לטענתם השניה, כי השאלה אשר תוחזר לדיון והכרעה בפני הבורר היא האם ידעו שבח על התקיימותם של התנאים למימוש זכות הדילול בליאו גולדברג, בשעה שהשאלה אשר הבורר לא הכריע בה הינה האם ידעו המבקשים על מימוש זכות הדילול בפועל באמצעות התקשרות בהסכם שנחתם בחודש מאי 1992, אשר כתוצאה ממנו גדלו אחזקותיהם של טלאדיום בליאו גולדברג בששה אחוזים.

17.

לבסוף טוענים שבח, כי שגה בית המשפט קמא כשקבע, ביחס לטענתם השלישית, כי הבורר התייחס לטענתם בדבר הפרת חובת הגילוי ביחס לחברות חוף הכרמל במהלך תקופת המשא ומתן שקדמה להסכמי ההיפרדות, ודחה אותה. לטענתם, הבורר כלל לא דן בהפרת חובת הגילוי בתקופה של ניהול המשא ומתן ואף התעלם מהדין המהותי הקוגנטי שעל פיו הוא היה מחויב לפסוק.

18.

במקביל, במסגרת בקשת רשות הערעור מטעמם (רע"א 10378/07) טוענים גרינפלד כי משמעות החלטתו של בית המשפט קמא להחזיר את פסק הבוררות להשלמה בסוגיות מסוימות, הינה כי סכסוך שהחל בשנת 1991 עדיין "חי ובועט", בשעה שפסק הבוררות הינו תקין ואינו נדרש להשלמה כלשהי.

19.

לטענתם, שגה בית המשפט קמא כשקבע יש להחזיר את פסק הבוררות להשלמה בשאלת אי הגילוי ביחס למימוש זכות הדילול, שעה שהשאלה היחידה שהתעוררה הייתה האם נעשתה הטעייה אקטיבית אם לאו, קרי – האם נאמר לשבח כי הוחלט לוותר על הדילול. לטענתם, הבורר הכריע בטענת ההטעייה האקטיבית ודחה אותה, ומשכך אין מקום לבחון את שאלת אי הגילוי, הואיל וברור כי המשיבים היו מודעים לכך שהתנאי לדילול התקיים ושאלת "מודעותם" כלל לא הייתה שנויה במחלוקת בבוררות.

עוד טוענים גרינפלד בהקשר זה, כי גם אם שתק פסק הבוררות ביחס לטענת ההטעייה במחדל, הרי שיש לפרש שתיקה זו כדחיית הטענה.

20.

טענה נוספת של גרינפלד הינה כי הבורר דחה את כל טענותיהם של שבח בנוגע לחברות חוף הכרמל בקובעו כי הם ידעו את כל המידע שלטענתם הוסתר מהם. לטענתם, הבורר דן והכריע, לחובתם של שבח, בטענה העובדתית לפיה נאמר להם כי "הפרויקט תקוע" ושגה בית המשפט קמא כשהעלה, מיוזמתו, טענה לפיה יש לבחון האם למרות ידיעתם של שבח כאמור, הם הוטעו באופן אקטיבי בעניין זה.

21.

לאור כל האמור לעיל, טוענים גרינפלד כי הבורר הכריע בכל השאלות שהובאו בפניו באופן ברור וחד משמעי וכי יש לבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא.

דיון

22.

לאחר שעיינתי בבקשות רשות הערעור של שני הצדדים על נספחיהן ובפסק הדין של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שתי הבקשות ללא צורך בתשובה.

23.

כידוע, רשות ערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים, בהם עולה שאלה משפטית מיוחדת אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין.

לאור מהותו המיוחדת של מוסד הבוררות, נפסק לא אחת כי יש לנהוג בריסון שיפוטי ביחס להחלטות שניתנו במסגרת הליכי בוררות [ רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605; רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי

(לא פורסם, 23.1.08); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל

(לא פורסם, 11.2.08)] .

יתר על כן, הלכה היא כי רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבקשה לאישור או ביטול פסק בוררות תינתן במקרים נדירים ויוצאי דופן בלבד [רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.00)].

24.

לא שוכנעתי כי המקרה נשוא שתי בקשות רשות הערעור שבפניי מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כי נגרם למי מהצדדים עיוות דין, באופן המצדיק מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא.

25.

למעלה מן הנדרש, סבורני כי דין הבקשות להידחות אף לגופו של עניין.

26.

ראשית, מעיון בפסק הבוררות עולה כי הבורר כלל לא דן בשאלת סמכותו אלא התייחס במפורש לטענתם של שבח בדבר העלמת המידע אודות ההתקשרות עם עיריית חיפה לפיתוח חוף הכרמל וההסכמה על החזרת ההיטלים. כך, קבע הבורר בסעיף 18 לפסק הבוררות:

"עוד טוענים התובעים כי הנתבעים העלימו מהם את העובדה שהוסכם עם העירייה כי החברה תבצע את הפיתוח וכי אף הוסכם על החזרת היטלים.

מקובלת עלי טענתם של הנתבעים כי טענות אלה, שלא בא זכרן בכתב התביעה, דינן להדחות [ הדגשה שלי – י.ד. ]. ככל שהדיון הוא ליברלי, יש לשמור בנוקשות על מסגרת הדיון המקבלת ביטויה בכתב הטענות. עמדה זו מוסברת למתדיינים על ידי בכל בוררות.

נראה לי כי אף לגופן של טענות אין ממש בטענות התובעים בעניינים אלה ואין בדעתי להרחיב על כך את הדיבור."

27.

הנה כי כן, הבורר קיבל את טענת גרינפלד לפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה ולפיכך דחה את טענותיהם של שבח בעניין זה, מבלי שדן כלל בשאלת סמכותו לדון בעניין.

28.

שנית, דינה של טענתם של שבח לפיה היה על הבורר להכריע האם ידעו על ההתקשרות בהסכם למימוש זכויות הדילול בליאו גולדברג אם לאו, להידחות גם כן. מעיון בפסק הבוררות [סעיפים 19-23] עולה כי הבורר קבע שדבר קיומו של תנאי הדילול (גירעון העולה על 3.25 מיליון דולר) היה ידוע לשבח, אולם הם סברו, משום מה, כי טלאדיום ויתרה על זכות הדילול האמורה מבלי שסיפקו הסבר כלשהו לשאלה כיצד נותרו שווי נפש נוכח הויתור האמור. לפיכך, לאחר ששמע את טענות הצדדים ובחן את ראיותיהם, הגיע הבורר לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את טענותיהם של שבח גם בעניין זה.

29.

לאור קביעות אלה של הבורר, טענותיהם של שבח במסגרת בקשת רשות הערעור לפיהן לא ידעו על עצם מימושה של זכותה הדילול הינן בבחינת ערעור על החלטתו של הבורר, שהוא, כידוע, אינו אפשרי [ראו למשל: ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסליום השקעות ופיתוח בע"מ , פ"ד מה(2) 265].

30.

עוד בהקשר זה, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה לא ניתן להתייחס להימנעותו של הבורר מלדון בנושא מסוים כדחיית התביעה מטעמו ולפיכך כי לא ניתן להסתפק בקביעתו של הבורר לפיה שבח לא הרימו את נטל הראיה בעניין ליאו גולדברג כתחליף להכרעה מפורשת בעניין.

בשולי הדברים יוער, כי נוכח הערתו זו של הבורר, בדבר כישלונם של שבח להרים את נטל הראיה, ספק אם תצמח להם תועלת ממשית מהשבת פסק הבוררות להשלמה בסוגיה זו. יחד עם זאת, ספק זה אינו מצדיק התערבות בקביעתו של בית המשפט קמא בדבר השבת פסק הבוררות להשלמה בעניין זה.

31.

לבסוף, גם טענותיהם של שני הצדדים ביחס להכרעותיו של הבורר בעניין חוף הכרמל דינן להידחות. בסעיף 17 לפסק הבוררות, קבע הבורר כדלקמן:

"כאמור, ניצבו התובעים בפני משוכה כבדה, בבואם להוכיח את טענותיהם [ ביחס להתפתחויות שחלו בחוף הכרמל והעלו לכאורה את שווי החברות – י.ד. ]. הם לא עברו אותה ולא עמדו בחובת ההוכחה, אפילו הייתה המשוכה נמוכה יותר.

שנים [כך במקור – י.ד.] הם הגורמים המביאים אותי למסקנה זו:

האחד – יכולתו של אופיר [ שבח – י.ד. ] לדעת את ההתפתחויות בכל עת. הוא לא עשה כל מאמץ כדי לממש יכולת זו. והעיקר – אמנם הסכמות העירייה והמנהל ניתנו ב-1992, אך לא היוו הפתעה נוכח העובדה שכל אלה שנטלו חלק פעיל בניהול החברה ידעו היטב מן ההתחלה שזהו הכיוון וכי הגופים הנ"ל מביעים עמדות חיוביות. יש מידה רבה של היתממות בטענתו של אופיר שהוא חתם על ההסכמים מבלי ידיעת העובדות החשובות שלדבריו היו עשויות להעלות את השווי [ ההדגשה אינה במקור – י.ד. ]. לזה יש להוסיף כמובן את העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי הסכום הסופי הוא תוצאה של פשרה.

לפיכך, נדחית התביעה עד כמה שמדובר בחוף הכרמל."

32.

הנה כי כן, מקריאת הכרעתו של הבורר עולה מפורשות כי הוא היה מודע לכך שההתפתחויות נשוא טענתם של שבח אירעו בשנת 1992, במהלך המשא ומתן לקראת הסכמי ההיפרדות, ולא קודם לכן. לפיכך, צדק בית המשפט קמא כשקבע כי הבורר התייחס לטענתם של שבח בדבר אי הגילוי ודחה אותה. יחד עם זאת, הבורר לא דן בטענתם של שבח לפיה גרינפלד הטעו אותם "באופן אקטיבי" ביחס להתפתחויות אלה, ולכן צדק בית המשפט גם בקביעותיו לפיהן יש מקום להשלים את פסק הבוררות ביחס לטענה זו.

33.

בשולי הדברים יוער, כי הגם שהבורר אליו הוחזר פסק הבוררות להשלמה הלך לעולמו עוד טרם הגשתן של שתי בקשות רשות הערעור, הצדדים בחרו שלא להתייחס לעניין זה במסגרת הבקשות. לפיכך, לא מצאתי לנכון להכריע בשאלת זהותו של הבורר אשר ישלים את פסק הבוררות, בהתאם להחלטתו של בית המשפט קמא.

34.

נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את שתי הבקשות למתן רשות ערעור. משלא נתבקשה תשובת המשיבים בכל אחת מן הבקשות, איני עושה צו להוצאות.