פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
10420/07
בפני:
כבוד השופט
י'
דנציגר
המבקש:
אלברט כהן
נ ג ד
המשיבים:
1. מצליח מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ
2. כונסי הנכסים עוה"ד מאיר פז וירון ממן
בקשת רשות ערוער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום
4.11.07 בה"פ 198/06 שניתן על ידי כבוד השופט נ' ישעיה
בשם המבקש:
עו"ד א' ואש
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.11.2007 (כבוד השופט נ' ישעיה) בה.פ. 198/06, במסגרתו נדחתה בקשתו של המבקש להורות על ביטול פסק המשקם שניתן בעניינו.
העובדות
1.
המבקש הינו אחד משבעת בניה ויורשיה של המנוחה עיישה כהן ז"ל (להלן בהתאמה - המבקש והמנוחה ), אשר התגוררה כברת רשות במשק מספר 7 במושב מצליח (להלן - הנחלה ). לאחר מות המנוחה, נותר עיזבונה (להלן - העיזבון ) חב חובות כלפי המשיבה 1, מצליח - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן - האגודה). יצויין כי החובות לאגודה היו קיימים עוד בטרם פטירתו של בעלה של המנוחה, אשר הלך לעולמו לפניה.
2.
בין יורשי המנוחה (להלן: היורשים ) לבין האגודה התקיימו דיונים בפני עו"ד אסתר פרונט (להלן - המשקמת), אשר מונתה כמשקמת לאגודה לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן - חוק ההסדרים ). ביום 9.6.1997 נקבע כי חוב העיזבון לאגודה נכון ליום 31.12.1991 עומד על סך של 167,901 ש"ח (להלן - החוב ). לצורך מימוש החוב מונו כונסי נכסים, אשר התפטרו בשלב מאוחר יותר.
3.
ביום 20.7.2005 ניתנה החלטתה האחרונה של המשקמת בעניין החוב והמשיבים 2 מונו ככונסי נכסים (להלן - כונסי הנכסים ). כונסי הנכסים הוסמכו לתפוס את הנחלה ולממשה, לפי הוראות חוק ההסדרים, לשם פירעון החוב. בשלב זה, כאשר כונסי הנכסים התכוונו, כפי הנראה, למכור את הנחלה, הגיש המבקש לבית המשפט קמא, ביום 26.1.2006, בקשה לביטול כל ההחלטות שניתנו על ידי המשקמת באשר למינוי כונסי נכסים ומכירת הנחלה על ידם.
החלטת בית המשפט קמא
4.
בית המשפט קמא דחה את הבקשה להורות על ביטול החלטותיה של המשקמת, כאשר הטעם העיקרי לדחייה היה העובדה שהבקשה הוגשה כשישה חודשים לאחר שהמשקמת נתנה את החלטתה האחרונה, בעוד שלפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות ), החל על המקרה דנן מכוח סעיף 27 לחוק ההסדרים, היה על המבקש להגיש את הבקשה לביטול החלטות המשקמת בתוך 45 ימים מיום שניתנו. מיום מתן ההחלטה האחרונה על ידי המשקמת חלף פרק זמן ארוך מזה הקבוע בחוק, ובוודאי שכך ביחס ליתר החלטותיה של המשקמת, אותן ביקש המבקש לבטל.
5.
בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענות המבקש לגופן. באשר לטענת המבקש כי המשקמת חרגה מסמכותה בכך שלא דחתה את דרישת החוב של האגודה הואיל והוא התיישן ובכך שמינתה כונס נכסים על הנחלה שכלל אינה שייכת לעיזבון, קבע בית המשפט קמא כי המבקש כלל לא טרח להופיע לדיונים שהתנהלו בפני המשקמת, על אף שהוזמן אליהם. בפעם היחידה שהגיע לדיון שהתקיים בפני המשקמת, ביום 16.12.1996, לא טען בפניה המבקש כי עומדות לו זכויות בלעדיות בנחלה או כי החוב התיישן. על כן, קבע בית המשפט קמא, כי בנסיבות אלה לא חרגה המשקמת מסמכותה שכן פסקה על בסיס העובדות שהונחו בפניה.
6.
לבסוף, דחה בית המשפט קמא את טענות המבקש כי החלטת המשקמת למנות את המשיבים 2 ככונסי נכסים לנחלה, אף שאלה מייצגים גם את היורשים (למעט המבקש) היא פסולה ונוגדת את תקנות הציבור ואת עקרונות הצדק. בית המשפט קמא נימק קביעה זו בכך שמשקבעה המשקמת כי הנחלה שייכת לעיזבון ויש לפרוע את החוב על ידי מכירתה, מתקבל על הדעת ואף מתבקש, למנות ככונסי הנכסים את באי כוח מרבית היורשים, אשר הסכימו לכך ועל כן, לא קמה למבקש עילה לביטול פסק המשקמת מטעם זה.
טענות המבקש
7.
לטענת המבקש, נחלה חקלאית, קרי, נכס מקרקעין אשר הזכויות המשפטיות בו נגזרות מכללי ההתיישבות שנקבעו על ידי הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל (להלן - המוסדות המיישבים ), אינה חלק מעיזבונו של מתיישב. לטענתו, כך נקבע על ידי המוסדות המיישבים וכן בהלכה הפסוקה ועל כן, לא ניתן לממש את הנחלה לשם פירעון החוב. בנוסף, טוען המבקש, כי אף ממכתבים ששלח מינהל מקרקעי ישראל לכונסי הנכסים שאותם מינתה המשקמת, עולה כי הנחלה איננה חלק מעיזבון המנוחה ועל כן, קביעתה של המשקמת כי הנחלה הינה בת מימוש, מנוגדת לדין ומהווה טעות גלויה על פני הפסק. יצויין, כי המבקש לא צירף את המכתבים המבססים לכאורה את טענתו, לבקשת רשות הערעור.
8.
בנוסף, טוען המבקש כי המשקמת חרגה מסמכותה כאשר ניהלה "הליך לגביית חוב שהתיישן עוד לפני שהבסיס הסטטוטורי למינויה – חוקק". לטענתו, העילה לגביית החוב התגבשה בשנת 1977, והתיישנה בשנת 1984 ואילו חוק ההסדרים, אשר חוקק רק בשנת 1992, לא קבע הסדרים או הוראות באשר לחובות שהתיישנו.
9.
עוד טוען המבקש כי כונסי הנכסים שאותם מינתה המשקמת, מייצגים הן את מרבית יורשי המנוחה (פרט למבקש עצמו), שהינם החייבים העיקריים, והן את נושי העיזבון, באופן היוצר ניגוד עניינים הנוגד את תקנת הציבור.
10.
ממשיך המבקש וטוען כי המשקמת, בקביעתה כי הנחלה הינה "נכס בעיזבון" ובכך שקבעה כי יש לממשה לשם פירעון החוב, נקטה באמצעי פוגעני מדי שלא לצורך. לטענתו, שגה בית המשפט קמא בכך שהתעלם מהעדר הפרופורציה בין ערך החוב של העיזבון לאגודה ובין ערך הנחלה, דבר העולה כדי חריגה מסמכות של המשקמת, המצדיק, לטענתו, את ביטול החלטתה מטעמי צדק ופגיעה בתקנת הציבור.
11.
מוסיף המבקש וטוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר העדיף, מבחינה ערכית, לתת משקל לאינטרס האגודה להיפרע באמצעות מימוש הנחלה לעומת אינטרס המבקש להמשיך את הרצף המשפחתי בנחלה בה ישבו הוריו. לטענתו, באם לא יבוטל פסק המשקמת, ייגרם עיוות דין מהותי, שכן המבקש יימצא עצמו ללא קורת גג.
12.
לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את בקשתו בנימוק שחלף המועד להגשת הבקשה. לטענתו, במקרה דנן מדובר "בהיעדר סמכות מהותית, במימוש זכות הגישה לערכאות ומקבילית-כוחות בה המבקש הוא הצד החלש והמשיבים הם הצד החזק" ועל כן, יש לאפשר לו להשמיע את טענותיו, גם משחלף המועד להגשת הבקשה על פי חוק. המבקש מציין כי ניתן לפסוק הוצאות לבעל דין בגין איחור בהגשת בקשה והדבר מידתי יותר מחסימת דרכו לדיון מהותי.
דיון
13.
סעיף 13(א) לחוק ההסדרים קובע את סמכויותיו של משקם ואת ההוראות שחלות על הדיון בפניו, כדלקמן:
"(א) על דיון בפני משקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות והתוספת לו, בשינויים המחוייבים, ולמשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור."
14.
סעיפים 27 ו-28 לחוק ההסדרים קובעים הוראות באשר לאופן מתן פסק המשקם ובאשר לאופן ביטולו ולעילות הביטול, כדלקמן:
"27.
עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, יתן המשקם לגביו פסק מנומק; על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, למעט סעיפים 24 ו-29א.
28.(א) בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה:
(1) המשקם חרג מסמכותו;
(2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות;
(3) טעות גלויה על פני הפסק.
(ב) הפניה לבית המשפט תהיה על פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות."
15.
רשימת עילות הביטול של פסק משקם הינה מצומצמת ביותר, זאת במטרה לחזק את מעמדו של המשקם ואת סופיות הדיון על ידי צמצום הביקורת השיפוטית עליו [ראו למשל: ע"א 3003/02 בית אלעזרי, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי , פ"ד נז (6) 551, 560 (2003); רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נה (5) 166, 183 (2001)].
16.
סעיף 29 לחוק ההסדרים קובע כי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28 לחוק הנ"ל יהיה בהתאם לחוק הבוררות, קרי, ערעור ברשות בלבד. רשות ערעור על החלטות בית משפט בענייני בוררות, ומשכך, גם בעניין פסקי משקם, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות כאמור תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם עולה שאלה בעלת אופי ציבורי החורגת מעניינם הפרטי של צדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (לא פורסם, 23.1.2008); רע"א 2766/06 סבג נ' חדד (לא פורסם, 21.1.2008); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 4517/07 דים נ' גדי מכלוף נכסים ובניין בע"מ (לא פורסם, 28.2.2008)].
17.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסק הדין של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים, הואיל ולא מצאתי כי העניין שבפניי מעלה שאלות בעלות השלכות משפטיות וציבוריות רחבות או כי נגרם למבקש עיוות דין חמור.
אף לגופו של עניין, סבורני כי דין הבקשה להידחות.
18.
דינה של טענת המבקש כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את בקשתו בנימוק כי חלף המועד להגשת הבקשה בפניו, להידחות. בין מועד מתן החלטתה האחרונה של המשקמת מיום 20.7.2005 (וקל וחומר ממועד מתן החלטותיה הקודמות) לבין מועד הגשת הבקשה לביטול החלטות המשקמת לבית המשפט קמא, ביום 26.1.2006, חלפה למעלה מחצי שנה, זאת למרות העובדה שסעיף 27(א) לחוק הבוררות, החל מכוח סעיף 27 לחוק ההסדרים, קובע כי:
"לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו;..."
בבקשת רשות הערעור לא הסביר המבקש מדוע הוגשה בקשתו לביטול החלטות המשקמת באיחור, והמבקש אף לא ביקש מבית המשפט קמא להאריך את המועד להגשת הבקשה מעבר לפרק הזמן הקבוע בחוק. בנסיבות דנן, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי היה מקום לדחות את הבקשה ולו מהטעם הזה.
19.
באשר לטענת המבקש כי המשקמת חרגה מסמכותה כאשר ניהלה הליך לגביית חוב שהתיישן בשנת 1984, דינה של טענה זו להידחות.
סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות ) קובע:
"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה."
סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי:
"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה"
משכך, טענת התיישנות שלא נטענה בהזדמנות הראשונה - ובמקרה שלפניי בראשיתו של ההליך שהתנהל בפני המשקמת - אין לקבלה כעת.
המבקש הוזמן כדין לדיונים שנערכו בפני המשקמת והיא דנה בגובה החוב ובאופן מימושו על פי הסמכות המוקנית לה בחוק ההסדרים ולאור העובדות והנתונים שהיו מונחים בפניה. המבקש, מסיבותיו שלו, לא התייצב לדיונים אלה וממילא לא טען בפני המשקמת כי החוב התיישן. על כן, המבקש היה מנוע מהעלאת טענה זו לראשונה בפני בית המשפט קמא והוא מנוע מלהעלותה בפני בית משפט זה. בנסיבות אלה, איני סבור כי המשקמת חרגה מסמכותה במתן פסקה.
20.
באשר לטענתו של המבקש כי הנחלה אינה בת מימוש ועל כן, כי קביעתה של המשקמת בדבר מימוש הנחלה עולה כדי טעות גלויה על פני הפסק; גם דינה של טענה זו להידחות, מהטעם הנזכר לעיל, קרי הימנעותו של המבקש מלהעלותה בפני המשקמת.
21.
סבורני כי גם דינה של טענת המבקש לפיה כונסי הנכסים נמצאים בניגוד עניינים מובנה, הואיל והם מייצגים הן את יורשי העיזבון והן את נושי העיזבון, להידחות. תפקידו של כונס הנכסים, מעצם הגדרתו, הינו לכנוס נכסים ולממשם על מנת לפרוע את חובות החייב לנושה שהביא למינויו. חרף זאת, במשפט הישראלי הוכר כונס הנכסים כבעל מעמד של פקיד בית המשפט הפועל בשמו ( Officer of the Court ) [ראו למשל: ע"א 522/72 מדינת ישראל נ' כונסי נכסים של וולטקס צמרון תשלובת טקסטיל בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים) , פ"ד כז(2) 393, 398-399 (1973); רע"א 2077/92 אדלסון נ' רייף , פ"ד מז(3), 485, 499 (1993)]. על כונס נכסים מוטלת החובה למלא את תפקידו באופן אובייקטיבי ובאופן שיניח את דעתו של בית המשפט כי מילא תפקידו כדין [ע"א 1034/92 רמות זכרון בע"מ (בכינוס נכסים) נ' וולף ( לא פורסם, 20.1.1993 ); ע"א 141/74 פפרבוים נ' שריזלי , פ"ד ל(1) 20, 26 (1975)]. כבר מטעם זה, איני מוצא ממש בטענת המבקש לפיה כונסי הנכסים במקרה זה נמצאים בניגוד עניינים מובנה הנוגד את תקנת הציבור.
22.
למעלה מן האמור יצויין, כי כונסי הנכסים מייצגים את היורשים, פרט למבקש, על פי רצונם והסכמתם. החוב נשוא פסק המשקמת מיוחס לעיזבון ויורשי העיזבון, לרבות המבקש, נדרשים לפרעו. משכך, לא מצאתי כי קיימת "יריבות אינטרסים" בין המבקש לשאר היורשים. יתר על כן, המבקש לא הצביע על חשש קונקרטי לניגוד עניינים או על חשש לפעולה קונקרטית שאותה עשויים כונסי הנכסים לבצע תוך ניגוד עניינים, ומשכך, מדובר בטענות הנטענות בעלמא בלבד, ללא כל ביסוס.
23.
באשר לטענתו של המבקש בדבר העדר הפרופורציה שבין גובה החוב של העיזבון לאגודה ובין ערך הנחלה; טענה זו הינה טענה ערעורית גרידא המתייחסת לתוכנו של פסק המשקמת ומשכך, איני מוצא לנכון להתייחס אליה. בית משפט זה אינו ערכאת ערעור על פסקי משקמים [ראו למשל: ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסליום השקעות ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(3) 265 (1998)] ולפיכך, משעה שפסקה המשקמת בהליך תקין ובמסגרת סמכויותיה כי יש לממש את הנחלה לשם פירעון החוב, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתה זו.
24.
הגם שאין להקל ראש בטענתו של המבקש לפיה התוצאה האופרטיבית של דחיית בקשתו משמעה כי הוא יישאר ללא קורת גג לראשו, לא ניתן להתעלם מקיומו של חוב העיזבון לאגודה, חוב שאותו יש לפרוע. חוק ההסדרים נחקק במטרה לאפשר לאגודות השיתופיות אשר צברו חובות רבים במהלך השנים, להמשיך ולפעול במסגרות חקלאיות, תוך העדפת השיקום על הפירוק [ראו למשל: רע"א 1759/93 כהן נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד מח(2) 143, 150 (1994)]. על מנת להגשים מטרה זו, נקבעו מנגנונים לשם הסדרת חובותיהן של האגודות השונות לנושיהן, בין היתר, על ידי מימוש נכסיהם של חייבים כגון במקרה דנן.
25.
אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. משלא נתבקשה תשובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג בניסן
תשס"ח (28.4.08).
ש ו פ ט