רע"א 8604/11דוד בלחסן נ. מושב תלמי אליהו

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ר' ברקאי ) בהפ"ב 16960-06-10 מיום 26.10.2011 (להלן: פסק הדין ), בו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק משקם שניתן על ידי עו"ד אופיר כץ ביום 21.4.2010 (להלן: פסק המשקם ו- המשקם , בהתאמה).

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

המבקש חבר במשיבה, שהיא אגודה שיתופית חקלאית שחובותיה הוסדרו על פי הוראות חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים ). הסכסוך דנא פרץ בשנת 2005 עת מחקה המשיבה יתרת זכות בסך 631,211 ש"ח שהייתה רשומה בכרטיסו של המבקש. אולם, שורשיו של הסכסוך נטועים עמוק בהסדרים שנעשו ובהחלטות שניתנו בעקבות המשבר במגזר החקלאי שפרץ בשנות השמונים של המאה הקודמת, ואלו יפורטו להלן.

2.

ראשית הדברים בדרישות חוב ששלח המשקם בשנת 1995 לחברי המשיבה, ביניהם המבקש, במסגרתן נדרשו החברים לשלם את חובם לאגודה. המבקש לא השלים עם החוב שיוחס לו והגיש למשקם השגה לגבי גובהו (להלן: ההשגה על החוב ).

3.

באותה העת, התגייסה הסוכנות היהודית לעזרתן של האגודות השיתופיות והעמידה להן הלוואות המכונות "התקציב הסוכנותי", אשר ניתנו בתנאים מועדפים לפיהם 75% מההלוואה הופכים למענק, כך שעל האגודה להשיב רק 25% מההלוואה (להלן: התקציב הסוכנותי ). המשיבה, שאף היא קיבלה תקציב סוכנותי, החליטה לחלקו בין חבריה על מנת להטיב את מצבם של חברי האגודה. משמעות הדבר הייתה כי כרטיסו של כל חבר זוכה בחלקו היחסי בתקציב הסוכנותי, ממנו היה עליו להשיב למשיבה רק 25%, בהתאם לחלק שעל המשיבה להשיב לסוכנות כאמור לעיל.

4.

במסגרת הליכי ההשגה על החוב הגיעו המבקש והמשיבה להסכם פשרה, שקיבל ביום 9.6.1997 תוקף של החלטת משקם (להלן: הסכם הפשרה ), ולפיו יתרת המבקש בחשבונו בתקופה הרלבנטית היא אפס. קרי, המבקש אינו חייב לאגודה וזו אינה חייבת לו. כמו כן נקבע בסעיף 5 להסכם הפשרה כי:

"המבקש מתחייב שלא לתבוע את האגודה בעתיד בגין כל חוב או חיוב שהוא המגיע לו או המעמיד אותו ביתרת זכות באגודה, וכן

כתוצאה מהסכם הפשרה או הודעה זו או כל דבר שהוא (למעט עניין נושא תקציב הסוכנות) ." (ההדגשה אינה במקור – י.ד.).

זמן מה לאחר שנכרת הסכם הפשרה זוכה חשבונו של המבקש בכספי התקציב הסוכנותי.

5.

בהמשך, התעוררה סוגיית התקציב הסוכנותי והמשקם נדרש לעניין, מכיוון שבהסדר של חלוקת התקציב הסוכנותי יש משום שינוי במצבת הזכויות והחובות של המשיבה. בהחלטה מיום 22.11.1999 קבע המשקם כי האגודה תוכל להעביר לחברים את התקציב הסוכנותי עד לאיפוס יתרת חשבונם, אך לא מעבר לכך. קרי, לא תהייה אפשרות שכתוצאה מהעברת התקציב הסוכנותי יהפוך חבר לזכאי באגודה. לגישת המשקם, אין זה עולה על הדעת שחבר "יזכה" בחוב שהוא צריך לשלם רק 25% ממנו, אך יימצא כתוצאה מקבלת כספים אלו ביתרת זכות מהאגודה וידרוש ממנה את מלוא הכספים.

6.

אין חולק כי משך שנים הותירה המשיבה את הזיכוי בגין התקציב הסוכנותי בחשבונו של המבקש. כך, עד לשנת 2005, אז מחקה המשיבה מכרטיסו של המבקש את חלקו בתקציב הסוכנותי שעמד בעת ההיא על סך של 631,211 ש"ח. משנמחק הסכום האמור פנה המבקש בתביעה לועדה המשפטית המרכזית שליד תנועת מושבי העובדים בישראל (להלן: הועדה המשפטית ), וטען כי על פי הסכם הפשרה לא הייתה רשאית המשיבה למחוק מחשבונו את הזיכוי בגין התקציב הסוכנותי. הצדדים חלקו ביניהם בשאלה האם הכרעה בסכסוך דנא היא בסמכות הועדה המשפטית או שמא בסמכותו של המשקם. בהחלטה מיום 19.1.2009 קבע המשקם כי העניין נתון לסמכותו, ובעקבות כך משכה הועדה המשפטית ידיה מן הסוגיה והדיון התנהל לפני המשקם. במהלך הדיון, טען המבקש כי החרגת התקציב הסוכנותי בסעיף 5 להסכם הפשרה המצוטט לעיל מלמד כי הצדדים ויתרו על תביעותיהם בעניין התקציב הסוכנותי, ומכאן שהמשיבה לא הייתה רשאית למחוק מחשבונו את הזיכוי. מנגד, טענה המשיבה, כי במילים "למעט עניין נושא התקציב הסוכנותי" אך נשמרה למבקש זכותו למצות הליכים בעניין זה, שהיה באותה עת לוט בערפל מבחינה משפטית.

7.

בפסק המשקם שניתן ביום 21.4.2010 אימץ המשקם את פרשנותה של המשיבה להסכם הפשרה, וקבע כי כוונת הצדדים הייתה להשאיר את נושא התקציב הסוכנותי פתוח לבירור עתידי. כמו-כן קבע המשקם כי נוכח קביעתו לפיה לא יוכלו חברי המשיבה ליהנות מכספי התקציב הסוכנותי, אלא עד לגבול כיסוי חובותיהם לאגודה, שזכתה לאישור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (מחוזי ב"ש) 1111/00 יוסף נ' תלמי אליהו (קראוזה) אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 31.12.2001) (להלן: עניין יוסף ), מלכתחילה לא היה המבקש זכאי לתקציב הסוכנותי ונכון עשתה המשיבה שביטלה את הזיכוי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.

המבקש, שלא שהשלים עם פסק המשקם, הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטולו מכוח סעיף 28 לחוק ההסדרים, בעילה של חוסר סמכות ובעילה של טעות גלויה על פני הפסק. באשר לעילת הביטול הראשונה טען המבקש כי במתן התוקף להסכם הפשרה סיים המשקם את תפקידו, ומדובר במעשה בית דין אשר מונע מהמשקם לשוב ולהידרש לנושא. באשר לעילת הביטול השנייה טען המבקש כי נפלו טעויות רבות הגלויות על פני הפסק, ובהן: אי התייחסות לטענות ההתיישנות שהעלה; ההתייחסות להחלטה קודמת בדבר העדר האפשרות שהתקציב הסוכנותי יעביר חבר ליתרת זכות, שלא הייתה בסיס להסכם הפשרה וממילא אינה בנמצא; היעדר התייחסות לכך שהצדדים החריגו את נושא התקציב הסוכנותי מהסכם הפשרה; סתירת החלטתו הקודמת של המשקם שנתנה תוקף להסכם הפשרה; והסתמכות על פסק הדין בעניין יוסף כבסיס משפטי לעמדתו.

9.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול. באשר לעילת חוסר הסמכות נקבע כי המשקם הינו הפורום הנאות לדון בטענות הנוגעות לתקציב הסוכנותי. עוד אימץ בית המשפט המחוזי את פרשנות המשקם להסכם הפשרה, לפיה כוונת הצדדים העולה מהסכם הפשרה היא להחריג את נושא התקציב הסוכנותי ולהשאירו לדיון מאוחר. מכאן דחה בית המשפט את טענתו של המבקש בדבר קיומו של מעשה בית דין בכל הנוגע לנושא התקציב הסוכנותי. בית המשפט המחוזי קבע כי הזיכוי שנעשה בחשבונו של המבקש בגין התקציב הסוכנותי נעשה מתוך טעות או בשל חוסר הוודאות המשפטית, וכאשר הובהר המצב לאשורו בעניין יוסף , רשאית הייתה המשיבה לתקן את טעותה. גם בהתייחס לעילת הביטול השנייה קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה דנן אין בנמצא טעות גלויה על פני הפסק. בית המשפט המחוזי קבע כי לקיומה או העדרה של החלטה לעניין התקציב הסוכנותי עובר להסכם הפרשה אין כל משמעות, שכן הצדדים הותירו עניין זה להתדיינות עתידית, וכי המשקם רשאי היה להסתמך על הפסיקה בעניין יוסף , שאכן אישרה את עמדתו. באשר לטענת ההתיישנות, קבע בית המשפט המחוזי כי טענה זו לא מצאה ביטוי בכתב התביעה שהגיש המבקש או בדיון לפני המשקם, ועל כן לא נדרש המשקם לטענה זו. עוד נקבע בפסק הדין כי טענת ההתיישנות הועלתה בפני הועדה המשפטית ונדחתה על ידה, והבירור הועבר אל המשקם עם קביעה מחייבת לעניין זה. ואולם, למעלה מן הדרוש הבהיר בית המשפט המחוזי כי אף טענה זו אין בה כדי להועיל למבקש, שהרי טענת ההתיישנות היא טענת הגנה דיונית ואין היא יכולה להוות הגנה מהותית בפני קיזוז, כפי שנעשה במקרה דנן.

מכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

10.

המבקש חוזר על טענותיו שנטענו ונדונו לפני המשקם ולפני בית המשפט המחוזי, וטוען כי בדחייתן יש משום עיוות דין חמור. אדרש לעיקר הדברים. המבקש שב וחוזר על טענתו בדבר פגם שנפל בפרשנות המשקם את הסכם הפרשה, שנסמכה על החלטתו בדבר העברת התקציב הסוכנותי עד לאיפוס יתרת החשבון שניתנה שנים לאחר הסכם הפשרה, ומשכך אין בה כדי להעיד דבר על אומד דעתם המשותפת של הצדדים. לדידו של המבקש נסיבות העניין שתוארו לעיל, לרבות זיכוי חשבונו בתקציב הסוכנותי כחודשיים וחצי לאחר כריתת הסכם הפשרה, מורות כי כוונת הצדדים הייתה לזכות את חשבונו של המבקש בתקציב הסוכנותי, ולא להותיר את העניין פתוח לדיון עתידי.

11.

המבקש מקדיש טיעון נרחב גם לסוגיית ההתיישנות. ראשית טוען המבקש, שגה בית המשפט בקביעתו כי המבקש לא העלה את סוגיית ההתיישנות בפני המשקם. שנית נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו שהועדה המשפטית הכריעה בטענתו זו של המבקש. נהפוך הוא, טוען המבקש, הועדה המשפטית דחתה טענת התיישנות נגדית שהעלתה המשיבה, אך לא קבעה מאום ביחס לטענת ההתיישנות שלו. לבסוף, נטען כי אף לגופו של עניין שגה בית המשפט שכן במקרה דנן לא הייתה כל פעולת קיזוז ומכיוון שהמבקש כלל לא היה חייב למשיבה כספים.

12.

לסיום טוען המבקש כי נפלו טעויות עובדתיות נוספות בפסק המשקם ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהן, בין היתר, ההתייחסות למבקש כבעל חוב למשיבה, על אף שההחלטות שניתנו בענייננו מורות כי בתקופה הרלבנטית לא היה למבקש כל חוב למשיבה; הקביעה כי המשיבה הותירה את הכספים בחשבונו של המבקש, למרות שהיא העבירה אותם רק לאחר כריתת הסכם הפרשה; וכן הקביעה כי נושא הזיכוי הסוכנותי היה תלוי ועומד בדיון משפטי עת נכרת הסכם הפשרה.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק המשקם הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

14.

סעיף 28 לחוק ההסדרים קובע את האופן בו רשאי בית המשפט המחוזי להורות על ביטולו של פסק משקם. רשימת עילות הביטול המופיעות בסעיף זה הינה מצומצמת ביותר, וזאת במטרה לחזק את מעמדו של המשקם ואת סופיות הדיון על ידי צמצום הביקורת השיפוטית עליו [ראו: רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פ"ד נה(5) 166, 183 (2001); ע"א 3003/02 בית אלעזרי, מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי , פ"ד נז(6) 551, 560 (2003); רע"א 10420/07 כהן נ' מצליח מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 28.4.2008 ), בסעיף 15 ].

כמו כן, על פי הוראת סעיף 29 לחוק ההסדרים ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28 לחוק זה הינו ברשות בלבד, וזאת בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. מכאן ההלכה לפיה רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעניין פסק משקם, בדומה לרשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בענייני בוררות, תינתן במשורה במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 616-615 (2003); רע"א 8914/05 עזריאל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' שרעבי (לא פורסם, 8.10.2007), בסעיף 11]. איני סבור כי המקרה דנן נופל לגדר המקרים האמורים בהם יש ליתן רשות ערעור, שכן אין למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים כל השלכה משפטית או ציבורית רחבה המצדיקה שבית משפט זה יידרש לה כערכאה השלישית. כמו כן, מעיון בפסק המשקם ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהם נדונו בהרחבה טענותיו של המבקש, לא עולה כי נגרם למבקש כל עיוות דין.

15.

למעלה מן הצורך אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. פרשנות הסכם הפשרה לפיה הותירו הצדדים את הנושא לדיון עתידי מתיישבת עם לשונו הברורה של ההסכם אשר קובע כי "המבקש מתחייב שלא לתבוע את האגודה בעתיד ... (למעט עניין נושא תקציב הסוכנות)". דומני כי נוסח זה הינו ברור ולא נפל פגם בקביעת המשקם ובית המשפט המחוזי כי כוונת הצדדים הייתה להותיר למבקש למצות את זכויותיו בכל הנוגע לתקציב הסוכנותי [ל גישתי, עליה עמדתי מספר פעמים בעבר, לפיה מקום בו לשון ההסכם ברורה יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם, ראו: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (לא פורסם, 28.1.2008), בסעיף 27; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (13.2.2008), בסעיף 43]. יתר על כן, אף במישור הנסיבות, איני מוצא כי נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה זיכוי חשבונו של המבקש אינו מלמד במקרה דנן על כוונת הצדדים בהסכם הפשרה. סבורני כי את זיכוי חשבונו של המבקש יש לבחון על רקע חוסר הודאות המשפטית ששרר באותה עת, טרם ניתנה החלטת המשקם ובעקבותיה אישור בית המשפט בדבר זיכוי חשבונות החברים במשיבה עד לאיפוס היתרה בהם. משכך, גם לא מצאתי פגם בקביעת המשקם שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, כי משהובהר המצב המשפטי והתברר שהמבקש לא היה זכאי לתקציב הסוכנותי, רשאית הייתה המשיבה לתקן את הטעות ברישומיה הפנימיים.

16.

באשר לסוגיית ההתיישנות, אף כי צודק המבקש בטענתו שהועדה המשפטית לא הכריעה בטענת ההתיישנות שהעלה, אלא בטענת התיישנות שנטענה על ידי המשיבה, אין בכך כדי לגרוע מזכותה של המשיבה להפחית את יתרת הזכות שהייתה רשומה בחשבונו של המבקש. חלוף תקופת ההתיישנות מקימה לנתבע טענת הגנה דיונית, אך אין בה כדי לשמש הגנה מהותית בפני חוב כאשר התובע יכול לגבות את החוב בדרכים אחרות. בהקשר זה יפים דבריו של השופט י' כהן בע"א 522/71 בנין נ' בנין , פ"ד כח(2) 309, 327 (1974), לפיהם:

"...אין להעלות נגד נושה טענת התיישנות, כאשר הנושה אינו נזק להליכים משפטיים לשם גביית חובו, אלא יכול לגבותו בדרך אחרת. ההלכה בענין זה אף היא תוצאה הכרחית של ההבדל בין התיישנות דיונית ובין התיישנות מהותית, ואין עוררין עליה." [ שם , בעמ' 327].

אכן, במקרה דנן לא הייתה צריכה המשיבה לפתוח בהליכים משפטיים כדי לתקן את הרישומים הפנימיים כך שישקפו נאמנה את הזכויות המהותיות של הצדדים. לפיכך, איני מוצא פגם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.

17.

אף טענותיו של המבקש בדבר טעויות עובדתיות שנפלו לכאורה בפסק המשקם ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אין בהן ממש, וממילא גם אם היה בהן דבר מה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה המשפטית המתחייבת מהחלטת המשקם ומנסיבות המקרה.

18.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.