פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5921/14
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקש:
עמקא-מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
נ ג ד
המשיב:
אבירם בנימין
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.06.2014 בהפ"ב 020336-08-12 שניתן על ידי השופט
ע' גרשון
בשם המבקש:
עו"ד פרי איקו
החלטה
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון ) בהפ"ב 20336-08-12. עניינו של פסק הדין – דחיית בקשה לביטול פסק משקם ואישורו של פסק המשקם.
תמצית הרקע לבקשה
1.
המבקשת היא אגודה חקלאית שיתופית מסוג מושב עובדים (להלן: המבקשת ). המשיב הוא חבר במבקשת ובעל משק חקלאי בה. ההליכים בין בעלי הדין החלו לפני עשרות שנים לאור טענת המבקשת כי המשיב חב לה חוב כספי. בשנת 1987 מינה רשם האגודות השיתופיות בורר יחיד, עו"ד אלקלעי (להלן: הבורר ), כדי להכריע בתביעה הכספית שהגישה המבקשת נגד המשיב. ביום 15.5.1989 ניתן פסק בורר ראשון שהורה על מחיקת התביעה נגד המשיב ונגד אשתו. בעקבות ערעור שהגישה המבקשת לרשם האגודות השיתופיות, קבע הרשם כי פסק הבורר הראשון מבוטל והורה על החזרת התיק לידי הבורר. ביום 31.7.1991, בהעדר התייצבות המשיב ואשתו, נתן הבורר פסק בורר שני שבו נקבע כי על המשיב ואשתו לשלם למבקשת סך של 254,398 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.1986 ועד לתשלום המלא בפועל.
2.
ביום 5.7.2001, דהיינו כעשר שנים לאחר מתן פסק הבורר השני, הגיש המשיב ערעור על פסק הבורר השני. בא-כוח המשיב כתב במכתב נלווה להודעת הערעור שהגיש כי פסק הבורר השני הגיע אליו רק ביום 28.6.2001 משום ששכר הבורר שולם לו במועד זה. לפיכך ביקש המשיב לבטל את פסק הבורר השני ולהעביר את הדיון בתביעה למשקם, עו"ד סולומונוב (להלן:
המשקם או המשקם סולומונוב ), אשר דן בענייני המבקשת וחבריה. בהתאם להחלטת מנהלת מחלקת הבוררויות שבמשרד רשם האגודות השיתופיות, הועבר המשך בירור ערעורו של המשיב למשקם סולומונוב. במהלך השנים שחלפו התנהלו מספר דיונים בפני המשקם סולומונוב ונעשו ניסיונות להביא את בעלי הדין לידי פשרה.
3.
ביום 23.12.2010 נתן המשקם סולומונוב החלטה לפיה המשיב אינו חב סכום כלשהו למבקשת, וכי ככל ששולמו על ידו סכומים כלשהם על חשבון דרישת החוב, הרי שעל המבקשת להחזירם לידיו בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כנקוב בחוק. המשקם ציין בהחלטתו כי במהלך השנים נעשו מאמצים להביא את בעלי הדין להסכמות, וכי בשלב מסוים הם הסכימו להעמיד את שיעור החוב על מיליון ש"ח, תוך קביעה כי סכום זה ייגבה "לאחר אחרית ימיו של המשיב", אולם גם הסכמה זו לא נותרה על כנה זמן רב. עוד קבע המשקם כי ספר הנהלת החשבונות שהגישה המבקשת להוכחת טענותיה הוא "ישן נושן, המורכב מדפי מחשב המתויקים בתוך קלסר". בנסיבות אלה נחה דעתו של המשקם סולומונוב כי אין ללמוד מספר הנהלת החשבונות דבר וחצי דבר על דרישת החוב נגד המשיב, ובוודאי שאין להסיק ממנו מסקנה לפיה עלה בידי המבקשת להוכיח קיומו של חוב. המשקם הוסיף וקבע כי אינו נותן משקל כלשהו להסכמה הקודמת של המשיב להעמיד את סכום החוב על מליון ₪, שכן היה ספק בעיני המשקם "לאור מצבו הנפשי הקשה [של המשיב] כלום הסכמה זו ניתנה מדעת ומתוך רצון טוב וחופשי, ולא הושפעה מאימת סכום החוב אשר הלך וצמח לממדים מבהילים". לבסוף קבע המשקם כי "פסק משקם סופי יינתן על ידי בימים הקרובים", אך למרות זאת מעולם לא ניתן פסק משקם סופי כאמור.
4.
ביום 29.5.2012, דהיינו לאחר כ-18 חודשים ממועד מתן פסק המשקם, הגישה המבקשת מסמך שהוכתר "התנגדות למתן פסק משקם סופי ובקשה לקיום דיון בעניינו של החבר". בקשה זו נדונה לפני המשקם, עו"ד הרמלין (להלן: המשקם הרמלין
או
המשקם ). ביום 27.6.2012 נתן המשקם הרמלין פסק משקם.
5.
המשקם הרמלין קבע בפסק כי אין ספק שבחינת ההחלטה מיום 23.12.2010, שניתנה על ידי המשקם סלומונוב, "מביאה למסקנה כי המדובר בפסק, שהסדיר חובו של גורם חקלאי, בדרך של מחיקת דרישת החוב". משכך קבע המשקם הרמלין כי היה על המבקשת להגיש בקשה לביטול פסק המשקם במועדים הקבועים בסעיף 28 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים או החוק ), וכי המבקשת לא פעלה כאמור. המשקם קבע כי טענת המבקשת בדבר הסכמת המשיב לתשלום חובו אינה יכולה להתקבל. בנוסף, קבע המשקם כי לא זו בלבד שספר הנהלת החשבונות לא הוגש באמצעות מנהל החשבונות ו/או רואה החשבון של המבקשת, אלא שספר החשבונות לא איפשר למשקם ללמוד ממנו דבר ובעיקר לא את ההשתלשלות שהביאה את המבקשת להגיש את דרישת החוב שלה. עוד נקבע כי משהסכימה המבקשת כי החלטת המשקם סולומונוב תינתן על בסיס הגשת ספר החשבונות, ומשהמבקשת לא הביאה את עדיה לישיבת ההוכחות שנקבעה, אין לה להלין אלא על עצמה. לפיכך החליט המשקם הרמלין להותיר את החלטת המשקם סולומונוב על כנה, בשל הטעמים האמורים לעיל וגם בשל חוסר סמכותו של המשקם לשמש ערכאת ערעור על החלטותיו.
6.
בעקבות החלטת המשקם הרמלין הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק המשקם על בסיס ארבע עילות: חריגה מסמכות והתעלמות מראיות, לפי סעיף 28(א)(1) לחוק ההסדרים; לא ניתנה למבקשת הזדמנות לטעון את טענותיה, לפי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים יחד עם סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ); קיומה של עילה שעל פיה היה בית המשפט מתערב בפסק דין סופי שאין עליו ערעור, לפי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים יחד עם סעיף 24(10) לחוק הבוררות; קיומה של טעות גלויה על פני הפסק, לפי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
7.
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת לביטול פסק המשקם. בפתח הדברים ציין בית המשפט כי המבקשת טעתה כשפנתה למשקם בבקשה שהוכתרה כ"התנגדות למתן פסק משקם סופי" במקום לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול פסק המשקם סלומונוב, וכי ממילא בקשת המבקשת הוגשה בחלוף 18 חודשים ממועד מתן פסק המשקם. בית המשפט הוסיף כי החלטת המשקם סלומונוב אמנם הוכתרה כ"החלטה" אך על פי תוכנה היא מהווה למעשה פסק משקם שהכריע באופן סופי במחלוקת בין בעלי הדין ושבו נקבע באופן חד משמעי כי אין למשיב חוב כלפי המבקשת. בנוסף נקבע כי המבקשת הגישה בקשה שמכוונת לכאורה כנגד החלטת המשקם הרמלין, אך בפועל היא מנסה לבטל את החלטת המשקם סלומונוב. בית המשפט הוסיף והעיר באשר לחלוף הזמן והתמשכות ההליכים בין הצדדים, כי אופן התנהלות בעלי הדין בהליכים לפני רשם האגודות השיתופיות "מעלה, בלשון המעטה, תהיות ותמיהות".
8.
לגופו של עניין קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח קיומה של עילה לביטול פסק המשקם, ומשכך כי יש לדחות את כל טענותיה:
א.
אשר לטענה בדבר חריגה של המשקם מסמכות או התעלמות מראיות לפי סעיף 28(א)(1) לחוק ההסדרים; צוין כי המשקם הרמלין אימץ בפסק המשקם שלו את קביעות המשקם סלומונוב, וכי ככל שהמשקם סלומונוב חרג מסמכותו (ולא נקבע כך), הרי שאין לכך רלוונטיות כאשר בית המשפט דן בבקשה לביטול פסק המשקם הרמלין מיום 27.6.2012 ולא בפסק המשקם סלומונוב מיום 23.12.2010.
ב.
אשר לטענה כי יש לבטל את פסק המשקם כיוון שלא ניתנה למבקשת הזדמנות לטעון את טענותיה, לפי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים בתוספת סעיף 24(4) לחוק הבוררות; נקבע כי עיון בהחלטות, בפרוטוקולים ובפסקי הדין שניתנו מעלה כי המשקמים התייחסו לכל טענות המבקשת ודחו אותן אחת לאחת. בית המשפט קבע כי המשקם סלומונוב רשאי היה בנסיבות העניין לקבוע שאין למשיב חוב כלפי המבקשת, לאחר שהמבקשת לא הצליחה להוכיח את קיומו של החוב. בית המשפט הדגיש כי המבקשת הסכימה שההכרעה תינתן בהתאם למסמכים שהוגשו למשקם מבלי שיישמעו עדים, וכי היא אינה יכולה להתחרט ו"לחזור לאחור" רק משום שהתוצאה אליה הגיע המשקם אינה תואמת את ציפיותיה.
ג.
אשר לטענה כי קמה במקרה דנן עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד, לפי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים בתוספת סעיף 24(10) לחוק הבוררות; נקבע כי המבקשת שיתפה פעולה עם ההליך שהתקיים לפני המשקם סלומונוב, הציגה מסמכים ואף נתנה את הסכמתה לכך שהמשקם יכריע על סמך החומר שהוצג בפניו, ולפיכך אין יסוד לטענה זו.
ד.
לבסוף דחה בית המשפט את הטענה לפיה נפלה טעות גלויה על פני הפסק, בהתאם לעילה הקבועה בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, בקובעו כי אינו רואה טעות גלויה על פני פסקו של המשקם הרמלין, אשר אימץ בפסק דין מנומק את קביעות המשקם סלומונוב ודחה את טענות המבקשת. כך נקבע גם לגבי פסק המשקם סלומונוב.
9.
לנוכח כל האמור לעיל נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק המשקם הרמלין, ופסק המשקם אושר.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
תמצית נימוקי הבקשה
10.
המבקשת חוזרת על טענתה לפיה קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מתערב בפסק דין סופי שאין עליו ערעור, לפי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים יחד עם סעיף 24(10) לחוק הבוררות. כמו כן, שבה המבקשת וטוענת כי קיימת טעות גלויה על פני פסק המשקם הרמלין, וכי טעות זו גם "נטמעה" בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מכיוון שלא נדרש למסמכים שהוצגו לו במסגרת הבקשה לביטול פסק המשקם. נטען כי בית המשפט התעלם מפסק הבורר מיום 31.7.1991, שבו נקבע כי המשיב חב למבקשת סך של 254,398 ש"ח ושמהווה החלטה שיפוטית חלוטה. נטען כי פסק בורר זה לא בוטל מעולם, אך המשקם ובית המשפט המחוזי התעלמו ממנו, כמו גם מהחלטות שיפוטיות נוספות שניתנו על ידי המשקם סולומונוב במהלך השנים ושמעולם לא בוטלו, כולל החלטתו מיום 26.11.2009, בה קבע כי המשיב חב מליון ש"ח למבקשת. המבקשת טוענת כי סכום החוב נקבע בהתחשב בעובדה שהמשיב הינו נכה צה"ל, וכי המשיב הודה בקיומו של החוב ואף הציע אופנים שונים לפירעונו. עוד נטען כי בית המשפט התעלם גם מבקשת המשיב מיום 9.6.2004, בה אישר את גובה חובו ונתן את הסכמתו לפיצול נחלתו כך שמימוש חלק ממנה יהיה מקור לכיסוי החוב, וגם מהחלטות המשקם סלומונוב, מיום 22.6.2004 ומיום 27.7.2004, בנוגע למינוי כונס נכסים לשם מציאת מקור לפירעון חוב המשיב. המבקשת מוסיפה ומציינת כי המשיב היה מיוצג במהלך הדיונים בבוררויות וגם בפני רשם האגודות השיתופיות. לפיכך חוזרת המבקשת וטוענת כי טעה בית המשפט כשאישר את פסק המשקם, טעות אשר לטענתה יש בה כדי להקים עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.
11.
המבקשת מביעה תמיהה מדוע קבע בית המשפט קמא כי היה עליה לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול החלטת המשקם סלומונוב, שעה שהמשקם קבע בהחלטתו כי יינתן פסק משקם סופי בימים הקרובים. בנוסף טוענת המבקשת כי המשקמים התעלמו מעדויות ומראיות שהגישה, וכי לא ניתנה לה הזדמנות לטעון את טענותיה. עוד נטען כי התעלמות בית המשפט מהחלטותיו הקודמות של המשקם סלומונוב מגיעה לכדי חריגה מסמכות המקימה אף היא עילה לביטול פסק המשקם. בנוסף נטען כי קיומם של מסמכים המעידים על החלטות עם תוכן מהותי שונה "מעלה חשש לעשיית הצדק", ולכן "נסוג עקרון סופיות הדיון בפני האינטרס המעוגן בכללי הצדק הטבעי". לפיכך סבורה המבקשת כי היה על בית המשפט לבטל את פסק המשקם, ולחלופין, להורות על החזרת הדיון למשקם אחר שייקבע את גובה חוב המשיב.
דיון והכרעה
12.
לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב.
13.
הלכה ידועה היא כי רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית – משפטית או ציבורית – החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית המשפט העליון משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין . הלכה זו חלה גם על פסקי דין של בית המשפט בעניין פסקי משקם לפי חוק ההסדרים [ראו למשל: רע"א 2625/14 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' נועם מושב עובדים של הפועמ"ז להתיישבות חלקאית שיתופית
(3.3.2014); רע"א 4252/12 נמרוד נ' חריטן (11.7.2012); רע"א 8604/11 בלחסן נ' מושב תלמי אליהו אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (3.1.2012)]. סבורני כי הבקשה דנן אינה צולחת את המבחנים הללו. טענות המבקשת עוסקות בנסיבותיו הקונקרטיות של הסכסוך בין הצדדים, וביסודן הן טענות בעלות אופי ערעורי, אשר אינן מצדיקות רשות ערעור. על אף ניסיונה של המבקשת "לעטוף" טענותיה ב"עטיפה" משפטית עקרונית, הרי שהלכה למעשה לא מתעוררת במסגרת הבקשה שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית. כמו כן לא מצאתי כי נגרם למבקשת עיוות דין המצדיק התערבותו של בית משפט זה. די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.
14.
בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. ראשית, אציין כי אני מסכים לדברי בית המשפט המחוזי שהתנהלות בעלי הדין והתמשכות ההליכים במקרה דנן מעלה תמיהות ותהיות, וספק אם הייתה לכך הצדקה אמיתית. כך או כך, ומבלי לייחס אחריות לצד זה או אחר בהקשר זה, נדמה כי הגיעה העת לסיים את הסכסוך ארוך השנים בין בעלי הדין. שנית, ולגופו של עניין, לא מצאתי שיש בסיס לטענותיה של המבקשת בדבר חריגה של המשקם מסמכותו. טענותיה של המבקשת נוגעות למעשה לאופן הפעלת שיקול דעתו של המשקם, ולכן מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי במהותן. כידוע, בית המשפט המחוזי אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי משקמים, והדברים יפים, מכוח קל וחומר, לגבי בית משפט זה. כמו כן, סבורני כי בצדק דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשת לפיה קיימת טעות גלויה על פני פסק הדין לאור התעלמות ממסמכים שהציגה ומהחלטות קודמות של המשקם סולמונוב. בניגוד לטענת המבקשת, מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי לא נעלמו מעיניו ההחלטות הקודמות שניתנו על ידי המשקם, בהן נקבע גובה החוב של המשיב ובהן אף נאמר כי המשיב הביע הסכמתו לתשלום החוב. עם זאת, בית המשפט המחוזי החליט שאין מקום להתערב בפסק המשקם סולומונוב, אשר קבע בסופו של דבר כי המשיב אינו חב דבר למבקשת מכיוון שהמבקשת לא הצליחה להוכיח את קיומו של החוב, ובפסק המשקם הרמלין שאישרר קביעה זו. בשים לב למכלול נסיבות העניין איני רואה מקום, בחלוף שנים רבות, להתערב בקביעה זו ו"לפתוח מחדש" את הסכסוך. בנוסף יש לדחות גם את טענת המבקשת לפיה לא ניתנה לה הזדמנות לטעון את טענותיה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת הסכימה לניהול ההליך באופן מסוים, ורק בדיעבד – כשהסתבר לה שהתוצאה אינה לרוחה – שינתה פניה והעלתה טענה זו. קביעה זו מקובלת עלי לחלוטין בנסיבות העניין. ממילא, אף אם היה נקבע כי נפל פגם כלשהו באופן ניהול ההליך על ידי המשקם בהקשר זה, ואיני קובע מסמרות בנקודה זו, לא התרשמתי כי מדובר במקרה שבו נגרם עיוות דין למבקשת, ובוודאי שלא מדובר בתשתית עובדתית המקימה עילה על פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.
17.
לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ט' בחשון התשע"ה (2.11.2014).
ש ו פ ט