פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
11166/07
בפני:
כבוד השופט
י'
דנציגר
המבקש:
כהן הברון ניסן
נ ג ד
המשיבים:
1. מינהל מקרקעי ישראל
2. ירקונה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית
בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בפתח-תקווה מיום 7.12.07 בבר"ע 471-09-07, שניתנה על ידי כבוד
השופט א' שילה.
בשם המבקש:
עו"ד דוד בסון,
עו"ד יעקב שמסיאן
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' שילה) מיום 7.12.07 בבר"ע 471-09-07, שדחה את בקשת רשות הערעור אותה הגיש המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופט י' קינר) מיום 15.8.07, שדחה בקשה לעיכוב הליכים בתביעה שהגיש נגדו מינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל ), עקב תניית בוררות בהסכם חכירה בין הצדדים.
השתלשלות האירועים
1.
ביום 9.11.05 עתר המינהל לבית משפט השלום בנתניה (ת.א. 7252/05) בבקשה לצו מניעה קבוע האוסר על המבקש והמשיבה 2 (להלן – המושב ) לעשות שימוש לא חקלאי במקרקעין שבבעלות קרן קיימת לישראל, הנמצאים בתחום המושב וידועים כמשק 13 (להלן – המקרקעין ).
2.
במסגרת כתב התביעה טען המינהל כי במקרקעין נעשה שימוש שאינו חקלאי וכי הם הוסבו בפועל לגן אירועים. המינהל ציין כי המקרקעין הוחכרו בשנת 1933 למר בן ציון שכטר למשך 49 שנים ובשנת 1964 הועברו זכויות החכירה המקוריות למבקש. כן צוין כי המושב קיבל מהמינהל "חוזה משבצת" לשימושים חקלאיים והמקרקעין הינם חלק מן המשבצת האמורה. לבסוף, טען המינהל כי המבקש אמנם הציג היתר לשימוש חורג משנת 1997, אולם היתר זה פג בשנת 2002 וממילא ניתן ללא אישורו של המינהל.
3.
ביום 1.3.06, כארבעה חודשים לאחר שהוגשה נגדו תביעת המינהל, הגיש המבקש לבית משפט השלום בנתניה בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות ), במסגרתה טען המבקש כי הסכם החכירה בין הצדדים משנת 1933 (להלן – הסכם החכירה ) כולל תניית בוררות המחייבת את הצדדים להפנות כל סכסוך הנובע ממנו לבירור במסגרת "משפט בוררים" (להלן – בקשת העיכוב ). המבקש טען כי הוא עומד על תניית הבוררות האמורה והודיע כי הוא מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות, אולם לא תמך הודעה זו בתצהיר מטעמו.
4.
בתגובה לבקשת העיכוב, טען המינהל כי החכירה הסתיימה בשנת 1982 והואיל והמבקש לא נענה להצעותיו של המינהל לחתום על חוזה חכירה חדש או לחדש את הסכם החכירה המקורי, הסכם החכירה אינו בתוקף. לטענתו, המחלוקת בין הצדדים היא חיצונית לחוזה החכירה הואיל והיא נובעת מנהליו של המינהל שנכנסו לתוקפם לאחר שנכרת הסכם החכירה. לבסוף, טען המינהל כי המבקש לא הצהיר בזמן הנכון על נכונותו לקיים בוררות ואף לא הצהיר על נכונות זו בתצהיר שאותו אמור היה לצרף לבקשת העיכוב וכי אין מקום לעכב את ההליכים, דבר שיביא לפיצול הדיון הואיל ובמסגרת התביעה נתבעים המבקש והמושב.
5.
בית משפט השלום בנתניה קבע כי הגם שהסכם החכירה הינו בתוקף, המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את נכונותו לקיים את הליכי הבוררות. נקבע, כי המבקש לא צירף תצהיר לבקשת העיכוב (תצהיר כאמור צורף רק בתשובת המבקש לתגובת המינהל) ולא טען דבר לעניין נכונותו בעבר ובהווה לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות, אלא הסתפק בהודעה לקונית לפיה הוא מוכן לקיים את הבוררות. יחד עם זאת, ציין בית משפט השלום כי ההחלטה אינה מושתתת על "הטעם הפרוצדוראלי" של היעדר תצהיר אלא על כך שהמבקש לא הרים את נטל ההוכחה להראות כי הוא היה ועודנו נכון לקיים את הליכי הבוררות. לפיכך, דחה בית משפט השלום את בקשת הביטול.
6.
על החלטתו האמורה של בית משפט השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, תוך שהוא חוזר על הטענות אותן העלה במסגרת בקשת רשות הערעור. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, לאחר שסרב להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום וקבע כי המבקש אכן לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא חפץ בבוררות.
7.
נוסף על האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי מרכז כי גם ההיבטים הציבוריים מובילים למסקנה כי אין מקום לעכב את ההליכים. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המינהל לפיהן יש חשיבות ציבורית לבחון בבית המשפט את התופעה של ניהול אולמות וגני אירועים על קרקעות חקלאיות, ללא היתרים כדין ומבלי לקבל את הסכמתם של בעלי הקרקע. לפיכך, נקבע כי " שירוש התופעה וקיום החוק ואכיפתו מצריכים דיון פומבי בבית משפט, למען יראו ויראו ".
8.
לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי מרכז כי הוא סבור שבקשת רשות הערעור שהוגשה לו היא "בקשת סרק" אשר נועדה להמשיך ולעכב את בירור התביעה שהגיש המינהל, הואיל וכל עוד ההליכים מעוכבים ממשיך המבקש "לגרוף רווחים לכיסו מהעסק שהוא מנהל ללא היתרים תרתי משמע".
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
טענות המבקש
9.
לטענת המבקש, בקשתו מעוררת את השאלה העקרונית האם קיימת למדינה ולמוסדותיה הזכות שלא להתדיין בהליך בוררות, למרות קיומה של תניית בוררות מחייבת. לטענתו, "הכלל" הנסמך על הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיו המדינה אינה פונה להליכי בוררות, אינו תקף בעניינו הואיל והסכם החכירה, אשר כולל תניית בוררות, הינו בתוקף וממילא הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה אינה חלה מקום בו קיימת תניית בוררות בהסכם שהמדינה היא צד לו.
10.
נוסף על השאלה "העקרונית" דלעיל, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי מרכז כאשר התעלם מתניית הבוררות התקפה בין הצדדים ומסעיף 36 לחוק הבוררות, הקובע כי דין המדינה לעניין בוררות כדין כל אדם; כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהחלטה מספר 1054 של המינהל, לפיה בעל חוזה חכירה פרטני המכיל זכויות המיטיבות עימו רשאי להעדיף את תנאי החוזה על פני הסדרי המינהל האחרים; כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המבקש מנהל עסק ללא היתר תוך "גריפת רווחים לכיסו" כאשר עובדות אלה כלל לא התבררו בפניו; כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי רק בדיון בפני בית המשפט יש פומביות בבחינת "למען יראו ויראו" וכי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הצהרתו של המבקש [ בעל פה -
י.ד. ] לפיה הוא מוכן לבוררות ניתנה חודשיים לאחר הגשת התביעה על ידי המינהל, בשעה שהיא ניתנה יום אחד בלבד לפני הגשתה.
11.
לאור כל האמור לעיל, מבקש המבקש לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז ולהעביר את המחלוקות בין הצדדים לבירור במסגרת הליכי בוררות.
דיון והכרעה
12.
לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור והחלטותיהם של בית משפט השלום (כבוד השופט י' קינר) ובית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' שילה), הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שבפניי אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור וכי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בקבלת תגובתם של המשיבים, באופן שתביעת המינהל תתברר בבית משפט השלום בנתניה.
13.
כידוע, אין ליתן רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות, אלא במקרים חריגים בלבד, בהם עולה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר נגרם עיוות דין המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור [רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605; רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי
(לא פורסם, 23.1.08); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי
(לא פורסם, 25.2.08); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.08); רע"א 4517/07 דים נ' גדי מכלוף נכסים ובניין בע"מ (לא פורסם, 28.2.08)].
14.
יתרה מכך, רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית בנוגד לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות שהוא עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. לפיכך, רק אם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של ערכאה זו, תתערב ערכאת הערעור בעניין זה, ודברים אלו יפים מקל וחומר שעה שעסקינן בבקשת רשות ערעור שנייה באותו העניין [רע"א 4882/96 נאסר נ' ספרא (לא פורסם, 6.3.97); רע"א 1860/02
חברת מלונות דן בע"מ נ' Of Doors
(לא פורסם, 26.5.02); רע"א 363/01 נרקיס בניה בע"מ ואח' נ' ד.ש.י. אריאל לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 29.3.01); סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל
כרך א' 355-353 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן - אוטולנגי )].
15.
איני סבור כי נפלה טעות כלשהי בהחלטותיהם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי מרכז ביחס לבקשת העיכוב, ומקל וחומר טעות של ממש, המצדיקה התערבות בהחלטות אלה.
16.
למעלה מן הצורך, סבורני כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כאמור, במסגרת בקשת רשות הערעור מעלה המבקש טענות בעניינים שונים, אולם הוא לא נתן הסבר מניח את הדעת להימנעותו מלצרף לבקשת העיכוב תצהיר, שהוא יסוד עיקרי הנדרש לשם הוכחת נכונות לקיים את הליכי הבוררות. תצהיר זה אמור לכלול את פירוט כל העובדות המעידות על נכונות כאמור [ראו אוטולנגי , עמ' 271-270]. בנוסף, המבקש לא הראה מדוע שגה בית משפט השלום, כטענתו, בקביעותיו לפיהן הוא לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא היה ועודנו נכון לקיים הליכי בוררות. הואיל והחלטתו של בית משפט השלום נסובה בעיקרה של שני אלה, די בכך כדי לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין.
17.
בשולי הדברים יצויין כי ייתכן שמוטב היה אילו נמנע בית המשפט המחוזי מרכז מקביעתו לפיה "כל עוד נמשכים ההליכים ממשיך לכאורה המבקש לגרוף רווחים לכיסו מהעסק שהוא מנהל ללא היתרים תרתי משמע". עניין זה לא נדון בפסק דינו של בית משפט השלום ולא נקבעו ממצאים כלשהם לגביו. יחד עם זאת, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי בדבר הצורך בדחיית הבקשה.
18.
אשר על כן, הנני דוחה את בקשת רשות הערעור. משלא נתבקשה תשובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ח באדר א' תשס"ח (5.3.08).
ש ו פ ט