רע"א 2528/08 יעקב קוצקי נ. שרון הראל

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבש"א 11677/07 (כב' הרשם א' אורנשטיין) מיום 15.07.07, לעכב הליכים לפי סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות , התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

ההליך בבית המשפט המחוזי

2.

ביום 29.4.07 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן: התביעה ). ביום 29.5.07 הגישה המשיבה בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחלופין לעיכוב הדיון בתביעה בהתאם להוראות חוק הבוררות (להלן: הבקשה ). בבקשה נטען, בין היתר, כי התביעה הוגשה בניגוד לתניית בוררות, שהיא חלק מהסכם המחייב את הצדדים.

3.

ביום 15.07.07 החליט כב' רשם בית המשפט המחוזי לקבל את הבקשה ולעכב את ההליכים בתביעה בהתאם לסעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות. כמו כן, וכאמור בתניית הבוררות, קבע בית המשפט, על יסוד תצהירים, כי מאחר שהמבקשת הינה 'אזרחית אנגליה, המשלמת מיסים באנגליה ועובדת שם', דינו של הסכסוך להתברר בבוררות באנגליה.

4.

כעולה מהחלטת כב' הרשם, בין הצדדים נכרת הסכם ביום 28.3.90 אשר סעיף 15 שבו קובע כי כל הסכסוכים שבין הצדדים בקשר עם ההסכם והנובעים ממנו יידונו בבוררות על פי כללי הבוררות של לשכת המסחר הבינלאומית, ובמקום מושבו של הנתבע. בית המשפט המחוזי קבע כי המ דובר בהוראה מפורשת בהסכם המסדיר את הנושא שבמחלוקת, ומשהמבקש לא העלה כל טעם ענייני העשוי לתמוך בבקשתו, יש לאמץ את תניית הבוררות, וליתן לה תוקף.

רשם בית המשפט המחוזי התייחס לשתי טענות כלליות של המבקש. טענה אחת הינה כי בסיס המחלוקת ברקע התביעה אינו קשור להסכם שבין הצדדים, ועל כן אינו כלול בגדרי תניית הבוררות. לעמדת בית המשפט המחוזי, התביעה מושתתת כולה על סכסוך הנובע מההתחייבויות שבהסכם, וההסכם אף צורף אליה כ'נספח מהותי'. גם לגופו של ענין, הזכות הנטענת על ידי המבקש לקבלת הכספים צמחה מההסדרים שבהסכם, ולכן היא נופלת לגדרי תניית הבוררות. טענה נוספת שנטענה על ידי המבקש הינה כי אין באפשרותו לקיים את הבוררות בחו"ל בשל מצבו הכלכלי. בית המשפט המחוזי קבע כי טעם זה אינו מצדיק סטייה מהוראות החוק, והתעלמות מקיומה של תניית הבוררות.

5.

ביום 16.8.07 הגיש המבקש ערעור על החלטת הרשם לבית המשפט המחוזי ( ע"א (ת"א) 3245/07 ) ובו נטען כי החלטת הרשם ניתנה בחוסר סמכות, ועל כן היא ניתנת לערעור לבית המשפט המחוזי בזכות. בענין זה נערך דיון בערעור במעמד הצדדים, ובו הוסכם כי המבקש יוותר על טענת חוסר הסמכות ויגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (ביחד עם בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, אשר תוגש בהסכמה). מכאן הבקשה שלפני.

טענות המבקש

6.

המבקש מעלה ארבע טענות. הטענה הראשונה , הינה כי המחלוקת שבין הצדדים אינה במסגרת תניית הבוררות. לטענתו, מהות הסכסוך הינה 'היחסים האישיים שבין המבקש למשיבה', הנובעים מהסכם נאמנות אישי שנכרת ביניהם בעל פה ואינו כלול בהסכם בו קבועה תניית הבוררות. לדבריו, תביעתו מתמקדת במעשי המרמה אשר בוצעו לטענתו על ידי המשיבה, ומכאן שראוי כי הסכסוך יתברר בבית המשפט. הטענה השניה , הינה כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי על פי ההסכם, יש לקיים את הבוררות בלונדון, באשר סעיף 15 להסכם קובע כי כל מחלוקת שתתעורר בין הצדדים להסכם תיושב בבוררות במקום המושב העיקרי של הנתבע. יוער כי במסגרת טענה זו, אין המבקש מתייחס לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי – המבוססות על תצהירה של המשיבה – לגופן. הטענה השלישית – הנטענת מבלי להודות בתחולתה של תניית הבוררות – היא כי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון במעמד הצדדים על מנת לברר מהו מקום מושבה העיקרי של הנתבעת, היא המשיבה, וזאת על פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984. הטענה הרביעית , הינה כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא קיבל את טענת המבקש לפיה נסיבות המקרה מצדיקות כי הסכסוך לא יידון בבוררות בשל מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, וחוסר יכולתו לקיים את הבוררות כאמור בתניית הבוררות. לטענת המבקש, נסיבותיו האישיות נופלות לגדר סעיף 5(ג) לחוק, המורה כי "בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".

טענות המשיבה

7.

המשיבה סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית, נטען על ידה כי הענין כלל אינו מעלה שאלה עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים, והמצדיקה התערבות שיפוטית בבית משפט זה. כמו כן, נטען כי גם ארבעת טענותיו של המבקש אינן מצויות בגדרי המקרים החריגים המצדיקים התערבות, ואף אינן נכונות לגופן.

לגבי הטענה הראשונה של המבקש, לפיה תניית הבוררות אינה חלה על התביעה, נטען כי אין בכך ממש, באשר מקורן של הזכויות הכספיות להן טוען המבקש בתביעה הינו בסרט שהופק מכוח ההבנות שבהסכם. תביעת המבקש מבוססת כולה על מערכת היחסים המקצועית שבין הצדדים כפי שמעוגנת בהסכם, שאף צורף על ידי המבקש כנספח א' לכתב התביעה שלו. יתר על כן, לשונו של ההסכם רחבה ביותר, ולפיה כל התביעות 'הנובעות ממנו או קשורות אליו' יועברו לבוררות, וגם אם נרצה לומר כי שררו בין המבקש לבין המשיבה 'יחסי נאמנות' – טענה שלדברי המשיבה תכליתה היא להתחמק מתניית הבוררות – עדיין אלה מצויים בגדריה של תניית הבוררות, באשר הם חליפיהם המובהקים של הצדדים להסכם (סעיף 4 לחוק הבוררות). אי לכך, צדק בית המשפט המחוזי כאשר בחר לכבד את תניית הבוררות, מקום שמ דובר בסכסוך הנופל בגדריה באופן פשוט ומובהק.

בנוסף, מציינת המשיבה בהקשר זה כי נוכח הקביעה כי תניית הבוררות שבהסכם חלה על התביעה, הרי שקיימת חובה לעכב את הליך הבוררות על פי הוראת סעיף 6 לחוק הבוררות, הקובע כי על בית המשפט לעכב הליכים במקום שחלה על הבוררות אמנה בינלאומית שישראל צד לה הקובעת הוראות בענין עיכוב ההליכים. בענייננו, ישראל ואנגליה חתומות שתיהן על אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסק חוץ , 1958, מכוחה קיימת חובה לעכב את ההליכים.

אשר לטענה השנייה של המבקש, לפיה שגה בית המשפט משקבע כי מקום הבוררות בלונדון, טוענת המשיבה כי אין להתערב בהחלטתו זו של בית המשפט המחוזי, שפסק על פי סעיף הבוררות שבהסכם, וקבע כי הנתבעת – היא המשיבה – הינה תושבת אנגליה.

לענין הטענה השלישית, לפיה היה מקום לערוך דיון במעמד הצדדים, נטען כי המבקש כלל לא ביקש לחקור את המשיבה על תצהירה – לא בשלב התשובה לבקשה לעיכוב ההליכים ולא בדרך אחרת. בנסיבות אלה, היה רשאי בית המשפט להחליט על יסוד המסמכים שהיו בפניו,

ככל שמצא כי אין צורך לחקור עדים.

אשר לטענה הרביעית, לפיה מתקיימות בענייננו נסיבות כלכליות מיוחדות המצדיקות את קבלת הבקשה, נטען כי אין יסוד משפטי להיענות לה. טענות המבקש בדבר מצבו הכלכלי אינן מצדיקות הימנעות מעיכוב הליכים ובוודאי שאינן מצדיקות התערבות בהחלטת בית משפט קמא בענין זה. טענות בדבר מצב כלכלי של התובע אינן מהוות עילה להתעלמות מתניית בוררות שקיבל על עצמו. מכל מקום, נטען כי טענה זו אינה תקפה לגבי עיכוב הליכים על פי סעיף 6 לחוק הבוררות, באשר הוא אינו כולל את החריג הקבוע בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות.

הכרעה

8.

על רקע מכלול נסיבות הענין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כלל הוא כי אין מעניקים רשות ערעור על החלטת בית משפט בענין של בוררות אלא במקרים חריגים, המעלים שאלה בעלת אופי משפטי עקרוני-כללי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. "ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית המשפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים" (רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.08); רע"א 4517/07 דים נ' גדי מכלוף נכסים ובניין בע"מ (לא פורסם, 28.2.08); רע"א 1066/06 ארסד נ' שי רונן (טרם פורסם, 27.3.06); ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פד"י נז(5) 933, 942; רע"א 3973/06 זטה יהלומים נ' ניסים רחמינוב (לא פורסם, 12.06.06)).

9.

אם ברגיל, מידת ההתערבות בבקשות רשות ערעור על החלטות לפי חוק הבוררות הינה מצומצמת, הרי שבכל הנוגע לבקשות לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק – ההתערבות מצומצמת אף יותר, ובגידרה, רק במקרים נדירים תתערב ערכאה ערעורית בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה (רע"א 11166/07 כהן הברון ניסן נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 5.3.08); ע"א 550/75 מורלי נ' בגון , פד"י ל(2) 309; רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ' מורד , פד"י מב (3) 74; רע"א 1860/02 חברת מלונות דן בע"מ נ' Of Doors (לא פורסם, 26.5.02); רע"א 363/01 נרקיס בניה בע"מ נ' ד.ש.י. אריאל לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 29.3.01); ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל

(מהדורה רביעית, 2005), 353-355). על אחת כמה וכמה כך הוא, כאשר מדובר בעיכוב הליכים על פי אמנה בינלאומית מכוח סעיף 6 לחוק הבוררות, החל על ענייננו.

לטעמי, נסיבות מקרה זה אינן מעלות שאלות מיוחדות המצדיקות התערבות ערעורית בהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר עיכוב הליכים לצורך העברה לבוררות. המבקש לא הראה כי במקרה שבפנינו מתקיים, ולו קצה-חוט של טעם מיוחד, המעלה שאלה עקרונית-כללית העשויה להצדיק מתן רשות ערעור. עיקר טענותיו של המבקש סובבות סביב הטענה כי בית המשפט המחוזי טעה בהפעלת שיקול דעתו ביישמו את עקרונות חוק הבוררות על עניינו הפרטני. טענות מסוג זה אינן מהוות טעם מיוחד למתן רשות הערעור, הליך השמור למקרים חריגים בעלי היבט עקרוני.

10.

גם לגופו של ענין, ומעבר לנדרש, לא מצאתי יסוד לטענות המבקש. צדק בית המשפט קמא משקבע כי תניית הבוררות חלה על הסכסוך, משברור כי שורשה של המחלוקת בין הצדדים נעוץ בהפקתו של סרט קולנוע כאמור בהסכם, והדברים אף עולים מכתבי הטענות של המבקש עצמו בתובענה. כמו כן, איני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למקום מושבה של המשיבה, בהיותה החלטה עובדתית אשר ניתנה על יסוד התצהיר שהובא בפניו.

מעבר לכל אלה, על הבוררות בענייננו חלה אמנת ניו-יורק בענייני בוררות. על פי האמנה, יש להפנות צדדים לבוררות אלא אם כן מתקיים אחד משלושה חריגים – ההסכם בטל ומבוטל; ההסכם משולל כח פעולה; או ההסכם אינו בר-ביצוע (השוו רע"א 8024/06 דולפין מריטיים לימיטד נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ מיום 28.5.07). שיקול הדעת השיפוטי להימנע מהפניית הצדדים לבוררות כאשר יש הסכם בוררות ביניהם שחלה עליו אמנה בינלאומית הוא מצומצם ביותר. כבר נפסק, כי "מרחב התימרון של בית המשפט הדין על פי סעיף 6 בבקשת עיכוב הליכים בבוררות הכפופה לאמנה הינו מצומצם באופן משמעותי ממרחב התימרון הנתון לו בבוררות מקומית רגילה" (דברי בפרשת דולפין מריטיים , שם, פיסקה 15). ואכן, כאשר לא מתקיימים חריגי האמנה המאפשרים להימנע מעיכוב הליכים יש, ככלל, להורות על עיכוב הליכים ולהפנות את הצדדים לבוררות. בענייננו לא נתקיים אף אחד מחריגים אלה, ולכן צדק בית המשפט קמא בהחלטתו לקיים את הבוררות.

לבסוף, נראית לי גם טענת המשיבה לפיה צדק בית המשפט כאשר קבע כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו מהווה סיבה מספקת לעכב את הליכי הבוררות.

לאור כל אלה, דין הבקשה להידחות.

המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בשיעור 7,000 ₪.