דנ"א 8511/09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ. proneuron Biotechnologies Inc

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 11.10.09 ברע"א 1817/08. בפסק הדין נשוא העתירה נדחה (לאחר שניתנה רשות ערעור) ערעור שהגישה העותרת על החלטתו של בית המשפט המחוזי, שדחה את בקשתה לעיכוב ההליכים בתובענה שהגישו נגדה המשיבות 1 ו-2 (להלן: המשיבות ). בקשתה של העותרת לעיכוב ההליכים התבססה על הסכם שנכרת בינה לבין המשיבות בשנת 2005. בהסכם האמור, העבירו המשיבות למבקשת זכויות שקיבלו מהמשיבה 3 במולקולה שפותחה על ידה, ונכללה בו תניית בוררות לפיה סכסוכים בין העותרת לבין המשיבות, אם אין בהם פגיעה אפשרית בזכויותיה של המשיבה 3, יידונו בהליך בוררות בלונדון לפי כללי LCIA ( London Court of International Arbitration ). עוד נקבע בהסכם שיחול על ההליך הדין הישראלי.

1.

בשנת 2007 הגישו המשיבות המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שבה נטען כי העותרת הפרה את ההסכם בין הצדדים, בכך שהניסוי הקליני אותו התחייבה לערוך לבחינת יעילות המולקולה היה ניסוי רשלני שאינו עומד בסטנדרטים רפואיים ראויים עד כדי סיכון חיי המשתתפים. העותרת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ההליכים בתובענה נוכח קיומה של תניית הבוררות. בית המשפט המחוזי בחן את הבקשה לעיכוב הליכים בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), שעניינו הוא בעיכוב הליכים על-פי אמנה בינלאומית. בית המשפט המחוזי לא נענה לבקשת העותרת לעיכוב ההליכים בתובענה. זאת, על אף הקביעה כי האמנה בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ (להלן: האמנה או אמנת ניו-יורק ) חלה על תניית הבוררות בין הצדדים, ועל אף שלא הייתה מחלוקת כי לא מתקיימים שלושת החריגים הקבועים באמנה, המאפשרים לבית משפט שלא להפנות את הצדדים לבוררות. בית המשפט המחוזי קבע כי האינטרס הציבורי בבירור המחלוקת בישראל מצדיק הימנעות מעיכוב הליכים, ובנסיבות אלה מדובר במקרה נדיר המצדיק התגברות על הוראות סעיף 6 לחוק הבוררות.

2.

פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופט א' רובינשטיין , אליו הצטרפה בהסכמה השופטת א' פרוקצ'יה , ואילו השופט י' דנציגר נותר בדעת מיעוט. בפסק דינו קבע השופט רובינשטיין כי תניית הבוררות חלה על הסכסוך בין הצדדים, ולפיכך נדרש לבחון האם קמה עילה לעיכוב ההליכים בהתאם לחוק הבוררות. ההוראות הרלוונטיות לעניין זה בחוק הבוררות קבועות בסעיפים 5 ו-6 לחוק בזו הלשון:

"עיכוב הליכים בבית המשפט

5.(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.

(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".

"עיכוב הליכים על-פי אמנה בינלאומית

6.הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וחלה על הבוררות אמנה בין-לאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין עיכוב הליכים, ישתמש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 5 בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן" .

סעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק שהיא האמנה הרלוונטית לענייננו קובע כדלקמן:

"בית המשפט של מדינה מתקשרת, שעה שהובאה לפניו תובענה על ענין שלגביו עשו בעלי הדין הסכם במשמעות סעיף זה, יפנה את בעלי הדין לבוררות, לפי בקשת אחד מהם, זולת אם הוא מוצא שההסכם האמור בטל ומבוטל, או משולל כוח פעולה או איננו בר ביצוע".

בפסק דינו ציין השופט רובינשטיין כי על פניו שילוב הוראות סעיף 6 לחוק הבוררות וסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק מחייב את בית המשפט בישראל לעכב הליכים אלא אם כן מצא "שההסכם האמור בטל ומבוטל, או משולל כוח פעולה או איננו בר ביצוע". עם זאת, השופט רובינשטיין ציין כי במספר החלטות שניתנו בבית משפט זה בשנים האחרונות הוכר קיומו של שיקול דעת במקרים חריגים, שלא לעכב את ההליכים בתובענה מסוימת אף אם אין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק; אם כי באף אחת מאותן החלטות לא נעשה שימוש בחריג הלכה למעשה. השופט רובינשטיין המשיך וקבע כי במישור העקרוני תקנת הציבור עשויה להיכנס לגדר המקרים החריגים בהם לא יעוכבו ההליכים בתובענה מסוימת, על אף שחלה תניית בוררות זרה ולא מתקיימים תנאי סעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק. בהקשר זה ציין השופט רובינשטיין כי תקנת הציבור הוכרה בפסיקה כאינטרס העשוי לעמוד אל מול האינטרס הציבורי והפרטי בקיום הסכמי בוררות. עוד הוסיף השופט רובינשטיין כי תקנת הציבור היא אינטרס שיש לשקלו ולבחון האם במקרה שלפנינו הוא גובר על האינטרס במתן ממשות ותוקף להסכמה החוזית שבין הצדדים ועל האינטרס לעודד את הפעלתו של מוסד הבוררות. בנסיבות העניין קבע השופט רובינשטיין כי לא קמה עילה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי, אף אם יתכן כי בית משפט זה לא היה מתערב אף אם בית המשפט המחוזי היה פוסק אחרת. בנסיבות המקרה דנן קבע השופט רובינשטיין כי ישנו אינטרס ציבורי משמעותי בפומביות, וזאת נוכח טענת המשיבות העומדת בבסיס המרצת הפתיחה, לפיה העותרת ניהלה ניסוי רשלני שסיכן חולים. בהקשר זה ציין השופט רובינשטיין כי בית המשפט שמגיע לפניו נושא בעייתי בעל היבט ציבורי אינו יכול, ככל שיש לו פתח סמכות, לפטור עצמו מעיסוק בדבר ולהותירו לחדרי חדריה של בוררות. השופט רובינשטיין ציין עוד, כי מתקיים בירור בנוגע לניסוי גם בפני הרשויות הרגולוטריות, אך הוסיף כי מדובר בנושא מורכב וכי ההשלכות של בירור טענות המשיבות חורגות מעניינם של הצדדים בשאלת הפרת ההסכם. עוד הוסיף השופט רובינשטיין כי הצדדים הסכימו להחיל בבוררות את דין ישראל, ומשכך דחיית הבקשה לעיכוב הליכים אינה משנה מהדין המהותי החל על הצדדים. השופט רובינשטיין ציין גם כי הכרעת בית המשפט פוגעת באינטרסים אחרים המוגנים בתניית הבוררות, כגון יעילות ההליך, עלותו ומועד ההכרעה; אולם הוא הוסיף כי לאלה משקל פחות בנסיבות העניין.

3.

השופטת פרוקצ'יה הצטרפה, כאמור, לתוצאה אליה השופט רובינשטיין. בחוות דעתה ציינה השופטת פרוקצ'יה כי יש להניח כי העניינים הנדירים, שבהם לא יעוכבו ההליכים בהתאם לסעיף 6 לחוק הבוררות, יהיו אותן מחלוקות אשר בירורן במסגרת בוררות, להבדיל מהליך שיפוטי רגיל, אינו מתיישב עם עיקרי השיטה הנוהגת באשר למסגרת הדיונית הנאותה והראויה לבירור מחלוקות בעלות טיב ואופי מסוים. בהקשר זה ציינה השופטת פרוקצ'יה כי כפיפותה ומחויבותה של ישראל למשפט הבינלאומי ולאמנות הבינלאומיות שהיא צד להן מהווה לעולם נקודת מוצא, אולם יישומן בפועל של הוראות האמנות הבינלאומיות כפוף, בה בעת, למושגי היסוד של תקנת הציבור, המקובלים בשיטת המשפט הישראלית. השופטת פרוקצ'יה הוסיפה כי בהתאם לסעיף 6 לחוק הבוררות, גם כאשר מדובר בבוררות שחלה עליה אמנה בינלאומית הסמכות בעניין עיכוב ההליכים נתונה לבית המשפט במסגרת סעיף 5 לחוק הבוררות, ובכפוף להוראות האמנה החלה על העניין. בהקשר זה ציינה השופטת פרוקצ'יה כי הכפיפות להוראות האמנה אינה שוללת את תחולתן של הוראות סעיף 5(ג) לחוק הבוררות המסמיך את בית המשפט "שלא לעכב הליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות". עוד הוסיפה השופטת פרוקצ'יה כי בנסיבות בהן חלה אמנה בינלאומית על הבוררות שיקול הדעת השיפוטי שלא לצמצם הליכים מצומצם ביותר, לאור ההיבט הבינלאומי הנלווה לבוררות; וכי בגדרו של שיקול דעת צר זה עניינים היורדים לשורש תקנת הציבור בישראל עשויים להצדיק סירוב לעיכוב הליכים גם בבוררות הכפופה לאמנה בינלאומית. בנסיבות המקרה דנן הגיעה השופטת

פרוקצ'יה למסקנה כי מדובר בעניין שנכנס לגדר אותם מקרים חריגים ונדירים שבעטיים ניתן וראוי להימנע מעיכוב הליכים. בהקשר זה ציינה השופטת פרוקצ'יה כי נושא המחלוקת חורג מעניינם הפרטני של הצדדים, כי נלווה לו מימד ציבורי רחב, כי החולים שהשתתפו בניסוי מעורבים במהלכו של ההליך ובתוצאותיו, ובעיקר כי העניין נוגע לשאלות בריאות וחיי אדם. לפיכך, הצטרפה השופטת פרוקצ'יה לעמדתו של השופט רובינשטיין בדבר דחיית ערעורה של העותרת.

4.

השופט דנציגר , בדעת מיעוט, סבר כי יש להיעתר לבקשתה של העותרת לעיכוב ההליכים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב נוכח קיומה של תניית הבוררות הבינלאומית בהסכם בין העותרת לבין המשיבים. לשיטתו של השופט דנציגר , בהתאם לסעיף 6 לחוק הבוררות, שתנאיו מתקיימים במקרה דנן, מחויב בית המשפט, ככלל, להורות על עיכוב ההליכים, אם לא מתקיים אחד משלושת החריגים הנזכרים בסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק. בהקשר זה ציין השופט דנציגר כי בהוראת סעיף 6 לחוק הבוררות בחר המחוקק הישראלי ליתן עדיפות להוראות האמנה על פני שיקול הדעת של בית המשפט, והוסיף כי המקרים בהם יהיה רשאי בית המשפט להימנע מעיכוב ההליכים, מבלי שהתקיים אחד משלושת החריגים, יהיו מקרים נדירים. בכל הנוגע לנסיבות המקרה דנן נקט השופט דנציגר עמדה, לפיה אין בעובדה שלעניין הנדון חשיבות והשלכה על צדדים נוספים כדי להצדיק סטייה מהוראות חוק הבוררות ואמנת ניו-יורק. עוד הוסיף השופט דנציגר כי דווקא מעורבותן של הרשויות הרגלוטוריות מבטיחה שמירה על אינטרס הציבור ובירור הטענות השונות.

5.

לטענת העותרת, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה בשאלת עצם קיומו של שיקול דעת שלא לאכוף תניית בוררות הכפופה לאמנת ניו-יורק. בהקשר זה מציינת העותרת כי עד שניתן פסק הדין נשוא העתירה לא נקבע בפועל ובאופן פוזיטיבי כי לבית המשפט קיים שיקול דעת שלא לאכוף תניית בוררות הכפופה לאמנת ניו-יורק. לטענת העותרת הלכה חדשה זו טומנת בחובה קושי רב, שכן היא עומדת לכאורה בניגוד ללשון סעיף 6 לחוק הבוררות וסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק. בהקשר זה טוענת העותרת כי שילוב הוראות סעיף 6 לחוק הבוררות וסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק מעלה, לכאורה, כי שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט שלא לעכב הליכים מקום בו קיימת תניית בוררות, נשלל כאשר מדובר בתניית בוררות הכפופה לאמנת ניו-יורק. העותרת מוסיפה בהקשר זה כי בית המשפט העליון העיר, אמנם, במספר הזדמנויות קודמות כי ייתכן שיתעוררו מקרים נדירים בעתיד שבהם ניתן יהיה שלא לאכוף תניית בוררות הכפופה לאמנת ניו-יורק, גם אם לא מתקיימים החריגים הקבועים באמנה; אולם, כך טוענת העותרת, מדובר באמרות אגב שנותרו בגדר אפשרות תיאורטית שלא נדונה והוכרעה לגופה. בהקשר זה מוסיפה העותרת וטוענת כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה סוטה מהלכה קודמת של בית משפט, לפיה כאשר לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק חייב בית המשפט להורות על עיכוב ההליכים (ראו רע"א 1407/94 Mediterranean Shipping Co. S.A נ' Credit Lyonnais

(Suisse) S.A. , פ"ד מח(5) 122 (1994) (להלן: פרשת Mediterranean )). העותרת טוענת עוד, כי ההלכה החדשה עומדת בניגוד לתכלית שביסוד אמנת ניו-יורק, שנועדה למנוע מצב בו בתי המשפט המקומיים נרתעים מהפניית הצדדים לבוררות במדינה זרה ונמענים מאכיפת הסכם הבוררות שנכרת בין הצדדים. אם יימצא כי יש לבית המשפט שיקול דעת שלא לאכוף תניית בוררות, הכפופה לאמנת ניו-יורק, מבקשת העותרת לקיים דיון נוסף אף בשאלת המשקל שיש ליתן לאינטרס הציבורי כטעם המצדיק הימנעות מכיבוד תניית הבוררות, ובשאלת ההשפעה הנודעת לקיומו של בירור מקביל של הסוגיה המעוררת את האינטרס הציבורי על ידי הגורם הרגולטורי המתאים.

6.

המשיבות מתנגדות לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתן, פסק הדין נשוא העתירה מבוסס על ההלכה שנקבעה בבית משפט זה ברע"א 4716/04 Hotels.com

נ' זוז תיירות בע"מ (לא פורסם, 7.9.05)) בדבר שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לדחות בקשה לעיכוב הליכים המבוססת על תניית בוררות בינלאומית, אף אם לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק. הלכה זו, כך מציינות המשיבות, היא מאוחרת להלכה שנקבעה בפרשת Mediterranean , אליה מפנה העותרת. בהקשר זה טוענות המשיבות כי כל שופטי ההרכב בפסק הדין נשוא העתירה הכירו בשיקול הדעת המצומצם הנתון לבית המשפט לפי סעיף 6 לחוק הבוררות, כאשר המחלוקת שנתגלעה בין שופטי הרוב לבין שופט המיעוט הינה בשאלת יישום ההלכה על נסיבות המקרה בגדרי שיקול הדעת המצומצם. לטענת המשיבות מחלוקת זו אינה מצדיקה קיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. עוד מדגישות המשיבות בטיעוניהן את האינטרס הציבורי המובהק הטמון לשיטתן בתובענה שהגישו, וטוענות בהקשר זה כי התובענה מעלה לדיון באופן חסר תקדים סוגיות כבדות משקל הנוגעות לבריאות הציבור ולאופן בו הוחלט על ביצועו של ניסוי בבני אדם בישראל.

7.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אף אם נקבל את טענת העותרת, לפיה בפסק הדין נשוא העתירה טמון חידוש הלכתי בשאלת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט להימנע מעיכוב הליכים לפי סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות על אף קיומה של תניית בוררות בינלאומית, אין מדובר בחידוש הלכתי המצדיק את קיום ההליך יוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. הגישה לפיה לבית המשפט נתון שיקול דעת שלא לעכב הליכים בנסיבות בהן קיימת תניית בוררות בינלאומית הכפופה לאמנת ניו-יורק, אף אם לא מתקיימים החריגים הקבועים בסעיף 2(3) לאמנה, הועלתה במספר פסקי דין של בית משפט זה בשנים האחרונות (ראו למשל: רע"א 4716/04 הנ"ל; רע"א 8024/06 Dolphine Maritmie Ltd.

נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ (טרם פורסם, 28.5.07); רע"א 2528/08 קוצקי נ' הראל (טרם פורסם, 4.1.09)). בפסק הדין נשוא העתירה נקבע כי לבית המשפט אכן מוקנה שיקול דעת כאמור מטעמים של תקנת הציבור, ובמובן זה ניתן לומר כי הוא אינו מתיישב עם ההלכה שנקבעה בפרשת Mediterranean ; אולם גם מדעת הרוב בפסק הדין עולה כי שיקול הדעת שלא לעכב הליכים מצומצם ביותר, וכי ככלל בית המשפט יעכב הליכים לפי סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות, ויותיר את שיקול הדעת האמור אך למקרים חריגים ונדירים. זאת ועוד, עיון בפסק הדין נשוא העתירה מצביע על כך שהמחלוקת בין שופטי הרוב לשופטי המיעוט התמקדה בעיקר בשאלה האם המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים ונדירים בהם יימנע בית המשפט מעיכוב ההליכים על אף קיומה של תניית בוררות בינלאומית, ובכך יש משום מחלוקת על יישומו של כלל שכבר מצא ביטויו בפסיקה. בנסיבות אלה השאלה המשפטית של עצם קיום שיקול דעת כאמור אינה נמנית עם אותן שאלות משפטיות מיוחדות שישנה הצדקה לקיים לגביהן דיון נוסף, לאחר שנדונו והוכרעו בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח לטובת המשיבות 1 ו-2.