רע"א 5386/09הרי הרמן נ. אריאל (מ.ד.ע.) טכנולוגיות ייעוץ עסקי ופיננסי בע"

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתיק א' 1011/07 (בש"א 2726/09) מיום 12.5.2009 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי ובה התקבלה בקשת המשיבים לעיכוב הליכים בתובענה שהגיש המבקש נגדם וזאת לאור קיומה של תניית בוררות.

העובדות הצריכות לעניין

1.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה כספית בסך 84 מיליון ש"ח שלימים הוקטנה (לטענת המבקש בשל שיקולים הקשורים לתשלום אגרת בית המשפט) לסכום בסך 2.6 מיליון ש"ח נגד המשיבים.

2.

ראשיתו של הקשר בין המבקש למשיבים הינו בהסכם שנחתם בין המשיבה 1 לבין חברה טורקית בשם Yekidule Automative Technical Textiles SA (להלן: חברת ידיקולה ) אשר המבקש הינו הבעלים של 94% מהון מניותיה (כאשר 6% הנותרים מוחזקים על ידי אחיותיו וגרושתו של המבקש) ובזמנים הרלוונטיים לתביעה היה גם מנהלה בפועל.

3.

במסגרת תביעתו מעלה המבקש טענות נגד המשיבים בגין "תרגיל עוקץ" שלטענתו בוצע על ידי המשיבים ושבמהלכו הוצאו ממנו מאות אלפי דולרים ונגרמו לו נזקים כבדים בהיקף של מיליוני דולרים. על פי הנטען, המשיבים התחייבו בהסכם לסייע למבקש ולחברת ידיקולה בקבלת הלוואה בסך של 18 מיליון דולר מבנק ברוסיה, אולם בסופו של יום הבנק התגלה כפיקציה והכספים שהמשיבים התחייבו להעביר למבקש ולחברת ידיקולה לא הועברו לרשותם. המבקש טוען כי הוא אינו היחיד שנפל ברשתם של המשיבים וכי מדובר בדפוס פעולה של המשיבים לפיו הם מבטיחים לאנשים וחברות במצוקה מימון אשראי ממקורות חיצוניים, כאשר הם גובים תשלומים בסדרי גודל של מאות אלפי דולרים, תוך הצגת מצגי שווא ומעשי רמייה, כאילו היה מדובר בתשלומי מס לצורך קבלת האשראי.

4.

בתגובה לתביעתו של המבקש, הגישו המשיבים כתב הגנה ובקשה לסילוק התביעה על הסף עקב העדר עילה, חוסר יריבות וקיומה של תניית בוררות. בקשתם התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי לאור קיומה של תניית בוררות בהסכם בין הצדדים יש מקום להורות על עיכוב הליכים בבית המשפט והעברת הסכסוך לבוררות. לאור מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי התייתר הצורך לדון ביתר טענות המשיבים.

6.

במסגרת נימוקיו, קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה נסמכת על ההסכם שנכרת בין הצדדים הכולל, בסעיף 16 להסכם, תניית בוררות. נקבע, כי תניית הבוררות אינה מתייחסת רק להסכם אלא גם לכל העניינים הנוגעים או הנובעים ממנו והיא מקנה לבורר סמכות ייחודית לדון בעניינים אלו. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי הצדדים אף הוסיפו וקבעו בהסכם את דרך מינוי הבורר וכן קבעו כי הדין שיחול על ההסכם הינו הדין האנגלי. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, תמוהה העובדה שהמבקש לא הזכיר כלל את תניית הבוררות בכתב התביעה ונקבע כי תמוהה עוד יותר העובדה שהמבקש, הסומך את תביעתו על ההסכם, סבור כי ניתן להתעלם מתניית הבוררות ולקיים את ההליכים בבית המשפט.

7.

בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי בהתייחס לטענת התרמית שהעלה המבקש, כי הנטל להוכיח כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים בירור הסכסוך בבית המשפט ולא בהליך בוררות מוטל על המתנגד להעברת הסכסוך לבוררות, ובמקרה דנן המבקש לא עמד בנטל הנדרש. כן נקבע, כי טענת המבקש לפיה הנזקים שנגרמו, נגרמו לו באופן אישי, אינה מהווה טעם מיוחד שכן הם נובעים מהפרת ההסכם בו מופיעה תניית הבוררות. לבסוף, נקבע כי טענת המבקש לפיה העברת הסכסוך לבוררות תגרום לסרבול ההליכים המשפטיים ותייקרם, דינה להידחות ולו מן הטעם שהיא מלמדת על רצון המבקש להתנער מהוראות ההסכם.

8.

לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי יש לעכב את ההליכים בתביעה בהתאם לקבוע בסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: חוק הבוררות ).

9.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

הטענות בבקשה

10.

טענתו העיקרית של המבקש הינה כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעכב הליכים מן הטעם שבבסיס ההחלטה עומד ההסכם ותניית הבוררות הכלולה בו, בעוד שהמבקש כלל אינו צד לאותו הסכם, עובדה שגם המשיבים לא חולקים עליה. על פי הנטען, החלטת בית המשפט המחוזי חסמה את זכותו של המבקש לפנות לבית המשפט, כאשר המבקש טוען כי הסכומים אותם הוא תובע הינם סכומים ששולמו למשיבים מכיסו הפרטי ולא מדובר בכספים של חברת ידיקולה. בהקשר זה, מפנה המבקש למכתב מיום 5.9.2004 בו הודיעו לו המשיבים כי סכום ההלוואה שהתבקש אושר והוא יועבר תוך 26 ימי עבודה מיום תשלום ההוצאות בגין העמדת ההלוואה. לטענת המבקש מכתב זה נשלח אליו ולא לחברת ידיקולה וכן כי מדובר במכתב שלא היה חלק מההסכם, וכי לאור תוכנו שילם המבקש את הכספים מכיסו האישי, כאמור.

11.

טענה נוספת שמעלה המבקש עוסקת בכך שהמשיבים לא תמכו את בקשתם לעיכוב הליכים בבית המשפט המחוזי בתצהיר, הכולל התייחסות לכך שהם יהיו מוכנים להביא את הסכסוך להכרעה בבוררות בהתאם לדרישה הקבועה בסעיף 5 לחוק הבוררות, אשר בהתאם אליו ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי.

12.

עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מן העובדה שבמקרה דנן חלה אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 (להלן: אמנת ניו-יורק ) אשר כוללת הוראות מפורשות בעניין עיכוב הליכים. זהו המקום לציין כי המשיבים אינם חולקים כי אמנת ניו-יורק חלה על המקרה ולמעשה הם היו אלו שאזכרו את אמנת ניו-יורק (ולא המבקש) בהליך בבית המשפט המחוזי. על פי הנטען, במקרה דנן חל אחד החריגים הקבועים בסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק העוסק במצב בו ההסכם אינו בר ביצוע ואשר בהתקיימותו אין מקום להעביר את הסכסוך לבוררות. נטען, כי מאחר וחברת ידיקולה נמצאת בהליכי פירוק כתוצאה ממעשיהם של המשיבים ההסכם אינו בר ביצוע.

13.

לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מחוסר תום הלב של המשיבים אשר מבקשים למעשה למנוע כל דיון בסכסוך, לרבות בבוררות, לאור טענתם בדבר העדר יריבות והעדר עילה. נטען, כי המשיבים מעלים טענות סותרות כאשר מצד אחד הם טוענים שהמבקש אינו צד להסכם הבוררות ומן הצד השני הם מבקשים שהסכסוך לא ידון בבית המשפט לאור קיומה של תניית בוררות.

תגובת המשיבים

14.

בפתח הדברים טוענים המשיבים כי עילת התביעה, ככל שזו קיימת, הינה של חברת ידיקולה ולא של המבקש ואין לו כל זכות תביעה מכוחו של ההסכם מאחר והיתה זו החברה שחתמה על ההסכם עם המשיבים. המשיבים אף טוענים כי כל הנטען בכתב התביעה נסמך על טענות של חברת ידיקולה ולא על עילה אישית של המבקש.

על פי הנטען, די בעובדה זו, שאינה שנויה במחלוקת, כדי להוביל לסילוק תביעתו של המבקש על הסף. בעניין זה אף נטען, כי ככל שהמבקש הלווה כסף לחברת ידיקולה הרי שהוא נושה של החברה וניסיונו להיפרע מהחברה על ידי ניכוס זכויות התביעה שלה לעצמו הינו ניסיון להונות את מפרק חברת ידיקולה ולקבל העדפה על נושים אחרים בקבלת כספים מהחברה.

15.

כמו כן, טוענים המשיבים כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן בהם יש ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לפי חוק הבוררות.

16.

עוד נטען, כי המבקש נהג בחוסר תום לב כאשר מחד, הגיש כתב תביעה נגד המשיבים על בסיס עילה חוזית של הפרת הסכם שהמבקש כלל לא צד לו, ומאידך, מנסה המבקש, אשר כל תביעתו מבוססת על אותו הסכם, להתחמק מתניית הבוררות הכלולה בו.

17.

המשיבים טוענים כי האשמותיו של המבקש כלפי המשיבים לפיהן הם רימו אותו, גזלו את כספו ונהגו בחוסר תום לב, לא הוכחו והן נטענו בעלמא. בהתייחס למצבה הכלכלי של חברת ידיקולה, נטען, כי הקשיים הכלכליים החלו עוד בטרם נוצר הקשר בינה לבין המשיבים.

18.

מעבר לכך, נטען כי ניסיונו של המבקש לטעון כי הסכום הנתבע הינו סכום אותו הוציא מכספו האישי הינו מטעה וכי טענתו אינה נכונה. נטען, כי ההוצאות ששולמו היו כולן מכוח ההסכם ועל פי ההסכם עם חברת ידיקולה. עוד נטען, כי לא בכדי המבקש לא צירף את החשבוניות שהוצאו על ידי המשיבים עבור אותן הוצאות, שכן על פי הנטען, החשבוניות שהוצאו היו לטובת חברת ידיקולה ולא עבור המבקש אישית. לטענת המשיבים, לאור העובדה שכיום חברת ידיקולה נמצאת בפירוק, המבקש שינה חזית וכעת הוא מנסה לטעון כי מדובר בהוצאות שלו.

19.

עוד מוסיפים המשיבים וטוענים, כי בנסיבות העניין חלה אמנת ניו-יורק המחייבת את העברתו של הדיון לבוררות. בעניין זה נטען, כי טענתו של המבקש לפיה מתקיים החריג שקבוע בסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק לפיו ההסכם אינו בר ביצוע הינה בגדר טענה חדשה שלא הועלתה קודם לכן, ולפיכך יש לדחותה. בנוסף, נטען כי ככל שחברת ידיקולה נמצאת בהליכי פירוק ולגישתה יש לה עילת תביעה, הרי שמפרק החברה יכול לנקוט בהליכים משפטיים כנגד מי מהמשיבים ואף להשתתף בהליכי הבוררות. בהתייחס לבנק אשר לטענת המבקש התברר שאינו קיים, דבר שהפך את ההסכם לכזה שאינו בר ביצוע, המשיבים טוענים כי טענה זו אינה נכונה ומעבר לכך, נטען כי הבנק אינו צד להסכם ולפיכך אינו רלוונטי לבירור המחלוקת בין הצדדים.

20.

עוד נטען, כי טענת המבקש לפיה הבקשה לעיכוב הליכים לא נתמכה בתצהיר הינה טענה חדשה שלא נטענה כלל בבית המשפט המחוזי ובהקשר זה אף נטען, כי מדובר בטענה קנטרנית לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מי שמנסה להתחמק מקיומה של תניית הבוררות הוא דווקא המבקש. זאת ועוד, נטען כי הכוונה בדרישה המופיעה בסעיף 5 לחוק הבוררות לפיה על מבקש העיכוב להראות נכונות לנהל את הסכסוך בבוררות, משמעה כי מבקש העיכוב לא יעמיד בפני הצד שכנגד תנאים להסכמתו לבוררות, ונטען כי זהו אינו המצב במקרה דנן. כן נטען, כי המבקש לא הוכיח את טענותיו בדבר העדר נכונותם של המשיבים למסור את הסכסוך לבוררות ואילו המשיבים העלו את הטענה בדבר קיומה של תניית בוררות בהזדמנות הראשונה שניתנה להם, לאחר הגשת התביעה (שכן לא היתה כל פניה מוקדמת מצד המבקש למשיבים טרם הגשתה).

21.

לבסוף, נטען כי ככל שבית משפט זה יכריע כי עומדת למבקש זכות לתבוע בשם חברת ידיקולה, יש למחוק את התביעה נגד המשיבים 3-2 מאחר והם לא צד להסכם ולא חתמו עליו, לפיכך אין בינם לבין המבקש כל יריבות ומשכך אין מקום לגרור אותם אל הדיון המשפטי. בהקשר זה אף נטען, כי צירופם של המשיבים 3-2 עומד בניגוד לעקרון בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה ואין המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים הרמת מסך.

דיון והכרעה

22.

לאחר שקראתי את הבקשה ותגובת המשיבים על נספחיהן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית משפט זה חזר וקבע כי אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטות של בתי המשפט בענייני בוררות אלא במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים לבקשה, או במקרה בו נדרשת התערבות בית המשפט משיקולי צדק ולשם מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 863/09 גור נ' הורן את ליבוביץ בע"מ (לא פורסם, 29.7.2009) בפסקה 7 והאסמכתאות שם).

23.

מעבר לכך, כאשר עסקינן בבקשות שעניינן עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות התערבותה של ערכאת הערעור תהיה מצומצמת אף יותר, ורק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעיכוב הליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות [ראו: רע"א 2528/08 קוצקי נ' הראל (לא פורסם, 4.1.2009) בפסקה 9 (להלן: עניין קוצקי )].

24.

סבורני כי המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, וגם אין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי משיקולי צדק ולמניעת עיוות דין. המחלקות בין הצדדים בדבר תחולתה של תניית הבוררות הקבועה בהסכם נוגעת לצדדים בלבד ועיקר טענותיו של המבקש עוסקות בטענה לפיה בית המשפט המחוזי טעה בהפעלת שיקול דעתו בהחלטה לעיכוב הליכים בעניינו הפרטני [השוו: עניין קוצקי , שם). כמו כן, לא מצאתי כי הבקשה מגלה שאלה משפטית עקרונית שמצדיקה מתן רשות ערעור.

25.

גם לגופו של עניין, ומעבר לנדרש, לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. יש לדחות את טענתו של המבקש לפיה הכספים שהועברו למשיבה 1 היו מכיסו האישי ולפיכך קמה לו עילת תביעה נגד החברה, ומאחר והוא אינו צד להסכם לא ניתן לכבול אותו לתניית הבוררות. בעניין זה מסכים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי. הכספים אותם העביר המבקש למשיבים הינם כספים שניתנו כחלק מההסכם והם נובעים ממנו. את אותו "מכתב התחייבות" מיום 5.9.2004 לא ניתן לקרוא במנותק מן האירועים שקדמו לו ובעיקר מהקבוע בהסכם. נדמה כי גם המבקש מודה בכך כאשר הוא מציין בסעיף 6 לבקשה:

"המשיבים התיימרו לסייע בידי המבקש וחב' ידיקולה שבבעלותו בקבלת הלוואה בסך 18 מליון דולר. דא עקא, לאחר שהמבקש הופנה על ידי המשיבים לבנק ברוסיה לצורך קבלת ההלוואה ולאחר שהעביר למשיבים ( הוא ולא חב' ידיקולה – הדגשות במקור – י.ד.), על פי דרישתם, מאות אלפי דולרים בקשר להלוואה...".

כלומר גם המבקש מציין כי הכספים שהועברו היו "בקשר להלוואה" שעוגנה בהסכם שבין המשיבה 1 לבין חברת ידיקולה. בעניין זה בצדק טענו המשיבים כי אם קיימת עילת תביעה למבקש, במידה והכספים שהועברו היו מכיסו האישי, הרי שעילת התביעה הינה למעשה כלפי חברת ידיקולה, ואין לומר כי מדובר בכספים ששולמו במסגרת אחרת שאינה קשורה להסכם. תומך במסקנה זו נספח א' לתשובת המשיבים ובו קבלות שהוציאה המשיבה 1 עבור חברת ידיקולה בגין חלק מהכספים הנטענים בתביעה (יוער כי המבקש לא צירף לבקשתו כל קבלה על תשלום כספים למשיבים שמעידה כי הוא היה המוטב בה). מכאן, שעילת התביעה של המבקש נסמכת על ההסכם ולפיכך אין הוא יכול להתכחש לקיומה של תניית הבוררות.

26.

יחד עם זאת, אכן נדמה כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה עיכוב ההליכים נדרש במקרה דנן מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, הסעיף המתאים לענייננו הינו סעיף 6 לחוק הבוררות שכן במקרה דנן קיימת אמנה בינלאומית שישראל צד לה, היא אמנת ניו-יורק, וזאת לאור האמור בהסכם ולפיו הדין שיחול הינו הדין האנגלי. יוער כי אומנם המשיבים ביקשו תחילה עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות אולם בתשובתם לתגובת המבקש בבית המשפט המחוזי הם התייחסו גם לסעיף 6 לחוק הבוררות ולאמנת ניו-יורק וכן במסגרת תשובתם לבקשה הנוכחית. המבקש לא התייחס לסעיף 6 לחוק הבוררות ולאמנת ניו-יורק אלא בבקשתו הנוכחית. כיום ברור כי אין מחלוקת בעניין זה בין הצדדים.

לפיכך, לאור הוראת סעיף 6 לחוק הבוררות על בית המשפט להשתמש בסמכותו מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות בהתאם לאמנה ובכפוף אליה [ראו: רע"א 4716/04 hotels.com נ' זוז תיירות בע"מ (לא פורסם, 7.9.2005) פסקה 5 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (להלן: עניין hotels.com )]. יחד עם זאת, לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק את התערבותו של בית משפט זה, על אף הטעות שנפלה בהחלטת בית המשפט המחוזי. על פי סעיף 6 לחוק הבוררות ביחד עם סעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק היקף שיקול דעתו של בית המשפט מצומצם יותר מזה הנתון לו על פי סעיף 5 לחוק הבוררות וככלל הוא מוגבל לחריגים שנקבעו בסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק, אלא בהתקיים מקרים יוצאי דופן אשר מצדיקים הימנעות מעיכוב הליכים, גם אם לא התקיים אחד משלושת החריגים, ואולם מקרים אלו יהיו נדירים [ראו: עניין hotels.com , שם, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' גרוניס ; על תוכנם של אותם מקרים נדירים ויוצאי דופן ראו: פסק דינם של השופטים א' פרוקצ'יה ו- א' רובינשטיין

כנגד דעתי החולקת ברע"א 1817/08 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' Pronauron Biotechnologies Inc (לא פורסם, 11.10.2009)]. משמעות הדבר הינה שהכפפתו של ההסכם במקרה דנן על ידי בית המשפט המחוזי לסעיף 5 לחוק הבוררות ולא לסעיף 6 לחוק הבוררות פעל דווקא לרעת המשיבים ולא לרעת המבקש. ויודגש, בענייננו המבקש לא העלה טענות בדבר קיומם של מקרים חריגים שאינם כלולים באמנת ניו-יורק אלא טען כי בהתאם לאחד החריגים הקבועים באמנת ניו-יורק, לפיו ההסכם אינו בר ביצוע, יש להימנע מעיכוב הליכים. ואולם, המבקש לא העלה טענה זו (לפיה ההסכם אינו בר ביצוע) בתשובתו לבקשת המשיבים לעיכוב הליכים ונדמה כי לא בכדי בבקשה הנוכחית הוא מפנה בעניין זה דווקא לתשובת המשיבים אשר התייחסה לסעיף 6 לחוק הבוררות. משכך הם הדברים אין המבקש יכול כעת להעלות טענות חדשות, שכן הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא ידון בטענה או נימוק שלא נטען בפני הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 650 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 499/85 עזבון המנוחה אהובה (אדלה) נ' מנהל מס שבח, חיפה , פ"ד מד(3) 256 (1990); ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (לא פורסם, 21.10.2009) בפסקה 30 (להלן: עניין אלון )]. עם זאת, יצויין כי בעניין אלון נזכר כי בית משפט זה כבר פסק בעבר כי כאשר מדובר בטענה משפטית אשר מועלית לראשונה בפני ערכאת הערעור והיא מעוגנת בעובדות שאינן שנויות במחלוקת, ואינה אלא בגדר פרשנות משפטית, יהיה ניתן להתיר השמעתה של הטענה (ראו: ע"א 271/75 שושן נ' שושן , פ"ד ל(1) 473, 476 (1975) הנזכר בעניין אלון , שם). בענייננו אין זהו המצב. אומנם אין מחלוקת בדבר תחולתה של אמנת ניו-יורק, אולם ישנה גם ישנה מחלוקת בדבר טענתו של המבקש כי החוזה אינו בר ביצוע. אומנם מדובר בטענה משפטית אולם היא נסמכת על עובדות השנויות במחלוקת.

גם אם אתיר למבקש להעלות טענה זו, הרי בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש לא הוכיח את טענות התרמית השונות שהעלה ובבקשתו אין אף התייחסות ליכולת החברה לתבוע באמצעות ועל ידי המפרק. מכאן שלא מדובר בעובדות שאינן שנויות במחלוקת והמבקש לא עמד בנטל להראות שהחוזה אינו בר ביצוע. מעל לכל, טענתו של המבקש לפיה אין ביכולתה של החברה לתבוע עדיין אינה מעניקה לו זכות תביעה בשם החברה.

27.

לאור התוצאה אליה הגעתי אינני נדרש ליתר טענות הצדדים שעניינן בין היתר, טענות המשיבים על צירוף המשיבים 3-2 וטענתם בדבר סילוק התביעה על הסף.

28.

סוף דבר: הבקשה נדחית, המבקש יישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח.