רע"א 1891/19 מפעלות יזום פרוייקטים ובניה (תמ"א 38) בע"מ נ. חברת גבריאל בל

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה ) בתיק ת"א 22842-05-18 מיום 11.2.2019 בה נקבע כי יש לעכב בירור תביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים, ולהעביר את התביעה להתברר לפני בורר.

הרקע לבקשה

1.

ברקע לבקשה, תביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים ביום 10.5.2013 על סך של 2,703,623 ש"ח, בקשר לנזקים שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מהתנהלותם בקשר לביצוע פרויקט תמ"א 38 ברחוב הערבה בעיר יבנה (להלן: הפרויקט ). לצורך ביצוע הפרויקט התקשרה המבקשת עם משיבה 1 (להלן: בלמ"ס ), בהסכם מיום 17.9.2013 ליסודה של משיבה 3 (להלן: מפעלות ערבה ) בו נקבע כי בלמ"ס תחזיק בכל מניותיה, על מנת שמפעלות ערבה תבצע את הפרויקט (להלן: הסכם היסוד ). במסגרת אותו הסכם גם נקבע כי בניית הפרויקט עבור מפעלות ערבה תבוצע על ידי בלמ"ס, בהתאם לקבוע בהסכם בניה שיחתם בין מפעלות ערבה לבין בלמ"ס. הסכם כאמור בין מפעלות ערבה לבין בלמ"ס לביצוע עבודות הבניה בפרויקט אכן נחתם ביום 1.1.2014 (להלן: הסכם הבניה ).

אין מחלוקת כי במסגרת הסכם היסוד נקבע כי חילוקי דעות בין הצדדים לגבי פרשנות ההסכם יתבררו בבוררות (סעיף 36), בעוד שבהסכם הבניה אין זכר להוראה מעין זו.

2.

בין הצדדים התגלעו מחלוקות שונות בקשר לביצוע הפרויקט, ומכאן נולדה התובענה שנקטה המבקשת נגד המשיבים. בעיקר, טענה המבקשת כי התנהלות המשיבים גרמה לה לנזקים רבים ועלויות מכבידות, זאת בין היתר נוכח התמשכות עבודות הבנייה בפרויקט ועיכוב שחל במסירת הדירות. משהוגשה התביעה, הגישו המשיבים בקשה לעיכוב ההליכים בתובענה, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), נוכח תניית הבוררות הקבועה בהסכם היסוד.

3.

בית המשפט המחוזי הורה ביום 11.2.2019 על עיכוב הליכים בתובענה. זאת לאחר שנמצא כי במסגרת הסכם היסוד שנחתם בין המבקשת למשיבים, חתמו הצדדים על תניית בוררות מחייבת.

4.

מכאן לבקשת רשות הערעור שלפנַי. טענתה העיקרית של המשיבה היא, כי המחלוקת בינה לבין המשיבים אינה צריכה לידון במסגרת בוררות, שכן הסכם הבניה הוא זה אשר עומד בבסיס התביעה, ואין בו כלל תניית בוררות. לא ניתן, כך נטען, "לגרור" את תחולת תניית הבוררות הקיימת בהסכם היסוד, אל הסכם הבניה. על כך הוסיפה המבקשת כי גם אם הייתה מתקבלת עמדת המשיבים כי תניית הבוררות חלה בענייננו, הרי שנוכח העובדה שהמשיבים לא עשו כל הנדרש מהם על מנת להעביר לבוררות את הסכסוך, אין מקום להעברתו לבוררות. להוכחת טענתה זו צירפה המבקשת חלופת מכתבים בין הצדדים אשר לדבריה מצביעה על כך שהמשיבים נמנעו מלשתף פעולה עם המבקשת למינוי בורר מוסכם. עוד נטען כי היה על בית המשפט לקיים דיון במעמד הצדדים לצורך חקירת המצהירים בתיק טרם קבלת ההחלטה.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטות של בתי המשפט בענייני בוררות אלא במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים לבקשה או במקרה בו נדרשת התערבות בית המשפט משיקולי צדק ולשם מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 1172/15 ביתן נ' ברכיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית , פסקה 13 (2.4.2015)). יתר על כן, כאשר מדובר בבקשות שעניינן עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התערבותה של ערכאת הערעור תהיה מצומצמת אף יותר ושמורה למקרים נדירים (רע"א 5386/09 הרמן נ' אריאל (מ.ד.ע.) טכנולוגיות יעוץ עסקי ופיננסי בע"מ , פסקה 23 (11.1.2010); רע"א 2723/14 אבן קיסר שדות ים בע"מ נ' מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ , פסקה 8 (3.8.2014)).

מקרה זה אינו מעורר כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וגם לא נגרם כל עיוות דין המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

6.

לא זו אף זו, גם לגופו של עניין, קשה עד מאוד לקבל את טענות המבקשת. התקשרות המבקשת עם בלמ"ס ועם מפעלות ערבה מבוססת על הסכם היסוד אשר אין חולק כי הוא כולל תניית בוררות. המבקשת כלל אינה צד להסכם הבניה, ואין היא יכולה להיבנות מהעובדה שאין הסכם זה כולל תניית בוררות. מעבר לכך, סעיף 15 להסכם היסוד קובע כי הסכם הבניה אשר יחתם בין מפעלות ערבה לבין בלמ"ס "יחשב כחלק בלתי נפרד מהסכם זה". הסכם הבניה מהווה אפוא מעין "נספח" להסכם היסוד וגם במובן זה קשה לקבל את הטענה כי תניית הבוררות לא חלה על סכסוך שהמבקשת היא צד לו. על כל אלה יש להוסיף כי המבקשת עצמה התבססה בכתב התביעה שהוגש לפני בית המשפט המחוזי על הסכם היסוד אשר מקים לטענתה את זכאותה לקבלת פיצויים. כך לפי סעיף 25(ב)(1)(ד) לכתב התביעה (נספח ב' לבקשה) בו נאמר כי: " עפ"י סע' 35 להסכם היסוד , לאור הפרות ההסכם ע"י הנתבעים, על הנתבעים לפצות את התובעת בגין כל נזק ו/או הפסד שנגרמה לתובעת" ( ההדגשה אינה במקור – ד.מ.). מכאן אפוא כי אין כל מקום לשעות לטענתה המרכזית של המבקשת.

7.

זאת ועוד, גם אין בחלופת המכתבים שצירפה המבקשת (נספחים ז'-ט' לבקשה) כדי לסייע לה, ואף ההיפך הוא הנכון. ראשית, לא מצאתי שיש במכתבים אלה כדי להצביע על כך שהמשיבים ביקשו לסכל את אפשרות קיום הבוררות, כטענת המבקשת. שנית ואולי אף העיקר, במכתב מיום 10.1.2018 מבקש בא-כוח המבקשת עצמו לפעול לפתרון המחלוקת על פי המנגנון הקבוע בהוראת סעיף 36 להסכם היסוד , לרבות לעניין העברת המחלוקת לבירור בפני בורר. היינו, המבקשת עצמה הבהירה כי על הסכסוך בגינו הוגשה התביעה חלה תניית הבוררות האמורה, הגם שבמכתב מיום 27.3.2018 חזרה בה מעמדה זו.

8.

בשולי הדברים, טענה נוספת שהעלתה המבקשת – כי היה על בית המשפט לקיים דיון בבקשה – אף היא אינה ניתנת להתקבל. לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בניהול הדיון המתנהל לפניו. אין גם כל מקום לשעות לטענת המבקשת שעה שאין חולק כי ניתנה לה ההזדמנות להגיב בכתב על הבקשה, והיא אף עשתה כן (ראו: רע"א 3500/12 חברת ישיבת פוניבז' בע"מ נ' מסורת התורה בני ברק , פסקה 12 (17.5.2012)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.