רע"א 4517/07 עפר דים נ. גדי מכלוף נכסים ובניין בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת י' עמית) מיום 22.4.07 (בר"ע 1754/07), שדחה ערעור אותו הגישו המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' רטנר) מיום 28.2.07 (בש"א 19083/06), אשר הורה על עיכוב התביעה שהגישו המבקשים לאותו בית משפט (ת.א. 19834/06), עקב קיומה של תניית בוררות בין הצדדים.

השתלשלות האירועים

1.

בין המבקשים (להלן – דים ) לבין המשיבים (להלן – מכלוף ) נכרתו שני חוזים ביום 22.5.00, כאשר אחד מהם כונה "הסכם" והשני

"חוזה". בסעיף 15(ב)(1) ל"הסכם", אשר עסק במכירת זכויות במקרקעין, נקבע כי הצדדים מסכימים לכך שבאי כוחם ישמשו כבוררים ויכריעו בכל חילוקי הדעות שיתגלעו ביניהם בקשר להסכם. סעיף 15(ב)(2) להסכם קבע כי במקרה בו לא יגיעו באי כוח הצדדים, כבוררים, להסכמה ביניהם, ימונה בורר מכריע על ידי יושב ראש ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין. במקביל, סעיף 12.5 ל"חוזה", אשר עסק בהקמת בית מגורים על המקרקעין שנמכרו לפי ה"הסכם", קבע הוראות דומות לאלה שנקבעו בסעיף 15(ב) הנ"ל.

2.

לאחר שנתגלעו מחלוקות בין הצדדים, הגישו דים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה.פ. 236/02), במסגרתה ביקשו מבית המשפט להצהיר כי מכלוף הפרו הפרה יסודית את ההסכמות בין הצדדים.

3.

בתגובה, הגישו מכלוף לבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) בקשה לעיכוב הליכים (בש"א 13281/02), במסגרתה ביקשו לעכב את ההליכים בה.פ. 236/02 הנ"ל (להלן – הבקשה הראשונה לעיכוב הליכים ). במסגרת הבקשה הנ"ל, טענו מכלוף כי הואיל וברור לבאי כוח הצדדים כי לא יוכלו לשמש כבוררים בשל "עומק הקרע בין הצדדים", הרי שיש לפנות במישרין לשלב השני שבתניית הבוררות ולהורות כי ראש ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין ימנה בורר אשר יכריע במחלוקות ביניהם.

4.

בתגובה לבקשת עיכוב ההליכים, טענו דים כי מינוי בורר על ידי ראש ועד מחוז תל-אביב אפשרי, למעשה, רק לאחר שהתקיים השלב הראשון, במסגרתו ידונו באי כוח הצדדים, כבוררים, בטענות הצדדים. לטענתם, הואיל ובמקרה זה לא ניתן לקיים את השלב הראשון שנקבע בתניית הבוררות, הרי שלא ניתן לקיים את השלב השני.

5.

בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום לקיים את תניית הבוררות בין הצדדים וכי הואיל ולא ניתן לקיים את השלב הראשון של הבוררות עקב הקרע בין הצדדים, כאשר ברור מראש שבאי כוח הצדדים לא יוכלו להגיע להסכמות ביניהם, הרי שיש לעבור במישרין לשלב השני. לפיכך, הבקשה הראשונה לעיכוב הליכים התקבלה.

6.

על ההחלטה בבקשה הראשונה לעיכוב הליכים הגישו דים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בר"ע 4805/03). עקב המלצתו של בית משפט זה (כבוד השופטים ד' דורנר, א' לוי ומ' נאור) הגיעו הצדדים להסדר פשרה ביום 25.12.03, במסגרתו הוחלט כי: "ימונה בורר על-ידי רשם בית-משפט זה, שופט בדימוס אשר יפסוק על פי הדין."

7.

בהמשך להחלטה האמורה, ביום 14.1.04 מינה הרשם ע' גרשון את פרופ' דן ביין כבורר יחיד שיכריע במחלוקות בין הצדדים. דא עקא, כי לאחר שנתן פרופ' ביין את פסק הבוררות, הגישו דים לבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון) בקשה לביטול פסק הבוררות (ת.א. 336/05). הואיל ומכלוף לא התנגדו לבקשה, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות ביום 19.6.05.

8.

לאחר ביטול פסק הבוררות כאמור לעיל, הגישו דים תביעה נוספת לבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 19834/06), במסגרתה תבעו ממכלוף סך של 500,000 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהפרת ההסכמות בין הצדדים. מכלוף לא נותרו חייבים, והגישו לבית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' רטנר) בקשה נוספת לעיכוב ההליכים(בש"א 19083/06) (להלן – הבקשה השניה לעיכוב הליכים ).

9.

ביום 28.2.07, קיבל בית משפט השלום את הבקשה השניה לעיכוב הליכים, בקובעו כי ביטול פסק הבוררות שנתן פרופ' ביין, בהעדר התנגדותם של מכלוף, "אינו משמיט את הקרקע מתחת לחובה הבסיסית של הצדדים להכריע את המחלוקת ביניהם באמצעות בוררות, כמתחייב מההסכם ביניהם". בנוסף, קיבל בית משפט השלום את טענתם של מכלוף, לפיה ההחלטה בבקשה הראשונה לעיכוב הליכים מהווה מעשה בית דין הקובע כי קיים בין הצדדים הסכם בוררות תקף שיש לכבדו. לפיכך, התביעה בת.א. 19834/06 הנ"ל עוכבה לצורך העברת הסכסוך לבוררות.

10.

ביום 12.4.07 הגישו דים לבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) בקשת רשות ערעור על ההחלטה לעכב הליכים (בר"ע 1754/07). במסגרת הבקשה הנ"ל טענו דים כי לאור "ניסיון העבר, הסחבת והפרשנות הראויה של סעיף הבוררות", היה על בית משפט השלום לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, התשכ"ח–1968 (להלן – חוק הבוררות ) ולקבוע כי אין מקום לעכב את ההליכים בנסיבות העניין. עוד טענו דים כי במידה שיקבע כי יש לעכב את ההליכים, הרי שהמנגנון למינוי בורר צריך להיות זה שנקבע על ידי בית משפט זה במסגרת בר"ע 4805/03 הנ"ל, ולפיכך אין לראות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה הראשונה לעיכוב הליכים, משום מעשה בית דין.

11.

בקשת רשות הערעור נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע, בהסתמך על ההלכה הידועה לפיה במקרים נדירים בלבד תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית להורות על עיכוב הליכים, כי לא מדובר במקרה המצדיק התערבות כאמור. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי הזמן הרב שחלף מאז החלו ההליכים המשפטיים בין הצדדים לא נבע מהסחבת בהליכי הבוררות, אלא מהתנהלותם של דים ומההליכים שנקטו כדי למנוע את בירורו של הסכסוך בהליך בוררות. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי החלטתו של השופט כהן במסגרת הבקשה הראשונה לעיכוב הליכים הינה מעשה בית דין וכי ההסדר הדיוני עליו הוחלט בבית משפט זה, הושג לצרכי פשרה בלבד ואין לראות בו מנגנון מחייב למינוי בורר. יחד עם זאת, משעה שנקבע על ידי בית משפט זה כי יש להעביר את הסכסוך לבוררות, בפני בורר דן יחיד, הרי שהחלטה זו מהווה מעשה בית דין ביחס לשני עניינים אלו.

בקשת רשות הערעור

12.

במסגרת בקשת רשות הערעור שבפניי, טוענים דים כי החלטתם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה השניה לעיכוב הליכים ובבקשת רשות הערעור "חותרת תחת סמכותו המוסרית והמשפטית של ביהמ"ש העליון" והן אינן מעניקות את המשקל הראוי להסכמה אליה הגיעו הצדדים בבית משפט זה. לטענתם, בהמלצת בית משפט זה הם הסכימו לדחות את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה הראשונה בבקשה לעיכוב הליכים, בכפוף למינויו של בורר שהוא שופט בדימוס אשר יפסוק על פי הדין המהותי, וכעת הסכמה זו עומדת להם לרועץ.

13.

עוד טוענים דים כי במסגרת שלב המשא ומתן לכריתת ההסכם והחוזה, הם התנגדו מפורשות להכללתה של תניית בוררות אשר תפנה את הסכסוכים ביניהם לבורר דן יחיד, ולפיכך הוסכם על בוררות זבל"א, אשר תועבר להכרעתו של בורר דן יחיד רק במקרים בהם באי כוח הצדדים לא יוכלו להגיע להסכמות ביניהם.

14.

מוסיפים דים וטוענים כי שגה בית המשפט המחוזי (השופט עמית) כשקבע בהחלטתו כי החלטתו של בית משפט זה על העברת הסכסוך לבוררות בפני בורר דן יחיד מהווה מעשה בית דין בשני עניינים אלו. לטענתם, בנסיבות בהן התקבלה ההחלטה האמורה, במסגרת הסדר פשרה, אין יסוד למסקנה זו.

15.

לבסוף, טוענים דים כי במסגרת הבקשה השניה לעיכוב הליכים ובקשת רשות הערעור שהוגשה עליה, לא נשקלה המעמסה הכספית אשר הוטלה עליהם עקב ניהול הליך הבוררות בפני פרופ' ביין וכן המעמסה שעוד תוטל עליהם עקב ניהול הליך בוררות חדש.

16.

לאור האמור לעיל, טוענים דים כי מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק את השימוש בסמכותו של בית המשפט, על פי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, שלא לעכב את ההליכים בתביעה שהגישו לבית משפט השלום בחיפה.

17.

בתגובה, טוענים מכלוף כי משעה שהסכסוך הועבר לבוררות בפני הבורר ביין, לא אמורה הייתה להיות מחלוקת בין הצדדים כי הסכסוך ביניהם יוכרע על ידי בורר דן יחיד. לטענתם, החלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מסתמכות על ההסכמים בין הצדדים, במסגרתם התחייבו הצדדים להעביר כל מחלוקת ביניהם בקשר להסכם להכרעת בורר, והחלטותיהן של שתי הערכאות לעכב את ההליכים עקב תניות הבוררות הן נכונות ומוצדקות.

18.

בנוסף, מציינים מכלוף כי הם מתנגדים למינוי בורר בהתאם להסדר הדיוני שנקבע בבר"ע 4805/03, בעיקר לאור שכר הטרחה הגבוה שיהיה עליהם לשלם לבורר שהוא שופט בדימוס, לעומת בורר שהוא עורך דין.

דיון

19.

לאחר שבחנתי את השתלשלות האירועים המפורטת לעיל ואת ההחלטות שניתנו בכל הערכאות בעניין, לרבות החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי שניתנה בבר"ע 1754/07, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים המצדיקים מתן רשות ערעור וכי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בקבלת תגובתם של המשיבים, באופן שההליכים בבית משפט השלום (ת.א. 19834/06) יוותרו מעוכבים, לצורך העברת הסכסוך בין הצדדים להליך בוררות.

20.

כלל ידוע הוא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. היא שמורה למקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי מיוחד, החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות של ערכאת הערעור משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. [רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605; רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי

(לא פורסם, 23.1.08); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל

(לא פורסם, 11.2.08); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי

(לא פורסם, 25.2.08); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.08)].

21.

זאת ועוד, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, במסגרת בקשת רשות הערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבקשה השניה לעיכוב הליכים, כי רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית בנוגד לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות. עיכוב הליכים כאמור הינו עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ורק באם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של ערכאה זו, תתערב ערכאת הערעור בעניין זה [רע"א 4882/96

נאסר נ' ספרא (לא פורסם, 6.3.97); רע"א 1860/02 חברת מלונות דן בע"מ נ' Of Doors

(לא פורסם, 26.5.02); רע"א 363/01 נרקיס בניה בע"מ ואח' נ' ד.ש.י. אריאל לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 29.3.01); סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל

כרך א' 355-353 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן - אוטולנגי )].

דברים אלו נכונים פי כמה כאשר עסקינן בבקשת רשות ערעור שניה בעניין זה, אשר נדון זה מכבר במסגרת ארבעה הליכים משפטיים שונים, וזהו ההליך החמישי.

22.

לא שוכנעתי כי נפלה בהחלטותיהם של בית משפט השלום (השופט רטנר) ושל בית המשפט המחוזי (השופט עמית), ביחס לבקשה השניה לעיכוב הליכים ובקשת רשות הערעור עליה, טעות כלשהי, ומקל וחומר טעות של ממש, המצדיקה התערבות בהחלטות אלה.

23.

יצוין כי גם לגופו של עניין אין מקום להיענות לבקשה. אין חולק כי בין הצדדים קיימת תניית בוררות. כמו כן, אין חולק כי לא ניתן לקיים את "השלב הראשון" של הבוררות, במסגרתו אמורים באי כוח

הצדדים לשמש כבוררים מטעם כל צד ולנסות להגיע להסכמות ביניהם, הואיל והצדדים מודים כי המחלוקת ביניהם היא כה עמוקה, עד כי לא ניתן להגיע להסכמות בין באי כוח הצדדים. לפיכך, בצדק סברו בתי המשפט השונים אשר עסקו בעניין, כי אין מנוס מפניה לשלב השני במישרין. לדידי, עצם העובדה כי באי כוח הצדדים אינם מסוגלים להגיע להסכמות ביניהם מייתרת את הפניה לשלב הראשון בבוררות ומצדיקה מעבר "ישיר" לשלב השני, בהתאם להסכמותיהם המפורשות של הצדדים בעניין.

24.

בשולי הדברים יצויין כי למרות הסייג הקבוע בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות, לפיו "בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים, אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות", כלל ידוע הוא כי יש לכבד הסכמי בוררות ולא לסכלם [ע"א 331/89 השקעות וניהול בתי מלון מ. קסוטו בע"מ נ' מלון רם ירושלים , פ"ד מה(1) 871, 873]. רק כאשר קיים טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים המשפטיים יטה בית המשפט להיענות לבקשה, ואולם הנטל להוכיח מדוע אין לעכב את ההליכים מוטל על המתנגד לבקשה [ אוטולנגי , עמ' 284].

25.

בעניינינו, נוסף על כלל אי-ההתערבות בהחלטותיה של הערכאה הדיונית ביחס לעיכוב הליכים, כפי שפורט לעיל, איני סבור כי דים הרימו את הנטל והצביעו על טעם מיוחד לפיו מן הראוי שהסכסוך בינם לבין מכלוף יתברר בבית המשפט, על אף תניית הבוררות ביניהם.

26.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, במובן זה שההליכים בת.א. 19834/06 יעוכבו לצורך העברת הסכסוך בין הצדדים להליך בוררות, אצל בורר דן יחיד אשר זהותו תקבע על ידי ראש ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דינם בסך 10,000 ש"ח. סכומים אלו ישאו הצמדה וריבית ממועד מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.