רע"א 139/08 אבנר רונן נ. כפר פליקס ורבורג

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.12.07 (סגן הנשיא , כבוד השופט י' זפט) בה.פ. 796/06, אשר דחה את בקשת המבקש לבטל את פסק המשקם שניתן בעניינו ביום 27.4.06 (להלן – פסק המשקם ).

העובדות

1.

המבקש החזיק משק חקלאי אצל המשיבה, בכפר פליקס ורבורג, והיה חבר בה. בשנת 1994 הגישה המשיבה דרישה להסדרת חוב לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי משפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן - חוק ההסדרים ). המבקש לא השיג על חובו ולא הגיש טיעונים כלשהם בכתב. בנוסף, המבקש לא הודיע על רצונו להסדיר את חובו בהליך המיוחד של הסדר מהיר לפי תקנה 3 לתקנות הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (כללים לקביעת כושר ההחזר של גורם חקלאי), התשנ"ד-1994 ואף לא המציא נתונים ומסמכים הדרושים לקביעת כושר ההחזר כאמור. בהתאם לכך, ביום 29.8.1995 החליטה המשקמת, עו"ד אסתר פרונט (להלן – המשקמת ), בהחלטה שכותרתה "פסק משקם חלקי" על חוב בסך של 107,703 ש"ח של המבקש כלפי המשיבה.

2.

ביום 8.10.1995 פנה המבקש אל המשקמת בבקשה לבטל את פסק המשקמת החלקי או לעכבו. המשקמת דנה בבקשה אולם החלטה לא חתומה זו לא נמסרה לצדדים ולא צורפה לבקשת רשות הערעור. המבקש פנה למזכירות מינהלת המשקם מספר פעמים בכתב וביקש לדעת האם ניתנה החלטה בעניינו. ביום 27.10.2003 זומנו הצדדים על ידי המשקמת בעקבות בקשת המבקש לדיון נוסף לשם בחינת האפשרות להשגה על חובותיו למשיבה אשר נקבעו בפסק המשקם החלקי. בעקבות דיון זה, ניתנה החלטה על ידי המשקמת ביום 17.5.2004, בה נקבע כי המבקש רשאי להשמיע את טענותיו לגופו של עניין, זאת עקב פרק הזמן הארוך שחלף בין מועד תחילת ההליכים ועד לדיון בבקשה ולאור העובדה כי החלטתה הקודמת לא נחתמה.

3.

עם קבלת החלטתה האמורה של המשקמת מיום 17.5.2004, הועבר עניינו של המבקש ונדון בפני המשקם עו"ד אופיר כץ (להלן – המשקם ). ביום 27.4.2006 נתן המשקם את פסקו, במסגרתו דחה את טענותיו של המבקש. עוד ציין המשקם במסגרת פסק המשקם, כי הנטל להוכיח כי החובות הכלולים במאזני המשיבה אינם נכונים רובץ לפתחי החייבים, בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק ההסדרים הקובע כי המאזנים המאושרים מהווים ראיה לכאורה. כמו כן, נקבע כי בעניינו של המבקש, פרק הזמן הארוך שחלף בין מועד תחילת ההליכים לבין החלטת המשקם מטיל על המבקש נטל כבד יותר וכי לאור העדויות והראיות שהוצגו בפניו הוא הגיע לכלל מסקנה כי המבקש לא הרים נטל זה. מן הראוי לציין כי בהחלטתו התייחס המשקם לחוות דעת המומחה מטעם המבקש, מר אליעזר לוינגר, ולכל שאר טענותיו ודחה אותן אחת לאחת. בסופו של יום, הותיר המשקם על כנה את החלטת המשקמת מיום 29.8.1995.

פסק הדין של בית המשפט קמא

4.

לאחר קבלת פסק המשקם, פנה המבקש לבית המשפט קמא בבקשה לביטול החלטת המשקם מכוח הוראת סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים בעילת "טעות גלויה על פני הפסק" (להלן – בקשת הביטול ).

5.

בית המשפט קמא דחה את טענות המבקש מן הטעם כי לא נמצאו פגמים בקביעת המשקם לפיה המאזנים המאושרים של המשיבה מהווים ראיה לכאורה להיקף חובות המבקש ובקביעה כי הנטל להוכיח כי מאזנים אלו אינם נכונים, מונח לפתחו של המבקש. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי למבקש ניתנה האפשרות לקבל מסמכים מהנהלת החשבונות של המשיבה בתמורה לתשלום בסך 1,500 ש"ח אך המבקש בחר שלא לעשות כן. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי הן המשקמת והן המשקם פעלו כדין ובהתאם לראיות שהוצגו בפניהם ולפיכך דחה את בקשת הביטול.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות המבקש

6.

לטענת המבקש, פסק הדין של בית המשפט קמא מתעלם מהלכותיו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 524/88 " פרי העמק"- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ,

פ"ד מה (4) 529 (1991) (להלן – עניין פרי העמק ) ובעניין בג"צ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה (4) 581 (1991) (להלן – עניין אביאל ), אשר הכירו בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של אגודה שיתופית וקבעו כי אגודה שיתופית אינה יכולה לחייב את חבריה בהוצאות אלא בהסכמתם. לטענתו, המשקם פסק לפי האמור בתקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), תשל"ו- 1976, ק"ת 983 (להלן- תקנה 2א ), ייחוס חובות האגודה השיתופית לחבריה, ולפי הנוהג שהיה קיים בהתאם לתקנה זו, אשר נפסלו שניהם בעניין פרי העמק ובעניין אביאל .

7.

עוד טוען המבקש כי בית המשפט קמא התעלם ממועד נתינתו של פסק המשקם, אחת עשרה שנים לאחר תחילת ההליכים בעניינו, ומן העובדה כי המבקש נאלץ לשאת בתוצאות הפגמים אשר נוצרו עקב התמשכות ההליכים, שעה שמקור הפגמים הינו התנהלות המשקמת בעניינו.

8.

בנוסף, טוען המבקש כי המשיבה השמידה את המסמכים המפרטים את החוב ביודעין, ולמרות זאת קבע המשקם כי המבקש לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו. עוד טוען המבקש בהקשר זה, כי בית המשפט קמא לא התייחס בפסק דינו לעניין נטל הראייה המוגבר שהוטל עליו על ידי המשקם, אשר לטענתו כלל לא ניתן להרימו.

9.

מוסיף המבקש וטוען, כי על בית המשפט להבהיר את משמעותה של הוראת סעיף 15 לחוק ההסדרים, ולקבוע כי את ההפחתה האוטומטית בשיעור של עשרים אחוזים המוענקת על פי הוראה זו יש לבצע מהחשבון הנכון של המבקש אצל המשיבה, כפי שייקבע על ידי המשקם.

דיון והכרעה

10.

סעיף 13(א) לחוק ההסדרים קובע כי סכסוכים מסוימים יועברו להכרעתו של משקם, כדלקמן:

"על דיון בפני משקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות והתוספת לו, בשינויים המחוייבים, ולמשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור"

11.

סעיפים 28-27

לחוק ההסדרים קובעים את אופן מתן פסק המשקם ואופן ביטולו, כדלקמן:

"27.

עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, יתן המשקם לגביו פסק מנומק; על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, למעט סעיפים 24 ו-29א.

28.

(א)

בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה:

(1)

המשקם חרג מסמכותו;

(2)

עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות;

(3)

טעות גלויה על פני הפסק.

(ב)

הפניה לבית המשפט תהיה על פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות."

12.

כידוע, רשימת עילות הביטול של פסק משקם הינה מצומצמת ביותר, וזאת במטרה לחזק את מעמדו של המשקם ואת סופיות הדיון על ידי צמצום הביקורת השיפוטית עליו [ראו למשל: רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נה (5) 166, 183 (2001); ע"א 3003/02 בית אלעזרי, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי , פ"ד נז (6) 551, 560 (2003); רע"א 8631 דוגמא נ' עזריאל מושב עובדים התיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 21.2.2008)].

13.

סעיף 29 לחוק ההסדרים קובע כי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28 לחוק הנ"ל יהיה בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן- חוק הבוררות ), קרי, ערעור ברשות בלבד. כידוע, רשות ערעור על החלטות בית משפט בענייני בוררות, לרבות בעניין פסקי משקם, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות כאמור תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי ציבורי החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605; רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי

(לא פורסם, 23.1.08); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל

(לא פורסם, 11.2.08); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי

(לא פורסם, 25.2.08); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.08); רע"א 4517/07 דים נ' גדי מכלוף נכסים ובניין בע"מ (לא פורסם, 28.2.08)].

14.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובפסק הדין של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת הערעור אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבה, הואיל ולא מצאתי כי העניין שבפניי מעלה שאלות בעלות השלכות משפטיות וציבוריות רחבות או כי נגרם למבקש עיוות דין חמור, באופן המצדיק מתן רשות כאמור. אף לגופו של עניין, סבורני כי דין הבקשה להידחות.

15.

באשר לטענת המבקש לפיה בית המשפט קמא התעלם מן ההלכות שנקבעו בעניין פרי עמק ו בעניין אביאל , מתיאור העובדות על

ידי המבקש עצמו עולה כי שורשו של הסכסוך הכספי בין המבקש למשיבה נעוץ ביחסים העסקיים ביניהם. לפיכך, אין בסיס לטענתו בדבר ייחוס חובות לחברי המשיבה בניגוד לשתי הלכות אלה. לא התרשמתי כי מערכת היחסים בין המבקש למשיבה נכנסת בגדר תקנה 2א אשר קבעה כי אגודה שיתופית רשאית להחליט באסיפה הכללית על ייחוס חובותיה והוצאותיה לחבריה, ולפיכך דינה של טענה זו להידחות.

16.

באשר לטענה בדבר התארכות ההליכים, אף היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור במקרה דנן. למבקש ניתנה אפשרות להעלות את טענותיו בפני המשקמת, אולם הוא בחר, מסיבותיו שלו, שלא לעשות כן. רק לאחר שניתנה החלטת המשקמת בעניין גובה החוב, מצא המבקש לנכון להשיג על החלטה זו. בכך, למעשה קיבל המבקש זכות ערעור על החלטת המשקמת, שמומשה באופן מלא בפני המשקם אליו עבר עניינו, חרף הוראותיו של סעיף 28 לחוק ההסדרים. סעיף זה קובע כי עם מתן הפסק, היה על המבקש לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול. למעשה, התארכות ההליכים לכדי אחת עשרה שנים, מקורה בזכות ערעור, לפנים משורת הדין, אותה קיבל המבקש.

17.

אף טענת המבקש בדבר החלתו של נטל ראייה מוגבר על המבקש אינה מצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא. המשקם, על פי סעיף 13 לחוק ההסדרים ובהתאם לסעיף יד לתוספת לחוק הבוררות, אינו כבול בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט. במקרה שבפניי, המשקם שקל את כלל הראיות אשר היו מונחות בפניו, לרבות חוות דעת מומחה מטעמו של המבקש, ועל פיהן קיבל החלטה. לפיכך, קביעה זו הייתה במסגרת סמכותו.

18.

באשר לטענה בדבר השמדת המסמכים על ידי המשיבה וההשלכות הראייתיות של פעולה זו, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי למבקש ניתנה הזדמנות סבירה להשיג ראיות אלה ומשבחר שלא לעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו. זאת ועוד, מקריאת עדותו של המבקש, שצוטטה בפסק המשקם, עולה כי במסגרת סכסוך אישי של המבקש עם אשתו, העלימה אשתו את המסמכים האמורים. עדותו של המבקש מלמדת כי מסמכים אלו לא היו חסרים בשל מחדלי המשיבה.

19.

לבסוף, באשר לבקשת המבקש כי בית משפט זה יקבע כי מנגנון ההפחתה המצוי בסעיף 15 לחוק ההסדרים אינו מהווה "מענה חלוט" לכל טענות המבקש, איני סבור כי קביעה כזו תהיה בעלת משמעות אופרטיבית במקרה דנן. המשקם פעל על פי הסמכות שניתנה לו בדין, ערך את החשבון הנכון לפי הראיות שהיו בפניו והפחית סכום בשיעור עשרים אחוזים בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק ההסדרים. טענותיו של המבקש באשר לחישוב יתרת חובו נשמעו בפני המשקם ונדחו לגופן אחת לאחת ולפיכך יש לדחות גם טענה זו.

20.

אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. משלא נתבקשה תשובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.