רע"א 6749/10 ד"ר משה וינברג נ. עדי רייסנר

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' כבוב ) מיום 16.8.2010 בהפ"ב 3396-03-10, בו נדחתה בקשתו של המבקש לביטול פסק בוררות שניתן ביום 11.2.2010 על ידי השופט (בדימוס) מרדכי בלזר (להלן בהתאמה: פסק הבוררות ו- הבורר ).

רקע עובדתי בתמצית

1.

כפי שעולה מפסק הבוררות, ביום 8.5.2007 נחתם הסכם בין המבקש למשיבים להלן: ההסכם ), לפיו התחייב המבקש למכור למשיבים את מלוא הזכויות הקיימות והנוספות בקומות ג', ד', ה' והחדרים על הגג מעל קומה ה', בבניין המצוי בשדרות רוטשילד 135 בתל-אביב. כן התחייב המבקש בהסכם זה להעביר לבעלות המשיבים חלק משטח הקרקע של החלקה לצורך הסדרת מקומות חניה למשיבים. בסעיף 68.1 של ההסכם נקבע כי "כל חילוקי הדעות שיתגלו בין הצדדים בקשר להסכם זה, פירושו, כריתתו, ביצועו וכל הכרוך והנובע ממנו, למעט העניינים שבסמכותו של המהנדס המכריע, ימסרו להכרעת בורר דן-יחיד על פי חוק הבוררות". בסעיף 68.2 של ההסכם נקבע כי "זהות הבורר תקבע בהסכמת הצדדים תוך 10 ימים מיום דרישתו בכתב של אחד הצדדים המופנה לצד השני להעביר הסוגיה להכרעת בורר, במידה ולא תהיה הסכמה כנ"ל, או במידה והנ"ל לא ירצה ו/או יבצר ממנו למלא תפקידו, ימונה הבורר ע"י ראש לשכת עורכי הדין בישראל על-פי פניית אחד הצדדים".

2.

כנטען בבקשה, ביום 16.7.2009 ולאחר שנתגלו מחלוקות בין הצדדים בקשר ליישומו של ההסכם, פנו המשיבים למבקש בדרישה למינוי בורר. משנענו על ידי באת כוחו של המבקש ביום 22.7.2009 כי המבקש יגיב לבקשתם לאחר שובו מחופשה בחו"ל בשבוע שלאחר מכן, פנו המשיבים ביום 26.7.2009 לראש לשכת עורכי הדין בבקשה למינוי בורר. בסופו של יום מינה ראש לשכת עורכי הדין את הבורר לתפקידו. לטענת המבקש, ביום 23.11.2009 הוא פנה אל ראש לשכת עורכי הדין בבקשה למנות בורר אחר שכן "לאור מידע שקיבל ממספר יודעי דבר – עו"ד שהתנסו בפעילות של הבורר כשופט, ואובייקטיבי, בדבר אי כשירות הבורר והתאמתו, לרבות בגין גילו, לניהול בוררות מורכבת ומסובכת..." (סעיף 22 לבקשה). ביום 6.12.2009 השיב ראש לשכת עורכי הדין למבקש כי אין בבקשתו טעמים של ממש המצדיקים את ביטול המינוי. משכך, הגיש המבקש תובענה להעברת הבורר מתפקידו ובשלב מאוחר יותר תביעה אישית נגד הבורר בטענה להפרת חובת הנאמנות. בסופו של יום ניתן פסק הבוררות אשר קיבל את תביעת המשיבים כנגד המבקש.

3.

המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות. בקשתו זו נדחתה בפסק דין מנומק ומקיף של השופט המלומד. מטעמי יעילות הדיון להלן תובא תמצית פסיקתו של בית המשפט המחוזי בצמידות לטענותיו של המבקש בבקשה שלפניי והכל במסגרת פרק "הדיון והכרעה" המנמק מדוע דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים.

5.

כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/2000 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.2008)]. מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבותיה של בקשה זו המתמקדת בעניינם הפרטי של הצדדים בלבד.

6.

בבחינת למעלה מן הצורך,

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין מהטעמים המפורטים להלן.

7.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי ראה בבקשה לביטול פסק הבוררות כהמשך ישיר של הבקשה שהוגשה על ידו בעבר להעברת הבורר מתפקידו, ומשכך שגה בית המשפט (סעיפים 43-35 לבקשה). לטענת המבקש עסקינן בשני הסדרים נורמטיביים שונים הנבדלים זה מזה ולכן עצם העלאת טענותיו במסגרת הבקשה להעברת הבורר מתפקידו אינה מונעת ממנו להעלות טענותיו במסגרת בקשה מאוחרת יותר לביטול פסק בוררות. איני יכול לקבל את טענתו זו של המבקש.

בית המשפט המחוזי אכן קבע כי הבקשה לביטול פסק הבוררות "הוגדרה אמנם כבקשה לביטול פסק בורר, אלא שבמהותה אין היא אלא למעשה חלק מאותה סאגה בלתי נגמרת של ניסיונות המבקש להעברת הבורר מתפקידו" (עמ' 2 לפסק הדין). ואולם, מדובר בקביעה עובדתית שנעשתה על רקע מסכת הראיות שהובאה לפתחו של בית המשפט המחוזי, שהעידה כי מיד עם מינוי הבורר עשה המבקש כל שלאל ידו על מנת לבטל את המינוי, בתחילה בפניה לראש לשכת עורכי הדין בעניין ומשהשגותיו נדחו נקט בפעולות שונות – החל מהגשת בקשות לבית המשפט לביטול המינוי וכלה בנקיטת צעד חריג ומרחיק לכת של הגשת תביעה אישית כנגד הבורר. בית המשפט המחוזי התרשם כי לכל אורך הליך הבוררות היה המבקש עסוק בנסיונות להעברת הבורר מתפקידו במקום בניהולה של הבוררות גופה. למעשה נקבע ממצא עובדתי בפסק הדין לפיו הבקשה לביטול פסק בוררות היא ניסיון שלישי לפנות לערכאות להעברת הבורר מתפקידו "במסווה של בקשה לביטול פסק בוררות". בנסיבות העניין בית המשפט המחוזי היה מוסמך לקבוע ממצא כאמור ולא מצאתי בכך כל פגם, למרות נסיונותיו של המבקש במסגרת הבקשה שלפניי לתאר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כקביעה משפטית מוטעית.

יצויין כי הגם שבית המשפט המחוזי סבר כי חלה מניעות בהעלאת חלק מטענותיו של המבקש, נוכח ממצאים שנקבעו בהליכים קודמים שנקט המבקש להעברת הבורר מתפקידו, הרי שהוא לא הסתפק בטעמי מניעות אלא התמודד באופן ישיר עם טענותיו של המבקש בעניין עילות הביטול השונות שנטענו על ידו ונימק מדוע יש לדחותן לגופו של עניין.

8.

לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי משסבר כי העלאת טענת משוא הפנים במסגרת נסיונותיו הקודמים להעברת הבורר מתפקידו מונעת ממנו את העלאתה במסגרת בקשת הביטול מכוח סעיף 24(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) (סעיפים 51-44 לבקשה). גם דין טענה זו להידחות, שכן אף המבקש עצמו מודה כי טענת משוא פנים שהעלה במסגרת בקשה הביטול נדונה על ידי בית המשפט המחוזי לגופו של עניין ולא נדחתה על הסף (סעיף 44 לבקשה). אכן, בית המשפט המחוזי סבר כי טענה דומה הועלתה על ידי המבקש בעבר ונדחתה, אך בית המשפט לא הסתפק בכך ונימק באופן ענייני מדוע יש לדחות טענתו זו של המבקש.

9.

טענת המבקש בדבר קיומו של משוא פנים נשענה על אמירותיו של הבורר במסגרת כתב ההגנה שהוגש על ידו בתגובה לתביעה האישית שהגיש המבקש (סעיפים 75-52 לבקשה). בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי:

"קראתי את כתב ההגנה הנזכר על מלוא הטענות שבו בעיון רב. לא מצאתי בטענות שהועלו שם משום משוא פנים. טענות הבורר אשר הועלו בכתב הגנה זה נטענו בענייניות ובתגובה לכתב התביעה שהוגש אישית כנגדו, תביעה שמסתבר נמחקה זה מכבר, ואופיין של טענותיו כטענות התגוננות בכתב הגנה אשר אין בהן כדי להעיד או לרמז על משוא פנים".

בנימוק זה של בית המשפט המחוזי לא מצאתי כל פגם. אם תתאפשר פסילת בורר בשל אמירותיו במסגרת כתב הגנה בתביעה אישית

שהגיש כנגדו בעל דין, הרי שנמצא עצמנו מעניקים לבעלי דין החפצים בהכשלת הבוררות ועיכובה קרדום לחפור בו. כל בעל דין המעוניין להעביר את הבורר מתפקידו או לעכב את הליכי הבוררות יוכל להגיש תביעה אישית נגד הבורר ולטעון בשלב מאוחר יותר כי דברים שנאמרו בכתב ההגנה מגבשים משוא פנים. ברי, כי על בורר הנתבע בתביעה אישית להגיש כתב הגנה ועל בעל דין שהגיש תביעה אישית נגד הבורר ליטול על עצמו את הסיכון כי יאמרו כנגדו גם דברים שאינם מחמיאים לו במסגרת כתב ההגנה.

10.

לטענת המבקש בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו לפיה במסגרת סיכומיו זנח חלק מטענותיו (סעיפים 83-76 לבקשה). אף דינה של טענה זו להידחות מהטעם שהיא כוללנית. מבעל דין הטוען כי טענותיו לא זכו להתייחסות של בית המשפט להצביע באופן קונקרטי ולפרט מהן הטענות שבית המשפט התעלם מהן. המבקש לא עמד בנטל זה במסגרת הבקשה שלפניי.

11.

בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי תצהירו של המבקש שהוגש כתמיכה לבקשת הביטול כולל אמירות לגבי התנהלות הבורר במהלך ישיבות הבוררות באופן שמעיד לכאורה על משוא פנים. בית המשפט המחוזי סבר כי מאחר שהמבקש מעולם לא הגיע לישיבות הבוררות במכוון ובמופגן הרי שאין הוא יכול להעיד על שנעשה במהלכן ולכן אמירותיו בהקשר זה הן בגדר עדות מפי השמועה. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו זו שכן אין פסול בכך שהמבקש ניזון מבאי כוחו שהיו נוכחים בישיבות הבוררות, ומעבר לכך כנגזרת של כלל 36(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, לא ניתן היה לצרף תצהיר של באת כוחו לבקשה לביטול פסק הבוררות. עוד נשען המבקש על הטענה כי מדיניותו של בית משפט זה הדגישה את המעבר מכללי קבילות לכללי משקל בכל הנוגע לדיני הראיות (סעיפים 91-84 לבקשה).

מבלי להידרש לתוקפן המשפטי של טענותיו אלה של המבקש ונכונותן, די לי בכך שבית המשפט המחוזי לא ביסס את הנמקתו על טעם זה כנימוק יחיד לדחיית בקשת הביטול אלא ציין אותו כנתון רקע בטרם עבר לדיון בטענות המבקש לגופו של עניין, אשר נדחו על סמך הנמקה מקיפה ויסודית שלא נפל בה כל פגם. משכך, גם דין טענתו זו של המבקש להידחות.

12.

טענה נוספת אותה העלה המבקש במסגרת בקשת הביטול היא כי פסק הבוררות אינו מנומק ובכך הפר הבורר את חובת ההנמקה לה היה כפוף (סעיפים

100-92 לבקשה). משכך טען המבקש כי קמה לו עילת ביטול לפי סעיף 24(6) לחוק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע כי לפי הסכם הבוררות חלה חובת ההנמקה. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי עיון בפסק הבוררות מעלה כי גם אם אינו מפורט דיו הרי שהוא מכיל אלמנטים ברורים של הנמקה ועונה על דרישת קיומו של "שלד כללי של הנמקה" כפי שנפסק למשל בהחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה בברע"א 1129/00

כהן נ' Diamond Express Company

(לא פורסם, 23.7.2000). על קביעתו זו של בית המשפט המחוזי משיג המבקש לפניי. לא מצאתי כל ממש בטענה זו שכן מעיון בפסק הבוררות עולה כי די באמור בו כדי להבין מדוע פסק הבורר כפי שפסק [ראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל

ב 1063-1062 (2005)].

13.

לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי משדחה את טענתו כי הבורר לא נתמנה כדין ומשכך קמה לו עילת ביטול מכוח סעיף 24(2) לחוק הבוררות (סעיפים 109-101 לבקשה). לטענת המבקש, על פי הסכם הבוררות יש למנות בורר בהסכמת הצדדים ורק לאחר שעברו עשרה ימים ולא ניתנה הסכמה כאמור ניתן לפנות לראש לשכת עורכי הדין על מנת שימנה בורר. ואולם, לטענת המבקש המשיבים פנו לראש הלשכה רק ארבעה ימים לאחר שבאת כוחו ענתה להם כי המבקש יתייחס לבקשת למינוי בורר כשישוב מחופשתו בחו"ל שבוע לאחר מכן. גם טענה זו יש לדחות כפי שעשה בית המשפט המחוזי. הטעמים לכך הם שניים:

ראשית, המבקש עצמו מודה במסגרת סעיפים 18-17 לבקשה שלפניי כי המשיבים פנו אליו במכתב בבקשה למינוי בורר כבר ביום 16.7.2009 ואילו באת כוחו השיבה להם רק ביום 22.7.2010 כי המבקש יתייחס לפנייתם לאחר שיחזור מחופשתו בחו"ל בשבוע שלאחר מכן. מכאן עולה כי תשובתו של המבקש לפנייתם של המשיבים יכולה הייתה להינתן רק למעלה מ-10 ימים מהמועד בו פנו אליו בדרישה למינוי בורר. משכך, לטעמי, בנסיבות העניין רשאים היו המשיבים לפנות לראש לשכת עורכי הדין בבקשה למינוי בורר בעיתוי שפנו.

שנית,

המבקש עצמו מודה במסגרת סעיף 23 לבקשה שלפניי כי ביום 23.11.2009 פנה אל ראש לשכת עורכי הדין בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו ולמנות בורר חדש. כלומר אף המבקש לא סבר כי לראש לשכת עורכי הדין אין סמכות למנות בורר בנסיבות העניין, ולכן אין לשעות לטענתו זו בנקודת הזמן הנוכחית. לא נעלמה מעייני הסיפא של מכתבו לראש לשכת עורכי הדין (נספח ח1 לבקשה) לפיו "יש למנות בורר אחר (במסגרת המוסכם)" אשר עשויה להתפרש כטענה לפיה על הבורר החדש להתמנות בהסכמת הצדדים ולא על ידי ראש לשכת עורכי הדין, אולם גם אם המבקש התכוון לטעון טענה זו הרי שהיא לא עולה ממכתב זה מפורשות.

14.

לעניין חריגת הבורר מסמכותו במסגרת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו ללא דיון לגופו של עניין (סעיפים 116-110 לבקשה). טענה זו יש לדחות נוכח העובדה כי בית המשפט המחוזי דן לגופו של עניין בטענה זו ואף ציין מפורשות בסעיף 15 לפסק הדין כי עשה זאת הגם שהיה די בטעמים מקדמיים ופרוצדוראליים כדי לדחות אותה.

15.

כמו כן טען המבקש כי הבורר חרג מסמכותו היות שנתן במסגרת פסק הבוררות גם סעדים כנגד חברת וין-דור (1980) בע"מ, הגם שלא הייתה צד לבוררות ולהסכם בין הצדדים, וכן מכיוון שהיא חברה הנמצאת בפירוק מרצון, ומשמונה לה מפרק שסמכויותיו לא בוטלו ולא צומצמו לא היה רשאי הבורר למנות כונס נכסים על מפרק החברה (סעיפים 122-117 לבקשה). בית המשפט המחוזי התייחס אף לטענה זו ודחה אותה, שכן ההסכם מתייחס מפורשות לחברה זו ומעורבותה במסגרת העסקה שבין הצדדים, הן משום שהחברה היא הבעלים הרשומים של המקרקעין והן משום שהמבקש הוא בעל מניות יחיד בה. בית המשפט המחוזי הפנה ל"והואיל" השני בהסכם לפיו:

"והואיל

והבעלים הרשומים של המגרש הינם נכסי וין-דור (1980) בע"מ להלן – "החברה"), הבעלים הנו בעל המניות היחיד בחברה והחברה תחליט על התפרקותה מרצון, בסמוך לאחר קבלת הסכמת הבנקים הממשכנים (כהגדרתם להלן). במקרה ויסרבו הבנקים הממשכנים לפירוק זה, מתחייב הבעלים לגרום לכך שהחברה היא זו שתתקשר עם הרוכש בהסכם בנוסח הסכם זה בתוך 80 יום ממועד חתימת הסכם זה, כמפורט בפרוטוקול ובייפוי כוח הבלתי חוזרת מאת החברה לבעלים, שהעתקם מצ"ב

כנספחים ב1'-ב2 ' להסכם זה ומהווים חלק בלתי נפרד הימנו;" (ההדגשה במקור – י.ד.).

אין ספק כי נוסח ההסכם מדבר בעד עצמו ויש בו כדי להעיד יותר מכל כי הגם שהחברה לא הייתה צד לבוררות הרי שלפי ההסכם לחברה ישנן חובות במסגרת יישומו, ומשכך ולאור העובדה כי המבקש עצמו הוא בעל מניות יחיד בה והיות והמבקש עצמו התחייב לגרום לחברה לעמוד בהתחייבויותיה לפי הסכם זה, ומכיוון שהמבקש היה מיוצג בבוררות, הרי שלא יכולה להיות נפקות ממשית לטענה בדבר חוסר סמכות הבורר לחייב את החברה לחתום על מסמכים הנוגעים ליישום ההסכם. מעבר לכך, הבורר לא מינה כונס נכסים על מפרק החברה אלא כל שנקבע על ידו הוא כי כונס הנכסים יהיה מוסמך לחתום בשם החברה על מסמכים הנוגעים ליישומו של ההסכם בלבד, פעולה אשר ממילא התחייב המבקש לעשותה במסגרת ההסכם ומשכך לא יכולה להיות מחלוקת של ממש בדבר סמכות הבורר ליתן סעד כאמור שכן המבקש עצמו היה צד לבוררות והיה מיוצג במהלכה.

16.

עוד טוען המבקש כי הבורר לא היה מוסמך ליתן סעדים מסוימים, בין היתר, נוכח העובדה שהסעדים לא התבקשו כמו גם בשל העובדה כי חלקם היה תיאורטי (סעיפים 130-123 לבקשה). באשר לטענה כי חלק מהסעדים שניתנו היו תיאורטים הרי שממילא אם הם אכן תיאורטיים ולא ניתנים ליישום אין בהענקתם כדי להסב כל נזק למבקש ומשכך גם אם טעה הבורר, ומבלי להביע עמדה בנדון, לא נגרם למבקש עיוות דין ואין מקום להתערבות בפסק הבוררות [ראו: סעיף 26(א) לחוק הבוררות]. באשר לטענה כי חלק מהסעדים לא התבקשו על ידי המשיבים הרי שטענה זו נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי ונקבע בסעיף 15 לפסק הדין כי אין לה בסיס. בית המשפט המחוזי אף פירט את מראי המקום בכתב התביעה שהוגש בבוררות במסגרתו ביקשו המשיבים את הסעדים שניתנו להם כמו גם מקור הסמכות לפסיקתו של הבורר בסוגיות הללו. ככל שביקש המבקש להשיג לפניי על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה הרי שהיה עליו לצרף את כתב התביעה שהוגש בבוררות על מנת שניתן יהיה לבחון טענותיו, אך המבקש לא עשה כן.

17.

עוד טוען המבקש כי הבורר התעלם מהדין המהותי למרות שהיה קשור בו ומשכך קמה לו עילת ביטול לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות (סעיפים 149-131 לבקשה). כך, בין היתר, טוען המבקש כנגד קביעותיו של הבורר בעניין ערבות הביצוע ובעניין הפסקת עבודות הבניה. עיון בטענותיו של המבקש מעלה כי הטענה המהותית המסתתרת מאחורי המילים "הבורר התעלם" היא כי "הבורר שגה" או "הבורר טעה". יתכן כי הבורר פסק באופן מוטעה, ואין בדבריי אלו משום הבעת עמדה לכאן או לכאן, אך טענותיו אלה של המבקש הן טענות בעלות אופי ערעורי, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, ובטענות כגון דא הנוגעות לשורש שיקול דעתו של הבורר אין בית המשפט מתערב [ראו למשל: החלטתי ב רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (לא פורסם, 6.10.2010) (להלן: עניין עיריית אופקים ) והאסמכתאות המובאות בה].

18.

עוד טוען המבקש כי נפגעה זכותו להביא ראיות ובכך נפגעה זכות הטיעון העומדת לו ומשכך עומדת לו עילת הביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות (סעיפים 165-150 לבקשה). המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענתו המרכזית ביותר בהקשר זה לפיה הבורר סירב לאפשר לעו"ד ד"ר גיא וינברג שניהל את המו"מ מול המשיבים להעיד בבוררות. כיוון שלא הובאה לפתחי מלוא המסכת העובדתית אין בידי לקבוע האם יש ממש בטענה. אך, גם אם לטובת הדיון בלבד אצא מנקודת הנחה המיטיבה עם המבקש ולפיה אכן סירב הבורר ליתן לד"ר גיא וינברג להעיד בבוררות, הרי שאין בכך כדי להצדיק התערבות בפסק הבוררות.

בתי המשפט אינם נוטים להתערב בסדרי הדין שנקבעו על ידי הבורר ובפרט כאשר הוא אינו כפוף לדין הפרוצדוראלי (ראו סעיף 68.4 להסכם הקושר את הבורר לדין המהותי אך לא לדין הפרוצדוראלי וכן פריט י"ד לתוספת הראשונה לחוק הבוררות המשחרר את הבורר מהדין הפרוצדוראלי בהיעדר התניה אחרת בהסכם הבוררות). הגמשת סדרי הדין בבוררות נועדה להגשים את מהותו של מוסד הבוררות כמכשיר משפטי לייעול ההליכים המשפטיים ולקדם את קיומו כאלטרנטיבה אטרקטיבית להתדיינות משפטית בין כתלי בית המשפט אשר לפרקים מתארכת ומתמשכת בשל סדרי הדין המחייבים (ראו למשל: עניין עיריית אופקים , סעיף 19), ודווקא משום כך יטה בית המשפט שלא להתערב בהחלטותיו של הבורר בעניין סדרי הדיון בבוררות (ראו למשל: החלטתי ב רע"א 5418/10 דז'לושינסקי נ' קליין (לא פורסם, 14.10.2010), סעיף 19].

כיוון שדיון זה הינו בבחינת למעלה מן הצורך לא מצאתי מקום להמשיך ולדון ביתר טענותיו של המבקש שעניינן פגיעה בזכות הטיעון, טענות שזכו להתייחסות מפורטת ומקיפה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואשר בהנמקתו לא מצאתי כל פגם.

19.

באשר לטענתו של המבקש כי הבורר לא הכריע במספר סוגיות שהובאו לפתחו (סעיפים 167-166 לבקשה), הרי שבסעיף 38 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדונה טענה זו ונדחה לגופו של עניין וגם בהנמקתו זו לא נפל כל פגם.

20.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות, אולם המבקש ישלם סך של 8,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

21.

משנדחתה בקשת רשות הערעור גופה מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש לבית משפט זה ביום 27.10.2010.