פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
8341/10
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקשים:
1. יוסף נסיב סעד
2. נסר נסיב סעד
נ ג ד
המשיבים:
1. סאלח סעד
2. דליה סעד
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.10.10 בהפ"ב 4638-06-09 שניתן על ידי כבוד
השופט א' קיסרי
בשם המבקשים:
עו"ד ר' כהן
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' קיסרי ) בהפ"ב 4638-06-09 מיום 10.10.2010, בו נדחתה בקשתם של המבקשים 2-1 ומבקש נוסף שאינו צד לבקשה שלפניי, פנדי אחמד סעד (להלן: פנדי ) לביטול פסק הביניים מיום 20.4.2009 (להלן: פסק הבוררות החלקי ) ופסק הבוררות המשלים (להלן: הפסק המשלים ) שניתן ביום 27.7.2009 על ידי הבורר השופט (בדימ') פרופ' דן ביין (להלן: הבורר ).
רקע עובדתי והליכים קודמים
1.
כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשים, פנדי והמשיב 1 (להלן: המשיב ) הקימו בשנת 1996 חברה בשם "חברת דלק האחים סעד בע"מ" על מנת להקים ולהפעיל תחנת דלק על קרקע המצויה ביישוב הדרוזי בית-ג'אן (להלן: המקרקעין ), ואשר מחצית הזכויות בה היו בידי המבקשים והמחצית האחרת בידי אביו של פנדי. לשם כך נחתמו הסכמים שונים בין הצדדים לבין עצמם ובהמשך בין הצדדים לבין אחרים, כמו למשל עם חברת סונול. כעבור זמן עלו יחסי הצדדים על שרטון והתגלעו ביניהם מחלוקות כמפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק הבוררות החלקי. לשם ההחלטה בבקשה דנן איני נדרש לפרט את מכלול ההסכמים וההליכים בין הצדדים כמו גם אודות השתלשלות מערכת היחסים ביניהם.
2.
בין היתר עסקה הבוררות בשאלת היקף זכויותיו של המשיב, אם בכלל, במקרקעין. כפי שעולה מפסק הבוררות החלקי, המשיב הצליח להוכיח במהלך הבוררות כי הייתה קיימת התחייבות חוזית מצד פנדי להעביר לאחד אחר בשם ראדי (להלן: ראדי ) 1,000 מ"ר מתוך כלל זכויותיו החוזיות בחלקה (מחצית החלקה) אשר הועברו לו על ידי אביו (פנדי האב) ביום 19.9.1992 (סעיף 6, עמוד 64 לפסק הבוררות החלקי). עוד עולה כי ההתחייבות החוזית מצד פנדי ביום 5.7.1992 מגולמת ביפוי הכוח שניתן על ידי פנדי לראדי. ראדי מצידו נתן ביום 13.8.1993 יפוי כוח למשיב לפיו הוא זכאי לקבלת הזכויות באותם 1,000 מ"ר (סעיף 7, עמוד 64 לפסק הבוררות החלקי). הבורר הגיע למסקנה כי על אף מתן יפוי כוח על ידי פנדי לראדי הרי שמטרת הפעולה הייתה להעביר את הזכויות בחלק מהמקרקעין מפנדי למשיב. באשר למטרת העברת חלק מהמקרקעין למשיב על ידי פנדי קבע הבורר כי:
"אין זה בלתי סביר שהוסכם בין סאלח (המשיב – י.ד.) לבין פנדי, כי בתמורה למאמציו להוציא לפועל ולממש את חלומו של פנדי ויתר הנתבעים להקים תחנת דלק בבית ג'אן הוא יקבל תמורה בקרקע (סעיף 9, עמוד 64 לפסק הבוררות החלקי) [ ההדגשה אינה במקור – י.ד.].
3.
בהתאם להסדר דיוני בין הצדדים, ביום 27.7.2009 ניתן פסק הבוררות המשלים. בפסק זה הדגיש הבורר כי בשל האילוצים הקיימים בנסיבות העניין לא ניתן להקנות למשיב את זכויותיו במקרקעין בעין ולפיכך על המשיב להסתפק בסעד כספי. לשם כך, קבע הבורר כי ימונה שמאי אשר יעריך את שווי המקרקעין ומתוכו ייגזר שווי זכויותיו של המשיב במקרקעין אשר ישולם למשיב על ידי המבקשים ופנדי.
4.
המבקשים פנו לבורר בבקשה לתיקון טעות לפי סעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), בה טענו, בין היתר, כי נפלה טעות קולמוס תחת ידיו של הבורר, שכן כפי שעולה מפסק הבוררות החלקי התחייבותו של פנדי להעביר את זכויותיו במקרקעין למשיב הינה התחייבות אישית של פנדי אשר אינה מחייבת את המבקשים. המבקשים טוענים כי ברי שבכוונתו של הבורר היה לחייב את פנדי בלבד בשווי חלקו של המשיב במקרקעין. בסופו של יום ולאחר מתן זכות תגובה קבע הבורר בהחלטתו מיום 22.10.2009 כי אין מדובר בטעות סופר כאמור בסעיף 22 לחוק הבוררות ולפיכך דחה את הבקשה.
5.
כנגד פסק הבוררות החלקי והפסק המשלים הוגשה בקשת ביטול לבית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דינו המקיף והמנומק של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, נדחתה בקשת הביטול. כיוון שהבקשה שלפניי אינה תוקפת את הנמקתו של בית המשפט המחוזי ואינה מכוונת כנגדה הרי שאין טעם בפירוט הטענות כמו גם בתיאור הנמקתו של בית המשפט המחוזי. ואולם, יצויין כי במסגרת הדיון באחת מטענות הביטול שהעלו המבקשים, ציין בית המשפט המחוזי כי "משמעות הדבר היא שהבורר קבע חיוב כספי המוטל על פנדי לזכותו של סאלח" (המשיב – י.ד.) [עמוד 5 לפסק הדין, שורות 35-34].
נימוקי הבקשה
6.
המבקשים נתלים באמירתו האחרונה של בית המשפט המחוזי לפיה הבורר קבע חיוב כספי המוטל על פנדי לזכותו של המשיב. המבקשים מפרשים אמירה זו כקביעה אופרטיבית לפיה עסקינן בחיוב אישי של פנדי ומשכך טוענים הם כי קביעתו של הבורר כי המבקשים כולם יחובו בנטל הכספי הכרוך בתשלום שווי זכויותיו של המשיב במקרקעין הינה קביעה הנוגדת את תקנת הציבור ועולה כדי חריגה מסמכות וכי לכל הפחות יש צורך לבטל קביעתו זו של הבורר. זאת ועוד, טוענים המבקשים כי ממילא הזכויות במקרקעין שהיה פנדי צריך להעביר למשיב משועבדות לחברת סונול ולכן תשלום השווי הכספי למשיב מיטיב את מצבו ללא כל הצדקה שבדין ובאופן שגורם למבקשים עיוות הדין. לבסוף טוענים המבקשים כי נסיבות המקרה מעוררות שאלה משפטית עקרונית – האם מוסמך ורשאי הבורר לחייב צד לבוררות בגין חובתו האישית של בעל דין אחר.
דיון והכרעה
7.
לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.
8.
כידוע,
רשות ערעור על החלטות של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל
(לא פורסם, 11.2.2008); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי
(לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.2008) ]. מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין היות שהבקשה אינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית, וכל כולה עוסקת בסכסוך הפרטני שהתגלע בין הצדדים. כמו כן איני סבור כי דחיית הבקשה תגרום למבקש לעיוות דין.
9.
השאלה המשפטית שלה טוענים המבקשים כלל אינה מתעוררת בנסיבות העניין, משום שלפי מסקנתו של הבורר, כפי שזו מצאה ביטויה בפסק הבוררות החלקי, התחייבותו של פנדי כלפי המשיב לא הייתה התחייבות אישית שכן פנדי פעל בשם כל הנוגעים בדבר, לרבות בשם המבקשים, ומשום כך גם המבקשים מחויבים לשאת בתשלום שווי זכויותיו של המשיב במקרקעין שבנדון. יתכן שהבורר היה צריך לעשות שימוש בלשון נחרצת ובהירה יותר במסגרת פסק הבוררות החלקי על מנת להדגיש כי חובתו של פנדי להעביר למשיב את המקרקעין אינה חובה אישית. ואולם, מהעובדה כי הבורר לא עשה כן "ברחל בתך הקטנה" לא ניתן להסיק כי הוא פסק שעסקינן בחבות אישית של פנדי כלפי המשיב. כך, מפסק הבוררות החלקי גופו ניתן ללמוד שהבורר אמנם ציין כי פנדי הוא שהתחייב כלפי המשיב אך התחייבות זאת הייתה בשם ועל דעת כל הצדדים, שכן המשיב סייע גם למבקשים בהגשמת המיזם שכה רצו להוציא לפועל ולכן הסכימו להקנות לו באמצעות פנדי זכויות בחלק מהמקרקעין. מכאן, עולה המסקנה לפיה אמנם ההתחייבות כלפי המשיב הייתה של פנדי אך נראה כי היא לא הייתה התחייבות אישית אלא ניתנה על דעת כל הצדדים ובאופן שנועד להגשים גם את האינטרסים של המבקשים, שאם לא כן, לא היה הבורר פוסק כי:
"אין זה בלתי סביר שהוסכם בין סאלח לבין פנדי, כי בתמורה למאמציו להוציא לפועל ולממש את חלומו של פנדי ויתר הנתבעים להקים תחנת דלק בבית ג'אן הוא יקבל תמורה בקרקע" (סעיף 9, עמוד 64 לפסק הבוררות החלקי) [ההדגשה אינה במקור – י.ד.].
10.
מסקנה זו אף נתמכת בהחלטתו של הבורר מיום 10.11.2010 (בכותרת ההחלטה צויין כי ניתנה ביום 10.11.2009 אך מדובר בטעות סופר) [נספח יז' לבקשה], ממנה עולה כי בחר לחייב לא רק את פנדי אלא גם את המבקשים בתשלום שווי זכויותיו של המשיב במקרקעין לאור המסכת הראייתית, המסמכים וההסכמים שנחשפו לעיניו, לאורם הגיע למסקנה כי התחייבותו של פנדי לא הייתה התחייבות אישית אלא התחייבות אף בשם המבקשים. אכן, יש טעם רב בטענת המבקשים כי מדובר בהסבר של הבורר בדיעבד למתן הפסק ולפיכך אין הוא יכול לתקן את שהחסיר בפסק הבוררות החלקי שכן הפסק צריך "לדבר" בעד עצמו. ואולם, כפי שציינתי לעיל, הסברו של הבורר בהחלטתו המאוחרת זכה לביטוי הולם כבר במסגרת פסק הבוררות החלקי ועוגן בו.
11.
בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. גם אם שגה הבורר בכך שהגיע למסקנה כי התחייבותו של פנדי אינה התחייבות אישית, וזאת מבלי להביע עמדה בעניין, הרי שעסקינן בטעות הנוגעת לשורש שיקול דעתו של הבורר לאחר שזה הגיע למסקנתו על רקע מכלול הראיות והמסמכים שהובאו לפתחו, אותם ניתח בהרחבה בפסק הבוררות החלקי, שהינו פסק מקיף ומנומק המשתרע על פני 73 עמודים. כידוע, גם טעותו של הבורר אינה מגבשת עילת התערבות בפסק בוררות [ראו למשל: פסק דינה של השופטת א' חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד ,
פ"ד נט(4) 529, 543-542 (2005) ; עתירה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה בהחלטתה של השופטת
ד' ביניש (כתוארה אז) בדנ"א 821/05 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד (לא פורסם, 5.5.2005)] .
12.
אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח בטבת תשע"א
(4.1.2011).
ש ו פ ט