רע"א 3552/19 יוסף נחמיאס נ. משרד ועסק בע"מ

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.5.2019 (ע"א 49092-01-19; השופט א' דראל, השופטת ע' זינגר והשופט א' רון ) – במסגרתו נדחה, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר (ת"א 5596-11-15; סגן הנשיא מ' בורשטין ).

בבקשת רשות הערעור דנן, המבקש – שהמבנה שבו שכר בשעתו חנות בשכירות מוגנת מיועד להריסה, ותחתיו עתיד לקום מבנה חדש – אינו משיג עוד על הקביעה כי קמה למשיבה עילת פינוי כלפיו. עם זאת, הוא טוען כי לא היה מקום לפסוק לו רק פיצוי כספי, וכי הוא זכאי לסידור חלוף בדמות "שטחים מסחריים בבעלות או בדיירות מוגנת בשטחים המסחריים החדשים שייבנו במקום המושכר הנוכחי". למצער, הוא מבקש לדחות את מועד הפינוי שקבע בית המשפט המחוזי – 22.5.2019 – בנימוק שפינוי חנותו בהתראה כה קצרה כרוך בנזק כבד לו ולעובדיו, בעוד דחייה מסוימת לא תגרום למשיבה כל נזק, שעה שהיתר הבנייה במקום הוארך "עד לחודש פברואר 2020". בד בבד עם הגשת רשות הערעור, ביום 26.5.2019, התבקש גם "עיכוב ביצוע" של הפינוי.

2.

בו ביום, הוריתי למשיבה להשיב לבקשות – ולהתייחס, בין היתר, "לסוגיית מועד הפינוי, על רקע טענת המבקש בדבר מועד פקיעת היתר הבנייה". עם זאת, הובהר כי בשל השיהוי בהגשתן, הביצוע לא יעוכב "בשלב זה".

בתשובתה, שהוגשה היום, טענה המשיבה כי בקשת רשות הערעור אינה עומדת בפרמטרים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וסמכה את ידיה על הכרעות הערכאות הקודמות גם לגופן. לדבריה, העדפת הפיצוי הכספי התבססה על ממצאי עובדה נקודתיים לגבי הקושי באיתור סידור חלוף, וסירובו הבלתי סביר של המבקש לחלופות שהוצעו לו – והיא תואמת את הדין החל במצבים מעין אלה. הוא הדין ביחס למועד הפינוי, אותו נימק בית המשפט המחוזי בכך "שההיתר עתיד לפקוע בקרוב". לא זו בלבד שהסוגיה אינה מעוררת שאלות עקרוניות כלשהן, אלא שהמבקש חטא בהטעיה מכוונת כאשר טען שההיתר תקף עד חודש פברואר 2020 – שהרי בגוף ההיתר, שצורף לבקשת רשות הערעור, נאמר מפורשות כי אם "לא הוחל בעבודה בתוך שנה מיום הוצאת ההיתר, בטל ההיתר". הואיל וההיתר נחתם ביום 5.6.2018, המשמעות היא כי דחיית הפינוי תביא לבטלות ההיתר, על ההשלכות הכלכליות רחבות ההיקף הנלוות לכך. זאת, בנוסף לנזק המתמשך שנגרם לה כתוצאה מאובדן דמי השכירות בנכס, שיתר דייריו פונו זה מכבר. המשיבה מדגישה כי היא שינתה את מצבה לרעה על מנת לעמוד במועדי התשלום שקבע בית המשפט המחוזי – בעוד המבקש עשה דין לעצמו, הגיש את הבקשות שבכותרת רק לאחר חלוף מועד הפינוי, ועודנו שוהה בנכס.

3.

דין עיקרה של בקשת רשות הערעור להידחות לפי תקנה 407א לתקנות – שכן העדפת הפיצוי הכספי מבוססת על ממצאי עובדה נקודתיים, אינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות, ולא הוצגה ולו ראשית אינדיקציה לכך שהיא עולה כדי עיוות דין.

אשר למועד הפינוי – נוכח ההבהרות שמסרה המשיבה בתשובתה, נחה דעתי כי אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי. המבקש שם את יהבו על הטענה כי היתר הבנייה תקף עד חודש פברואר 2020, אך התעלם, מטעמיו, מן התנאי הנוגע למועד תחילת העבודות – ולא הסביר מדוע אין בו כדי לשנות את התמונה. לפיכך, ובהתחשב באובדן המתמשך של דמי השכירות מן הנכס, אין בנזקים שעלולים להיגרם למבקש – שלא צירף לבקשתו לעיכוב ביצוע הפינוי תצהיר תומך – כדי להציב משקל נגד הולם. אוסיף כי התנהלות המבקש, שהגיש את הבקשות שבכותרת רק לאחר שמועד הפינוי חלף עבר לו, תומכת אף היא בתוצאה זו. אין להשלים עם שימוש לרעה בהליכי משפט – והשיהוי האמור, בהליך הסובב בעיקרו סביב לוח הזמנים הדוחק, מעורר חשש ממשי שאלה הם פני הדברים בענייננו.

4.

הבקשה לרשות ערעור נדחית – ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בהליך דנן בסך 5,000 ₪.