רע"א 3558/04 עיזבון המנח שמעוני פלה ז"ל נ. קצין התגמולים

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' וסרקרוג, א' רזי, ור' שפירא), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 להימנע מלהכיר בו כנכה "מחוסר פרנסה", כמובנו בסעיף 6 לחוק זה.

2.ביום 28.4.90, לקה המנוח באוטם שריר הלב במהלך שירות מילואים, ובגינו הוכר כנכה לפי חוק הנכים ונכותו נקבעה בשיעור של 40%. ביום 22.12.93 נפטר המנוח מהתקף לב, שהוכר אף הוא כקשור לשירות, ואלמנתו מוכרת כאלמנת צה"ל ומקבלת תגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950. לאחר הפטירה, תבע עיזבון המנוח תגמול בשיעור מיוחד הקבוע ל"מחוסר פרנסה" לפי סעיף 6 לחוק הנכים, וזאת לתקופה שבין אירוע הלב לבין הפטירה. התביעה נדחתה, שכן לא עמדה בדרישות הפרוצדוראליות הנקובות בתקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה), תשי"ג-1953. המבקש ערער על החלטה זו וערעורו התקבל, באופן שהחזיר את העניין אל המשיב לשם בחינת הזכאות לתגמול המיוחד לפי ראיות שיובאו בפניו, חרף אי-העמידה בדרישות התקנות.

3.לצורך בחינה כאמור, התבקש העיזבון להמציא מסמכים רלוונטיים, שיאפשרו בחינה הולמת של זכאות המבקש לתגמול המבוקש, ולהכרה רטרואקטיבית בה. בתשובה, שהתקבלה כעבור כשנה, הומצא תצהיר אלמנת המנוח, ללא צירוף מסמכים רלוונטיים שהתבקשו או כל חומר נוסף. על סמך חומר זה, דן המשיב בתביעה ודחה אותה, בקובעו כי לא הוכח שהמנוח עמד בשני תנאיו המרכזיים של חוק הנכים להכרה במעמד של "מחוסר פרנסה": הוכחה כי בתקופה הנדונה הכנסתו של המנוח פחתה מן השיעור הקבוע בחוק, וכי עשה ככל יכולתו להגדיל את הכנסתו. זאת בעיקר על בסיס העובדה כי במועד הרלבנטי היה בבעלות המנוח משק חקלאי ולא הוכח כי הוא היה מושבת וכי המנוח לא יכול היה לעסוק בו בתקופה הנדונה. המבקש ערער לוועדת הערר בשנית. וועדת הערר דנה בעניינו בפסק דין מפורט ביותר ומנומק, והתייחסה אף לראיות שהוצגו לראשונה לפניה ולא עמדו בפני המשיב בהחלטתו, אולם לא היה בהן, לטעמה, כדי להרים את נטל הראיה. זאת, בין השאר בשל הימנעות המבקש מהמצאת מסמכים שונים חרף בקשה לעשות כן, ובהישען על דיווחים למס הכנסה שהציג המבקש, שעשויים היו להצביע על הכנסה מן המשק החקלאי, אשר יוחסה כולה לאלמנת המנוח. כן נדחתה טענת המבקש לפיה זכאותו לתגמול טיפול רפואי לפי סעיף 14 לתקנות הנכים (טיפול רפואי), תשי"ד-1954 מלמדת על היותו מחוסר פרנסה. וועדת הערר קבעה כי מדובר בתגמול אלטרנטיבי, שנועד למי שנאלץ לחדול מעבודתו לצורך הטיפול הרפואי, וכי לא ניתן לזכות בשני התגמולים בעת ובעונה אחת. לפיכך, דחתה וועדת הערר את הערר, כשהיא קובעת בסיכום פסק דינה כי "המשקל המצטבר של כלל ראיות העורר לביסוס זכאותו הרטרואקטיבית של המנוח להכרה כנכה 'מחוסר פרנסה' נמוך ביותר, קלוש ביותר, ואין בו כדי להרים את נטל ההוכחה המינימלי. נקטנו בנדון במידת הרחמים ושקלנו היטב את הנסיבות וחרף גישתנו זו אין מקום להעתר לבקשה".

4.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, אך ערעורו נדחה. בית המשפט עמד על הצורך בהוכחת התנאים לפי סעיף 6(ב) לחוק, ואישר את קביעת וועדת הערר וקצין התגמולים. מכאן הבקשה שבפנינו, בה טוען המבקש כי מדובר בשאלה עקרונית שטרם נדונה בדבר דרך הפרשנות בה יש לבחון את בקשת הנפגעים להכיר בהם כמחוסרי פרנסה לפי חוק הנכים. לדעתו, טעו הערכאות דלמטה טעות משפטית בהערכת משקל הראיות שיש ליתן לראיות שהביא, ובראשן קביעת המוסד לביטוח לאומי שהעניק לו קצבת נכות כללית. כן טוען המבקש כי השיהוי בהכרה בנכותו גרם לו נזק ראייתי שהקשה על הבאת ראיות מטעמו, וגם מטעם זה יש להסתפק בראיות שהביא. לטענתו, בחוק בעל אופי סוציאלי יש אף מקום להקל בנטל ההוכחה המוטל על שכמו של הנכה.

5.המשיב בתשובתו תומך יתדותיו בקביעות הערכאות הקודמות. לטענתו, השאלה הנדונה היא שאלה עובדתית, שאינה מעלה כל סוגיה משפטית המצדיקה ערעור, וכל שכן ערעור נוסף. גם לגוף העניין, טוען המשיב כי לא נפלה שגגה בהכרעות הקודמות, מן הטעמים שפורטו בהן. הוא מוסיף וטוען כי אין זהות בין שיקולי המוסד לביטוח לאומי לבין שיקולי קצין התגמולים, באשר להכרה באי-כושר לעבודה, ומכל מקום הוכחת היעדר הכנסה לצורך חוק הנכים כוללת גם היעדר הכנסה שאינה מיגיעה אישית. בקשר לכך כשל המבקש מלהוכיח את אי-יכולתו להתפרנס מן המשק שבבעלותו.

6.דין הבקשה להידחות. הכרעות הערכאות הקודמות נעוצות בקביעה פרטנית המתייחסת לעובדות המקרה שלפנינו, ויישום הקריטריונים הקבועים בחוק, בתקנות ובפסיקה על עובדות אלו. בהקשר זה ייאמר כי הרף הראייתי הנדרש לצורך תביעת תגמולים עלפי חוק הנכים אינו שונה מן המקובל בהליך אזרחי רגיל ועל יסוד הנחה זו נשקלו הראיות שהובאו במקרה זה (ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט,

פד"י מד(3) 646, 654; רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד, פד"י מז(2) 471, 476). יישום הכללים במקרה כזה או אחר, על יסוד הרף הראייתי הנדרש, כאמור, תוך קביעת משקלן של ראיות קונקרטיות, אינו מסוג העניינים המעוררים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית משפטית מיוחדת החורגת מן הענין שבין הצדדים ושיש בה כדי לתת רשות ערעור בפני בית משפט זה בשבתו בדין כערכאה שלישית (רע"א 6726/97 קנטרזי נ' קצין התגמולים , תק-על 97(4), 440). גם לגוף העניין נבחנו טענות המבקש בקפידה, תוך יחס סלחני לחריגותיו מסדרי הדין והראיות, ולא ניתן לקבוע כי נפלה במסקנות הערכאות הקודמות שגגה או עיוות דין.

הבקשה נדחית, איפוא.