רע"א 5242/10 לאה פור נ. קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"א 1194-09 שניתן על ידי כבוד השופטים ו' מרוז , ר' ברקאי ו- א' ואנו ביום 26.5.2010.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקשת הינה אלמנתו

של המנוח שמשון פור ז"ל (להלן: המנוח ) שמצא את מותו במועד כלשהו שבין היעלמותו ביום 7.2.2002 לבין יום 11.4.2002, עת נמצאה גופתו מוטלת בשטח פתוח ליד מטווח הסמוך לקיבוץ מפלסים כשהיא חרוכה, עטופה בשמיכה ומונחת בתוך שקית ניילון. בדיקה פתולוגית העלתה כי נסיבות המוות אינן טבעיות, ונפתחה חקירת של משטרת ישראל.

2.

המנוח שירת בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) משנת 1986 ועד לחודש מאי 1997. המבקש שוחרר מן השירות בעקבות קביעת ועדה רפואית כי אינו כשיר לשרת בתפקיד כלשהו בשב"ס, וזאת בשל מצבו הנפשי שנגרם בעקבות לחצים, הטרדות ואיומים על חייו על רקע שירותו כסוהר. בחודש אוגוסט 1998 הוכר המנוח על ידי המשיב כנכה בשיעור של 50% בעקבות מחלת הנפש בה לקה במהלך ועקב השירות בשב"ס.

3.

לאחר מותו של המנוח, פנתה המבקשת למשיב בבקשה להכיר במות המנוח כמוות שנגרם בעקבות שירותו. המשיב דחה את בקשתה וקבע כי אין קשר בין מותו של המנוח לבין שירותו של המנוח בשב"ס. בנוסף, ציין המשיב כי המבקשת תוכל לפנות בבקשה לעיון מחדש בהחלטה, ככל שיחולו התפתחויות בחקירת המשטרה בעניין נסיבות מותו של המנוח.

4.

המבקשת ערערה על החלטה זו לוועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק הנספים ) וערעורה התקבל. וועדת הערעורים קבעה כי אף לאחר הפסקת עבודתו של המנוח בשירות בתי הסוהר המשיכו להתנכל לו אלמונים. וועדת הערעורים הוסיפה וקבעה כי מאחר שמותו של המנוח לא היה מוות טבעי, ובהינתן מצבה של הגופה במועד בו נמצאה, הרי שעל רקע הידוע ביחס למנוח, אחד משני תרחישים הינו אפשרי: האחד, כי כפי שאיים לעשות בעבר, שם קץ לחייו; והשני, כי מותו נגרם על ידי אסיר. בהקשר זה נקבע כי בין אם מותו של המנוח נגרם על ידי אסיר שהיה כפוף למרותו של המנוח, בהמשך למסכת ההתנכלויות והאיומים שחווה המנוח קודם למותו, ובין אם מותו היה כתוצאה מהתאבדות בעקבות מצבו הנפשי הקשה, שהמשיב הכיר בכך שנגרם כתוצאה מהשירות בשב"ס, הרי שהוכח במאזן ההסתברויות כי מותו של המנוח קשור קשר סיבתי לשירותו של המנוח בשב"ס.

5.

המשיב הגיש ערעור על החלטת וועדת הערעורים לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען המשיב כי קביעת ועדת הערעורים כי המבקשת עמדה בנטל הוכחת הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו בשב"ס הינה קביעה שגויה. בהקשר זה טען המשיב כי תרחיש של התאבדות, אותו אימצה וועדת הערעורים, אינו אפשרי נוכח נסיבות מציאת הגופה, וכי התרחיש האחר אותו אימצה וועדת הערעורים בדבר מעשה נקמה של אסיר לשעבר לא נתמך בראייה כלשהי ומהווה השערה בלבד.

6.

בתגובתה, עמדה המבקשת על השתלשלות האירועים במהלך שירותו של המנוח בשב"ס, על האיומים על חייו ועל ההתנכלויות לו, על פריצתה של מחלת הנפש ועל האיומים וההתנכלויות אף לאחר שחרורו של המנוח מהשב"ס אשר הביאו להידרדרות נוספת במצבו הנפשי. המבקשת שבה וטענה כי השורש למותו של המנוח נעוץ בתקופת שירותו בשב"ס, בין אם מדובר בהתאבדות ובין אם מדובר ברצח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי המבקשת לא הרימה את נטל הראייה להוכחת הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו בשב"ס. בית המשפט קבע כי התאבדות המנוח אינה עולה כתרחיש סביר בשל נסיבות מציאה גופתו וכי מצבו הנפשי של המנוח בימים לפני העלמו "לא היה גרוע באופן חריג". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי האפשרות שמותו של המנוח נגרם במכוון על ידי אחר או אחרים היא האפשרות המסתברת בנסיבות העניין, אלא שמשטרת ישראל לא הצליחה להגיע לתוצאות כלשהן במסגרת חקירת המוות, ובהעדרו של קצה חוט לא ניתן לקבוע בדרגת הסתברות מספקת כי מותו של המנוח קשור לשירותו בשב"ס. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי על ההתנכלויות מהן סבל המבקש, לרבות שריפת מכוניתו וניסיון הפריצה לביתו, וקבע כי אינן בגדר ראייה לכך כי מותו נגרם על ידי האחראים להתנכלויות אלה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשת

8.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענתה לפיה ערעורו של המשיב נסב על ממצאים עובדתיים בעוד שערעור על החלטת ועדת ערעורים לפי חוק הנספים יכול שיהיה בנקודה משפטית בלבד. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו על פי הוראת סעיף 25(ח)(1) לחוק הנספים והתערב בקביעות עובדתיות שקבעה וועדת הערעורים. בנוסף, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי לא דן בטענותיה באשר לקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין הנכות הנפשית המוכרת של המשיב, אף אם מוות זה נגרם על ידי אחר. כן משיגה המבקשת על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכח במאזן ההסתברויות כי מותו של המנוח נגרם על ידי אסירים שהיו כפופים למרותו. עוד טוענת המבקשת כי המשיב נמנע להמציא את הראיות שברשות ובשליטת המדינה (דהיינו, משטרת ישראל והמרכז הלאומי לרפואה משפטית) ולהביא עדויות מטעמו, וכי משטרת ישראל והמרכז הלאומי סירבו להעביר לה מסמכים שונים הנוגעים לנסיבות מותו של המנוח. משכך, טוענת היא כי היה מקום לזקוף לחובת המשיב התנהלות זו ולקבוע כי עדויות ומסמכים אלו, שכאמור לא הוגשו בהליך דנן, תומכים בעמדתה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיו תרחיש ההתאבדות אינו אפשרי שגויה ואינה עולה בקנה אחד עם חוות הדעת באשר לנסיבות מציאת הגופה. לבסוף, שבה המבקשת וטוענת כי עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת קשר סיבתי בין מותו של המנוח לשירותו בשב"ס.

דיון והכרעה

9.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3)123 (1982); רע"א 6122/10 פלונית נ' משרד הביטחון-קצין התגמולים (לא פורסם, 21.9.2010), פסקה ז' להחלטת השופט א' רובינשטיין ; רע"א 3558/04

עזבון המנוח שמעוני פלה ז"ל נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 6.6.2005), פסקה 6 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ]. על אף הצער באשר לנסיבות בהן מצא המנוח את מותו והשפעת מותו על משפחתו של המנוח, המבקשת וארבעת ילדיהם, איני סבור כי המקרה שלפניי נמנה על אותם המקרים. עיון בבקשת רשות הערעור מלמד כי זו תחומה לסכסוך הקונקרטי ולשאלה האם עמדה המבקשת בנטל הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי אם לאו. אציין כי בנסיבות המקרה שלפניי, איני סבור כי התערבות בית המשפט המחוזי בקביעת ועדת הערעורים, באשר לקיומו של קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו בשב"ס או נכותו הנפשית בעקבות שירותו, חורגת מסמכותו על פי סעיף 25ח(1) לחוק הנספים. התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטת וועדת הערעורים אינה נוגעת לממצאים העובדתיים שקבעה ועדת הערעורים, כדוגמת ההתנכלויות מהן סבל המנוח ומצבו הנפשי, אלא למסקנות אשר גזרה מממצאים עובדתיים אלו, ובעיקר מסקנתה בדבר עמידת המבקשת בנטל הוכחת קיומו של קשר סיבתי. בסופו של דבר, סבורני כי בצדק פסק בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לקבוע כי היה די בראיות שהובאו כדי לקבוע כי המבקשת עמדה בנטל הוכחת קיומו של קשר סיבתי כנדרש.

10.

סיכומו של דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.