רע"א 3584-23 רע"א 3584-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-נ' פלקס), מיום 19.3.2023, בע"א 15139-02-23. בפסק הדין נושא הבקשה התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (הרשם הבכיר ש' צרפתי), מיום 29.1.2023, בת"א 24213-12-22.

רקע הדברים

1.המבקשת 1, חברת Gandy Digital N.V (להלן: המבקשת) היא חברה זרה המאוגדת בבלגיה העוסקת, בין היתר, במכירת מכונות הדפסה. המבקש 2 הוא אזרח ישראלי ותושב בלגיה, המשמש כמנכ"ל המבקשת. המשיבה, חברת מוב דיזיין בע"מ, הינה חברה ישראלית אשר עסקה במועדים הרלוונטיים בהדפסת שלטי פרסום.

2.ביום 8.7.2015 נערכה בין המבקשת למשיבה עסקה, במסגרתה רכשה המשיבה מהמבקשת שלוש מכונות הדפסה ואמצעי עזר נוספים. בחלקה התחתון של קבלת הרכישה שהנפיקה המבקשת בנוגע למכונות ההדפסה (להלן: הקבלה), הנושא את הכותרת "TERMS AND CONDITIONS", נכללו מספר הוראות הסכמיות ביחס לעסקה זו. בכלל זאת, בסעיף 6 לאותן הוראות הסכמיות, תחת כותרת המשנה "Governing Law and Jurisdiction", נקבע כדקלמן:

"The laws of Belgium shall govern this invoice and this T&C […]. All disputes in connection with this invoice or any subsequent sale of or provision of service by GD to customer shall be subject to the exclusive jurisdiction of the competent court of Antwerp, Belgium…".

יצוין כי לקבלה קדם מסמך הזמנה (להלן: ההזמנה), אשר כלל אף הוא, בסעיף 9.9, תניית שיפוט, בזו הלשון:

"The laws of Belgium shall govern this Order and the conditions stipulated herein… All disputes in connection with this Order and the conditions stipulated herein shall be subject to the exclusive jurisdiction of the competent court of Antwerp, Belgium...".

עוד יצוין כי בקבלה צוין כי במקרה של סתירה בין ההזמנה לבין הקבלה, תגבר לשונה של ההזמנה ("These Terms and Conditions […] shall be subject to the respective Purchase Order(s) the result of which this Invoice and these T&C have been issued, and in any case of discrepancy, the terms and conditions of such Purchaser Order shall supersede the provisions of this Invoice and T&C").

3.בשלב מאוחר יותר נקשרו המבקשת והמשיבה בהסכם נוסף, אשר נחתם בישראל ביום 7.12.2016 ובבלגיה ביום 8.12.2016. במסגרת הסכם זה צוין כי נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעה המשיבה, ביקשה האחרונה מהמבקשת לסייע בידה למכור את מכונות ההדפסה שקודם לכן היא רכשה ממנה (להלן: ההסכם). בהמשך ההסכם צוין כי המשיבה תשלח את המדפסות למבקשת. לאחר מכן המבקשת תאתר למכונות ההדפסה רוכשים, ולאחר שתמכור את מכונות ההדפסה תעביר את תמורתן למשיבה בניכוי 10% כדמי תיווך.

4.ביום 12.12.2022 הגישה המשיבה תביעה נגד המשיבים לבית משפט השלום בירושלים. בתביעה טענה המשיבה כי שלחה את מכונות ההדפסה למבקשת כאמור בהסכם, אך לא קיבלה כל תשלום בגינן עד למועד הגשת התביעה. בתוך כך, עתרה המשיבה לפיצוי כספי בסך 935,560 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

5.ביום 4.1.2023 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליכים, ובה טענו כי יש לעכב את ההליכים בתביעה נוכח קיומה של תניית השיפוט הקבועה בקבלה. המבקשים טענו כי תניית השיפוט הקבועה בסעיף 6 לקבלה חלה גם על ההסכם, שכן צוין בה מפורשות כי היא תחול על כל סכסוך בין הצדדים, ובכלל זה על כל מכירה או מתן שירות בעתיד ("All disputes in connection with this invoice or any subsequent sale of or provision of service by GD to customer shall be subject to the exclusive jurisdiction of the competent court of Antwerp, Belgium").

בתשובה שהגישה המשיבה לבקשה הנ"ל, טענה המשיבה כי בעוד שעל הקבלה (וקבלות נוספות בעסקאות שנערכו בין הצדדים) הקפידה המבקשת לכלול תניית שיפוט זר, בהסכם לא נכללה כל תניה מסוג זה. לפיכך, ומאחר שהיחסים בקשר לקבלה התמצו ברכישת מכונות ההדפסה ובהתקנתן, תניית השיפוט הקבועה בסעיף 6 לקבלה אינה חלה על ההסכם.

6.ביום 29.1.2023 נתן בית משפט השלום (הרשם הבכיר ש' צרפתי) את החלטתו בבקשה עיכוב ההליכים, ובה קבע כך:

"לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי כי ביהמ"ש דנן נעדר סמכות עניינית. כאמור, עסקינן בתניית שיפוט ייחודית שמקנה לביהמ"ש בבלגיה סמכות שיפוט ביחס לכל סכסוך בין הצדדים, כולל סכסוך עתידי, שעלול להתרחש בין הצדדים. לפיכך, התובעת תגיש את התביעה לבית המשפט המוסמך. לא מצאתי מקום להשית הוצאות על מי מהצדדים".

7.ביום 7.2.2023 הגישה המשיבה ערעור על החלטת בית משפט השלום. בערעורה שבה המשיבה על טענתה לפיה ההסכם לא כלל כל תניית שיפוט זר, וכי התניה שנכללה בסעיף 6 לקבלה אינה חלה על ההסכם משהיחסים שהתקיימו בין הצדדים בקשר לעסקה נושא הקבלה נסתיימו לפני שנערך ההסכם. מנגד, המבקשים שבו על טענתם כי תניית השיפוט שבקבלה חלה גם על ההסכם.

8.ביום 19.3.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-נ' פלקס), בע"א 15139-02-23, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה, על יסוד החומר הכתוב ומבלי שהתקיים בערעור דיון, בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי בעוד שתניות השיפוט שבקבלה ובהזמנה דומות, יש ביניהן שוני מסוים: כך, בעוד שבתניית השיפוט הזר שבקבלה נכתב כי סמכותו של בית המשפט באנטוורפן נתונה גם ביחס לכל מכירה או מתן שירות עתידיים מטעם המבקשת למשיבה ביחס עם העסקה נשוא הקבלה ("any subsequent sale of or provision of service by GD to customer"), הוראה דומה אינה מופיעה בתניית השיפוט שבהזמנה. לפיכך, בהינתן ההוראה בקבלה לפיה בכל סתירה בין הקבלה להזמנה יגברו הוראות ההזמנה, את השאלה האם לבתי המשפט בישראל נתונה סמכות שיפוט לגבי הסכסוך הנוכחי יש לבחון על פי תניית השיפוט הזר שבהזמנה, ולא בקבלה.

על רקע זה, קבע בית המשפט המחוזי כי תניית השיפוט שבהזמנה אינה חלה על ההסכם. בית המשפט המחוזי הטעים כי מנוסח תניית השיפוט הזר שבהזמנה, עולה כי זו חלה רק ביחס להזמנה עצמה, ולא ביחס לשירותים או מכירות נוספים, שייעשו בעקבות ההזמנה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי ההסכם הוא מסמך נפרד מההזמנה, הגם שהוא מתייחס לאותן מכונות הדפסה. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שההסכם נכרת כשנה וחצי לאחר ההזמנה, והוא מתייחס לעסקה שונה מזו שאליה מתייחסת ההזמנה. בית המשפט המחוזי ציין כי מסקנתו האמורה נתמכת גם בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 6493/21 לגזיאל נ' אר אס דיזיין בע"מ (2.2.2022) (להלן: עניין לגזיאל)), בו נקבע כי יש לפרש בצמצום תניות שיפוט זר.

עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי אף אם תאמר כי תניית השיפוט שלפיה יש לבחון האם הסכסוך דנן נתון לסמכות השיפוט העניינית של בית המשפט באנטוורפן היא תניית השיפוט שבקבלה, אין בכך כדי להועיל למבקשים. זאת, כיוון שאף שתניה זו חלה גם ביחס לסכסוכים לכל מכירה או מתן שירות עתידיים מטעם המבקשת למשיבה ביחס עם העסקה נשוא הקבלה, לא ניתן לראות בעסקה מושא ההסכם כמכירה או מתן שירותים עתידיים המהווים המשך לעסקה נשוא הקבלה, אלא כמסמך הנוגע לעסקה נפרדת לחלוטין.

לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי אף שהצדדים העלו טענות בשאלה האם מירב הזיקות במקרה זה הן לישראל או לבלגיה, אין בכוונתו לקבוע דבר בהקשר זה שכן המדובר בשאלה שלגביה קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים ואשר בית משפט השלום לא נדרש לה, וממילא לא הכריע בה. בתוך כך, בית המשפט המחוזי הורה על השבת הדיון לבית משפט השלום, על מנת שימשיך את הטיפול בתיק.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי.

הבקשה והתשובה לה

9.בבקשתם טוענים המבקשים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוסס על נימוק אשר לא נטען על ידי המשיבה בכתבי הטענות מטעמה, ואשר לא ניתנה למבקשים כל הזדמנות להתמודד עמו. לטענת המבקשים, בכל כתבי הטענות שהוגשו מטעמה, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית משפט השלום, לא חלקה המשיבה על כך שתניית השיפוט הזר שהיקף תחולתה הוא העומד במחלוקת – היא תניית השיפוט שבקבלה. לפיכך, לשיטתם, ביסוס פסק דינו של בית המשפט המחוזי על תניית השיפוט שבהזמנה נוכח הוראת הקבלה לפיה בכל סתירה בין ההזמנה לקבלה יגברו הוראות ההזמנה, עומדת בסתירה להלכה שלפיה בית המשפט רשאי לקבל ערעור שלא מטעמיו, ובלבד שהייתה לצדדים הזדמנות להידרש לטעם שבגינו מצא בית המשפט לקבל את הערעור.

המבקשים מוסיפים כי פגם זה חמור במיוחד בנסיבות דנן, נוכח העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן על בסיס תקנה 138(א)(5) לתקנות, על יסוד החומר הכתוב בלבד ומבלי שהתקיים בערעור דיון. המבקשים מטעימים כי תקנה זו, שנוספה לראשונה לתקנות ברפורמה שנערכה בסדר הדין האזרחי בשנת 2018, מאפשרת לבית המשפט להכריע בערעור על יסוד החומר הכתוב בלבד מטעמי יעילות. עם זאת, לגישתם, "ייעול הליכים והרצון לקצרם לא יכול לבוא על חשבון עשיית צדק וקיומו של הליך ראוי והוגן". לפיכך, לשיטת המבקשים, על בתי המשפט להשתמש בסמכות המוקנית לו מכוח תקנה 138(א)(5) לתקנות במשנה זהירות, ולהודיע לצדדים על כוונתו להסתמך על נימוק שלא נטען על ידי מי מהם, על מנת שיוכלו להתמודד עמו.

לגופו של עניין, המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי ישנה אי התאמה בין הוראות ההזמנה להוראות הקבלה. לגישתם, תניית השיפוט הזר שבקבלה מרחיבה את זו שבהזמנה, ולא עומדת בסתירה לה. בתוך כך, נטען כי תניית שיפוט זר זהה לזו שבקבלה נדונה בעניין לגזיאל, ובפסק דינו של השופט א' שטיין נקבע כי היא חלה גם לגבי עסקאות עתידיות בין הצדדים. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי ההסכם מתייחס לעסקה נפרדת, שכן ההסכם מתייחס למכונות ההדפסה שנמכרו למשיבה בעסקה מושא הקבלה, ומשום שבמהלך התקופה שבין הנפקתה של הקבלה לבין כריתת ההסכם סיפקה המבקשת למשיבה שירותים בנוגע למכונות ההדפסה האמורות באופן רציף.

10.בתשובה לבקשת המבקשים טוענת המשיבה כי אין לומר שבית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על עילה שלא נטענה או פסק סעד שלא נתבקש, שכן בערעורה עתרה המשיבה כי בית המשפט ייקבע כי ההסכם אינו כפוף לתניית שיפוט זר – וכך קבע בית המשפט המחוזי. המשיבה מוסיפה כי אף אם תאמר שבית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על נימוק שלא נטען על ידה, אין בכך כל פגם נוכח ההלכה שלפיה מקום בו רואה בית המשפט, בדרכו לחקר האמת, כי נדרש הוא להעלות טענה מסוימת מיוזמתו, מוטל עליו לעשות כן כדי לקדם הליך ראוי והוגן. עוד מוסיפה המשיבה כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפסק כי ההסכם נוגע לעסקה נפרדת מזו העומדת בבסיס ההזמנה והקבלה, כך שאף אילו לא היה מתבסס בית המשפט על נימוק שלא נטען על ידה, לא היה בכך כדי להועיל למבקשת.

לגופו של עניין המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומוסיפה כי פסק הדין בעניין לגזיאל איננו רלוונטי לעניינינו משום שהוא נוגע לעסקאות שונות בין צדדים שונים.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בכתבי הטענות שהגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי ולבית משפט השלום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין (רע"א 5183/23 רפפורט נ' החברה לניהול התחנה המרכזית החדשה בת"א 1998 בע"מ, פסקה 7 (18.10.2023)). סבורני כי הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה הנ"ל, ואבאר:

12.טענתם העיקרית של המבקשים הינה כי פסק דינו בית המשפט המחוזי בוסס על נימוק אשר לא נטען על ידי המשיבה בכתבי הטענות מטעמה, ואשר לא ניתנה למבקשים כל הזדמנות להתמודד עמו. עיון בכתבי הטענות שהגישו הצדדים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי לימדני כי אכן כך הוא. בתשובה לטענה זו מסתמכת המשיבה על פסיקת בית משפט זה אשר קבעה כי בית המשפט, בבואו להכריע בערעור, לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בפניו.

אכן, הלכה ותיקה ומושרשת היא כי: "אין כל רע בכך שבית-המשפט ינהג לפי הכלל של 'את פתח לו' כשנראה לו כי הדבר צודק מבחינת הענין העומד לדיון בפניו" (ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בב"מ נ' זמל, פ"ד כ(4) 226, 232 (1966) (להלן: עניין זמל)). ברוח זו קבעה תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1948 (להלן: התקנות הישנות), כי: "...בית המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית המשפט...". אמנם הוראה דומה אינה קיימת בתקנות, אך בפסיקה הובהר שגם כיום, תחת התקנות, עומד על כנו הכלל שלפיו: "מקום שבו רואה בית המשפט, בדרכו לחקר האמת, ובחתירתו לתוצאה נכונה, כי נדרש הוא להעלות טענה מסוימת מיזמתו, מוטל עליו לעשות כן, כדי לקדם הליך ראוי והוגן" (רע"א 9138/20 פיסטול נ' שמעון, פסקה 15 (7.2.2021)).

יחד עם זאת, הלכה היא כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו במשׂוּרה, בריסון ובאיפוק רב (עניין זמל, בעמ' 237-235; רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקה 12 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (1.3.2022) (להלן: עניין ג'אעוני); חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי, 338, מהדורה שלישית (2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). יתרה מכך, והחשוב לענייננו – כאשר מבקש בית המשפט להכריע על בסיס נימוק שלא נטען בפניו, שומה עליו להקדים וליתן לבעלי הדין הזדמנות להתמודד עמו. עמד על הדברים השופט נ' סולברג בחוות דעתו בעניין ג'אעוני:

"...מוטל על בית המשפט, בין אם בערכאה הדיונית, בין אם בערכאת הערעור, לאפשר לצדדים לטעון לפניו, בכתב או בעל-פה, ביחס לטענה המשפטית שבה הוא עומד לדון מיוזמתו [...]. הדבר נדרש, הן מטעמי הגינות כלפי בעלי-הדין, אשר גורל זכויותיהם מונח על הכף, הן מטעמים של צניעות שיפוטית, שמא ימצאו בפי בעלי-הדין טענות-נגד, שיהיה בהן כדי לשכנע את בית המשפט כי אין ממש בטענה המשפטית. אם כן, האיזון המתבקש הוא, כי גם כאשר בית המשפט מעורר מיוזמתו טענה משפטית שלא נטענה על-ידי הצדדים, עניין הנתון לסמכותו, עליו לשמוע טיעון מסודר מפי הצדדים קודם שיכריע בטענה זו" (שם, בפסקה 13 לחוות דעתו; וראו גם: בן-נון וחבקין, בעמ' 341).

13.בענייננו, אין חולק כי לא ניתנה למבקשים ההזדמנות להתמודד עם גישה לפיה תניית השיפוט הזר שיש לבחון האם ההסכם כפוף לה, היא התנייה שבהזמנה ולא התנייה שבקבלה. בהתאם לכך, אילו היה זה הנימוק היחיד שעליו היה מבוסס פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הייתי מוצא לנכון לקבל את הבקשה מחמת קיומו של עיוות דין.

במאמר מוסגר אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשים לפיה העובדה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בהתבסס על תקנה 138(א)(5) לתקנות מהווה שיקול נוסף לקבלת הבקשה. אמנם, נכון הוא כי אילו היה מתקיים דיון בערעור, ניתן להניח שהיה מתאפשר במסגרתו ליתן הזדמנות למבקשים להתמודד עם הנימוק שעליו ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו. עם זאת, כמבואר לעיל, הכלל הינו כי כאשר בית המשפט מעורר מיוזמתו טענה משפטית שלא נטענה על-ידי הצדדים, נדרש הוא "לאפשר לצדדים לטעון לפניו, בכתב או בעל-פה" (ההדגשה הוספה – י' כ'). לפיכך, הפגם במקרה דנן נעוץ בכך שלא ניתנה למבקשים ההזדמנות להתמודד עם ההנמקה שעליו ביסס בית המשפט המחוזי את פסק דינו, והעובדה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור ניתן על בסיס הכתובים בלבד, אינה מעלה את חומרתו של פגם – אך היא גם אינה מורידה ממנו (וכאמור לעיל, אילו היה זה הנימוק היחיד שעליו היה מבוסס פסק דינו של בית המשפט המחוזי, די היה בפגם זה כדי להוביל לקבלת הבקשה).

14.ואולם, הנימוק שלפיו תניית השיפוט הזר שיש לבחון האם היא חלה על ההסכם היא התנייה שבהזמנה, לא היה הנימוק היחידי עליו ביסס בית המשפט המחוזי את פסק דינו. כמתואר לעיל, בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי אף אילו סבר כי תניית השיפוט שלפיה יש לבחון האם הסכסוך דנן נתון לסמכות השיפוט העניינית הבלעדית של בית המשפט באנטוורפן היא תניית השיפוט שבקבלה, לא היה בכך כדי להועיל למבקשים. בית המשפט המחוזי הטעים כי תניית השיפוט הזר בקבלה חלה על כל סכסוך שעתיד לנבוע מהעסקה נשוא הקבלה בלבד, ואילו הסכסוך הנוגע להסכם איננו סכסוך כאמור. זאת, שכן:

"ההסכם השני, כמתואר לעיל, הוא הסכם נפרד. הוא אינו סב על המכר שנעשה בגדרי ההזמנה ומכוחה; הוא גם אינו סב על שירות שניתן לטובין שנרכשו בגדרי ההזמנה. ההיפך הוא הנכון: ההסכם נועד, בשלב מאוחר יותר, לאפשר למערערת למכור את הטובין לצד שלישי, תוך הסתייעות, כמפורט בו, במשיבה".

אמנם קביעה זו נאמרה על ידי בית המשפט המחוזי "למעלה מן הצורך", אך בית המשפט המחוזי הבהיר כי היה מקבל את הערעור גם בנפול הנימוק הראשון והעיקרי בפסק דינו, על יסוד הנימוק השני. הנימוק השני בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו חורג מטענות הצדדים בפני הערכאות קמא, הוא אינו מעלה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים, ואף אין בו כדי להביא לתוצאה המהווה בסיס להתערבות במסגרת "גלגול שלישי" לצורך מניעת עיוות דין.

15.על רקע האמור לעיל, סבורני כי דין הבקשה להידחות, ובתוך כך לא מצאתי להידרש לטענות הצדדים לגופו של עניין. יחד עם זאת, נוכח הפגם שנפל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמתואר לעיל, דעתי היא כי אין מקום לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים בנסיבות העניין דנן.

16.ולפני סיום, הערה: בהחלטתו לקבל את בקשת המבקשים, קבע בית משפט השלום כי לנוכח תניית השיפוט שהמבקשים טענו לתחולתה על התובענה, הוא מוצא "כי ביהמ"ש דנן נעדר סמכות עניינית...".

אמירה זו אינה מדויקת, אף אילו היה דינן של טענות המבקשים להתקבל. זאת, שכן תניות שיפוט אין בהן כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט. לבית המשפט מוקנית סמכות, שבשיקול דעת, להימנע מלהחיל את סמכות השיפוט המוקנית לו, ולכבד בדרך זו את הסכמת הצדדים (וראו: בר"מ 2190/20 G&B Packing Co נ' Serra International, Inc, פסקה 22 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (25.10.2020)).

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.