רע"א 5183-23 רע"א 5183-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן (ס"נ)), מיום 9.5.2023, ב-ע"א 61983-01-23, בגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת פ' נויבירט), מיום 13.9.2022, ב-ת"א 13736-01-17.

רקע הדברים ובקשת רשות הערעור

1.בשנת 1970 רכשו מר שמחה קרוטהאמר ז"ל ומר שלמה חביליבצקי ז"ל זכויות בחנות הממוקמת בקומה הרביעית בפרויקט התחנה המרכזית החדשה בתל אביב-יפו (להלן: הפרויקט). ביום 10.4.1991 חתמו מר קרוטהאמר ויורשו של מר חביליבצקי על הסכם ניהול עם המשיבה 1, חברת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב 1988 בע"מ (להלן: חברת הניהול), במסגרתו התחייבו לשלם לחברת הניהול דמי ניהול חודשיים עבור שירותים שיסופקו על ידה בפרויקט, ובהם שירותי הפעלה ואחזקה (להלן: הסכם הניהול הראשון).

בשנת 2003 הושכרה החנות למשיב 4, מר שלמה אלקיים, לצורך הפעלת מסעדה. בשנת 2004 חתם מר אלקיים על הסכם ניהול עם חברת הניהול בנוגע לחנות (להלן: הסכם הניהול השני), במסגרתו התחייב מר אלקיים גם הוא לשאת בתשלומים חודשיים עבור השירותים שמספקת חברת הניהול. ביום 13.2.2016 חתם מר אלקיים על הסכם נוסף עם חברת הניהול, הנוגע לתשלום דמי שימוש בגין הצבת כסאות, דוכנים וחפצים נוספים בשטח הפרויקט (להלן: הסכם דמי השימוש).

2.ביום 5.1.2017 הגישה חברת הניהול תביעה בסדר דין מקוצר, נגד אשתו של מר קרוטהאמר (להלן: גב' קרוטהאמר), שירשה אותו לאחר פטירתו, ונגד מר אלקיים (להלן, יחד: הנתבעים), לתשלום חוב בגין דמי ניהול ובגין דמי שימוש (בגין הצבת כסאות בשטח הציבורי), מהשנים 2016-2012, בתוספת ריבית פיגורים. לטענת חברת הניהול, הנתבעים חבים בחוב ביחד ולחוד.

3.ביום 6.9.2017 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, והתיק הועבר למסלול של סדר דין רגיל. יוער כי לאחר פטירתה של גב' קרוטהאמר, צורפו להליך שלושת ילדיה כנתבעים, תוך שהודגש כי מדובר בצירוף פורמלי גרידא, שכן "התביעה תלויה ועומדת נגד העיזבון". המבקשת בהליך דנן היא בתה של גב' קרוטהאמר, אשר צורפה כנתבעת 2 בהליך בבית משפט השלום.

4.ביום 13.9.2022 קיבל בית משפט השלום (השופטת פ' נויבירט) את תביעת חברת הניהול בחלקה. בעיקרם של דברים, בית משפט השלום קבע כי הנתבעים חבים ביחד ולחוד בחוב בגין דמי הניהול. לשם כך פירש בית המשפט את שני הסכמי הניהול וקבע כי אין בהתחייבותו של מר אלקיים בהסכם הניהול השני כדי לגרוע מהתחייבותם של הבעלים לפי הסכם הניהול הראשון. כמו כן, בית משפט השלום קיבל את עמדת חברת הניהול ביחס לאופן חישוב דמי הניהול, הכל בהתבסס על חומר הראיות שהוצג.

אשר לדמי השימוש – בית משפט השלום קבע כי מר אלקיים חייב בדמי השימוש הנתבעים על פי הסכם דמי השימוש, בעוד לגבי הבעלים נקבע כי לא היו צד להסכם האמור ועל כן אין כל מקור חוזי לחיובם בדמי השימוש.

5.המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בגדרו העלתה שלל טענות נגד הקביעות בפסק הדין הנ"ל, וכן טענה להתיישנות התביעה בהתבסס על מועד כריתת הסכם הניהול הראשון בשנת 1991 והימנעותה של המשיבה לגבות מבעלי החנות את דמי הניהול לאורך עשרות שנים.

ביום 9.5.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת לעניין אופן חישוב דמי הניהול ולעניין ההחלטה להעדיף את חוות הדעת מטעם חברת הניהול וחיוב הנתבעים ביחד ולחוד, תוך שקבע כי הערעור לא מגלה טעם להתערבות בקביעותיו של בית משפט השלום בסוגיות אלו. לצד זאת נדחתה גם טענת ההתיישנות שטענה המבקשת – הן מהטעם שזו לא הועלתה בהזדמנות הראשונה והן לגופה, בהינתן שהתביעה היא בגין חוב שנוצר בשנים 2016-2012.

6.מכאן הבקשה שבפניי.

בעיקרו של דבר, המבקשת שבה על טענותיה שהועלו בפני הערכאות קמא, וטוענת כי נפלו בפסק דינו של בית משפט השלום טעויות רבות, ובהן: פרשנות הסכמי הניהול (ועל בסיסה הקביעה כי החיוב בדמי הניהול הוא ביחד ולחוד); אופן חישוב דמי הניהול ושטח הפרויקט; אימוץ חוות דעת המומחה מטעם חברת הניהול; הסתמכות על דוחות התשלום שהוצגו. על יסוד האמור, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את הערעור והשאיר את קביעות בית משפט השלום על כנן, וכן שגה בכך שדחה את טענתה להתיישנות.

יצוין כי המבקשת טוענת בנוסף נגד התנהלות השופטת בבית משפט השלום, אשר לגישתה התעמרה בה, באחיה (המשיבים 3-2) ובבא-כוחם.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין.

הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". השגותיה של המבקשת מתמקדות באופן בו פירשו הערכאות הקודמות את ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, וכן בהעדפת חוות הדעת מטעם חברת הניהול. קביעות אלו התבססו על החומר הראייתי שהוצג בערכאה הדיונית. מטבע הדברים, מדובר בקביעות התחומות לעניינם הפרטני של הצדדים להליך, אשר אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית (ונראה שאף המבקשת אינה טוענת בבקשת רשות הערעור כי עניינה מעורר שאלה משפטית עקרונית כלשהי). מלבד זאת, לא שוכנעתי כי בנסיבות דנן יש ליתן רשות ערעור על מנת למנוע עיוות דין.

8.זאת ועוד – מרבית טענות המבקשת מופנות נגד קביעות עובדתיות של בית משפט השלום. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאות הערעור להתערב בכגון דא, קל וחומר ערכאת ערעור ב-"גלגול שלישי" (ראו, מני רבים: רע"א 7523/22 י.ר.א.ב שירותי נוי (1985) בע"מ נ' נ.פ. ובניו טורס בע"מ, פסקה 6 (7.12.2022)). המקרה שבפניי אינו מגלה טעם לחריגה מכלל זה.

9.הרבה מעבר לצורך אציין כי טענותיה של המבקשת, בתמצית, הינן שעם החתימה של מר אלקיים, השוכר בנכס, על הסכם הניהול השני עם המשיבה, יש לראות את בעלי החנות (ויורשיהם) כפטורים מתשלום דמי ניהול. עוד נטען בהקשר זה כי העובדה שבמשך עשרות בשנים לא דרשה המשיבה את תשלום דמי הניהול אלא ממר אלקיים מקימה למבקשת טענה של התיישנות, טענה של ויתור וכן טענה שלפיה יש לראות בעובדה הנ"ל כמלמדת על פרשנות הסכם הניהול הראשון כפי שהצדדים עצמם תפסו אותה.

לעניין הטענה בדבר הפטור מתשלום דמי הניהול, זו נדחתה על ידי בית משפט השלום, על יסוד השקפתו לגבי פרשנותו הנכונה של ההסכם הרלבנטי. אשר לטענת ההתיישנות: זו, על פניה, נראית תמוהה כאשר עסקינן בתביעה שהוגשה בינואר 2017 באשר לחובות דמי ניהול שנצברו בשנים 2016-2012. מעבר לכך, מתברר כי הטענה גם לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, כמצוות הדין. ואילו לעניין הטענה לוויתור/התנהגות המלמדת על פרשנות ההסכם, קיבל בית המשפט את טענת המשיבה שכל עוד מר אלקיים עמד בחיוביו לא היה מקום לפנות לבעלי החנות בעניין זה.

אף לא אחת מההכרעות האמורות מעוררת שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים או מצדיקה התערבות מיוחדת למניעת עיוות דין.

כאמור לעיל, דברים אלו נכונים ואף באופן מובהק עוד יותר לטענות המבקשת לעניין אופן חישוב דמי הניהול.

10.טענותיה של המבקשת בדבר התעמרות מצד שופטת בית משפט השלום נטענו בעלמא ובלא ביסוס ממשי, ודי בכך כדי לדחותן. בנוסף, אעיר כי יש להצר על הסגנון הבוטה והמשתלח בו נוסחה בקשת רשות הערעור.

11.סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.