פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
365/16
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקש:
אלי כהן
נ ג ד
המשיבים:
1.
לבנדה 38 נכסים והשקעות (1990) בע"מ
2. כונס הנכסים הרשמי
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב בתיק פרק 020369-02-15 שניתנה ביום 17.12.2015
על ידי כבוד סגנית הנשיאה, השופט איתן אורנשטיין
בשם המבקש:
עו"ד טל בננסון, עו"ד דניאל סלע ועו"ד
אייל שווגר
בשם המשיבה 1:
עו"ד עקיבא מאיר
בשם המשיב 2:
עו"ד מיכל בן-עמי (ליבוביץ)
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין ) בפר"ק 20369-02-15 מיום 17.12.2015, בגדרה הוחלט לדחות את הדיון בבקשה לפירוק המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) עד להכרעה בתובענה שהגישה המשיבה נגד המבקש, ומתנהלת כיום בבית משפט השלום.
1.המבקש הוא נושה של המשיבה, שהגיש בקשה להורות על פירוקה. חובה של החברה מקורו בפסק דין חלוט מיום 11.7.2013 שבו חוייבה לשלם למבקש סכום של כ-250,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין (תא (שלום ת"א) 37583-04-10).
החברה התנגדה לבקשת הפירוק בטענה כי הגיעה להסדר פשרה עם המבקש, לפיו תשלם לו סכום של 70,000 ₪ בלבד לסילוק החוב. המבקש כפר בטענה זו, ולפיכך הגישה המשיבה תובענה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו למתן פסק דין הצהרתי לפיו הגיעו הצדדים להסכם לסילוק החוב כנגד הסכום של 70,000 ₪ כאמור לעיל (ה"פ 40750-05-15). במסגרת הליך הפירוק הורה בית המשפט המחוזי על דחיית הדיון לחודש יוני 2016, בהנחה שעד אז יסתיים ההליך בבית משפט השלום, ובכפוף לכך שהמשיבה תפקיד 70,000 ₪ בקופת בית המשפט.
לשלמות התמונה נוסיף כי המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להגדלת הסכום שתידרש המשיבה להפקיד בקופת בית המשפט – אך בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 24.1.2016. עוד יצויין כי במסגרת ההליך בבית משפט השלום, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפירוק, שנדחתה בהחלטה מיום 10.8.2015, מאחר שבית המשפט (כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל ) ראה בה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין חלוט. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור ולצידה בקשה לסעד זמני. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) דחה את הבקשה לסעד זמני, ובקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה אף היא (החלטתו של השופט נ' הנדל
ברע"א 6849/15).
2.בבקשה שלפניי נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעכב את הליך הפירוק, וכי מדובר בסוגיה עקרונית שיש לה השלכות רוחב. לטענתו של המבקש, המשיבה מנסה לעכב את הליכי הפירוק באמצעות תביעת סרק שהוגשה לבית משפט השלום, באופן שגורר פגיעה בזכויותיו ומאפשר למשיבה להבריח נכסים. המבקש הדגיש כי בקשותיה של המשיבה לעיכוב ההליכים נגדה – נדחו על-ידי הערכאות השונות. לשיטתו של המבקש, מדובר למעשה בהחלטה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, שניתנה בניגוד להלכות המנחות, שכן מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש וסיכויי התובענה קלושים. המבקש הוסיף וטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי איננה מנומקת כנדרש; לא ניתנה למבקש זכות תגובה; והיא פוגעת באינטרס הציבורי המחייב כיבוד פסקי דין חלוטים.
בתגובת המשיבה נטען כי אין להעניק למבקש רשות ערעור, שכן החלטתו של בית המשפט המחוזי נמצאת במישור הדיוני המובהק, ואף ניתן לראות בה החלטה על דחיית מועד דיון גרידא. המשיבה הוסיפה וטענה, בין היתר, כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה תוך הסתרת עובדות רלוונטיות; כי המבקש הוא שמעכב את ההליך בבית משפט השלום על מנת לפרק את החברה ולייתר את הדיון; וכי בית המשפט המחוזי לא עיכב את ביצוע פסק הדין החלוט אלא רק את הליכי הפירוק. המשיבה טענה כי לאחר שניתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה בנכסי החברה, כיום אין חשש להברחת נכסים.
כונס הנכסים הרשמי (המשיב 2) תמך בהחזרת התיק לדיון בפני בית המשפט המחוזי על מנת שיכריע לגופו של עניין בהתנגדות המשיבה לפירוק, ולמעשה יכריע גם בטענות שנדונות בהליך בבית משפט השלום.
3.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה. סעיף 263 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 מעניק לבית משפט של פירוק שיקול דעת רחב:
"בדונו בבקשת פירוק רשאי בית המשפט לדחותה, עם חיוב בהוצאות או בלא חיוב, או לדחות את הדיון בה, על תנאי או שלא על תנאי, או ליתן צו ביניים או כל צו אחר שייראה לו" . לעניין אופן הפעלת שיקול הדעת יש לזכור כי "צו הפירוק עלול להסב לחברה נזק שאין לו תקנה, אם קיימת בין הצדדים מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה" ( ע"א 13/73 ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6189 בע"מ , פ"ד כח(1) 179 , 182 (1973) ; וכן ראו ע"א 5737/08 חברת בלוק הסלע האדום-מפעלי בלוקים בע"מ נ' חברת פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ , פסקה 8 (28.6.2011); ציפורה כהן פירוק חברות
107-106 (2000)). בענייננו, דומה שאין מחלוקת כי התנהלו מגעים בין המבקש לבין המשיבה על מנת להגיע למעין "הסדר חוב", והשאלה היחידה היא אם נכרת חוזה בין הצדדים אם לאו. בנסיבות אלה, ניתן לומר כי קיימת מחלוקת כנה בין הצדדים לגבי גובה החבות של המשיבה כלפי המבקש, וכיוון שכך לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית משפט קמא. זאת, בפרט לאחר שבית המשפט נתן דעתו להגנת האינטרסים של המבקש בתקופת הביניים והורה כבר בהחלטתו מיום 5.7.2015 כי "מצופה שלא תעשנה כל פעולות בחברה שיש בהן כדי לסכל את הליך הפרוק ואת המימוש שיכול וינתן באם יינתן צו פרוק. "
4.אמנם מדובר במקרה חריג שבו המחלוקת לגבי חבות החברה נוצרה לאחר שניתן פסק דין חלוט העומד בתוקפו, ובהקשר זה נתתי דעתי גם לטענתו של המבקש בדבר החשש מפני הליכי סרק שיינקטו על-ידי חברות העומדות בפני פירוק. ואולם, מבלי להביע עמדה כלשהי לגבי תוצאת ההליך בבית משפט השלום, לא שוכנעתי כי במקרה דנן מדובר בתביעת סרק שהוגשה בניסיון "לדחות את הקץ". גם העובדה שבית משפט השלום לא מצא להורות על עיכוב הליך הפירוק וערכאות הערעור הותירו את החלטתו זו על כנה – איננה גורעת מסמכותו של בית המשפט המחוזי לדחות את הדיון עד לבירור התובענה לגופה.
למעלה מן הצורך אציין כי בית המשפט המחוזי קבע את הדיון לחודש יוני 2016. מובן שככל שבמועד זה טרם יסתיים ההליך בבית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי ימצא כי המשיבה עיכבה את בירור התובענה, שמורה לו הסמכות לנהוג כחוכמתו.
נוכח התוצאה אליה הגעתי ובהיעדר עילה להתערבות, אינני נדרש לעמדתו של הכונס הרשמי אשר הציע כי בירור הטענות לגופן ייעשה בבית המשפט המחוזי ולא בהליך שנפתח לשם כך בבית משפט השלום.
5.הבקשה נדחית אפוא. המבקש ישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 5,000 ש"ח.
ניתנה
היום, ג' באדר ב' התשע"ו (13.3.2016).
ש ו פ ט