רע"א 366/01 היימן יצחק בפשיטת רגל נ. דב בלום - עו"ד נאמן על נכסי המבקש

המבקש הוכרז בשנת 1988 כפושט-רגל. בשנת 1999 הגיש הנאמן בפשיטת-הרגל לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לחייב את המבקש לשלם סכום כסף מסוים. בית-המשפט המחוזי (השופטת ורדה אלשייך), שבפניו הובאו ראיות על אורח-חייו של המבקש, קבע כי למבקש, שנמנע במשך תקופה ארוכה מלהעביר כספים משמעותיים לנאמן, הכנסות שהוא אינו מדווח עליהן; כי ההכנסה המשפחתית של המבקש עומדת על סך של לפחות 13,000 ש"ח, וכי המבקש נהנה מרמת חיים גבוהה. על רקע זה קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקש ישלם את סכום הכסף בתוך 30 ימים, שאם-לא-כן ייאסר לתקופה של 60 ימים.

על החלטה זו הגיש המבקש לבית-משפט זה בקשה למתן רשות ערעור. בקשתו נדחתה, תוך שבית-משפט זה (השופט יעקב טירקל) מציין, כי אין עילה להתערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי. עם זאת, בשולי הדברים העיר השופט טירקל, כי נוכח קיומן של חוות-דעת רפואיות שהמציא המבקש, בדבר מצב נפשי קשה שבו הוא שרוי, יש לאפשר למבקש להגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון מחדש בהחלטה להורות על מאסרו.

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה כאמור, ובמהלך הדיון שנתקיים בבקשתו טען כי מצבו הנפשי הדרדר, כי אין להורות על מאסרו, וכי הוגשה בקשה להכריז על המבקש כפסול-דין. מנגד, הנאמן, ועימו כונס הנכסים הרשמי, התנגדו לשינוי החלטת בית-המשפט המחוזי. הנאמן הטעים, כי המבקש נוהג להגיש, במקביל להליכים שבהם הוא נוקט לביטול החלטת בית-המשפט המחוזי, בקשות לעיכוב ביצוע ההוראה לאסרו, אך במקביל לא נעשה דבר כדי לקדם את הליך הכרזתו כפסול-דין.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לשנות את החלטתו הקודמת, תוך שציין כי המבקש לא הוכרז כפסול-דין, וכי כל עוד המבקש לא הוכרז ככזה, אין מניעה להורות על מאסרו. בהקשר זה העיר בית-המשפט המחוזי, כי אף יש להצטער על כך שבא-כוחו של המבקש לא הגיש לתיק בית-המשפט העתק מן הבקשה שהוגשה להכריז על המבקש שהוא פסול-דין.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. בגידרה טען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי נמנע מלקיים אחר הוראת בית-משפט זה לעיין מחדש בהחלטתו, וזאת מכיוון שבית-המשפט המחוזי סירב להתחשב בתוכנן של חוות-הדעת הרפואיות שהגיש המבקש, ואף לא איפשר לחקור את כותבי חוות-הדעת. המבקש הוסיף, כי אף הכונס הרשמי הציע כי ימונה פסיכיאטר מטעם בית-המשפט על-מנת לברר את מצב בריאותו האמיתי של המבקש, אלא שגם להצעה זו לא שעה בית-המשפט המחוזי. לבסוף ציין המבקש, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מכך שלתיק בית-המשפט הוגש העתק מן הבקשה להכריז על המבקש פסול-דין.

רשות לערער תינתן, כידוע, רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או אם נגרם למבקש עיוות-דין. הבקשה שבפניי, המתייחסת לעניינו המיוחד של המבקש, שבגידרו אף נקבע - כעניין שבעובדה - כי המבקש מתחמק מתשלום כספים לנושיו, אינה מגלה עילה להרשות למבקש לערער.

מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופם של דברים לא הצביע המבקש על עילה להתערבות בית-משפט זה. החלטתו של בית-המשפט המחוזי להורות על מאסרו של המבקש באם לא ישלם את חובו נבדקה כאמור על-ידי בית-משפט זה, שמצא כי אין עילה להתערב בה. אלא, בית-משפט זה סבר, כאמור, כי מן הדין לברר את השלכתן של חוות-הדעת הרפואיות שהמציא המבקש.

זאת עשה בית-המשפט המחוזי, שקבע כי אין בחוות-הדעת הללו כדי להצדיק את שינוי החלטתו הראשונה, כל עוד אין הכרזה על המבקש כעל פסול-דין. ואומנם, ההוראה על מאסרו של המבקש, שנראה כי הוא מתחמק זה זמן רב מתשלום כספים לנושיו, אינה בגדר עונש, אלא אמצעי שנועד לכוף את המבקש למלא אחר הוראות בית-המשפט המחוזי. וכל עוד לא נשללה מן המבקש האפשרות לנהל את ענייניו הכספיים - על דרך הכרזה עליו כפסול-דין, ולאחר בדיקה של כשירותו על-ידי בית-המשפט הרלוואנטי במסגרת ההליך המיועד לכך - ברי כי אין מניעה מלהיזקק לאמצעי כפייה של מאסר בעניינו.

עם זאת, אך מובן הוא, כי המבקש יהיה רשאי לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיון מחדש באם יוכרז כפסול-דין.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.