רע"א 3663/14 פלוני נ. מדינת ישראל משרד הביטחון

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 21858-07-13, כב' סגן הנשיא י' גריל והשופטות י' וילנר ו ב' טאובר ), אשר הפך את החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (ת"א 13637-06, כב' השופטת ח' לפין הראל ), ופטר את משיבים 3-1 מתשלום פיצויים או שכר עבודה למבקשת.

1.

המבקשת סיפקה למדינה שירותי תוכנה. על פי קביעותיו של בית משפט השלום, שכרה אמור היה להיות משולם על ידי משיבה 4, חברה נוספת שסיפקה למדינה שירותי תוכנה. המבקשת לא קיבלה את שכרה על רקע מחלוקת עם משיבה 4. בעקבות זאת כרתו שתיהן "הסכם פשרה" (להלן: הסכם הפשרה ), במסגרתו קיבלה המבקשת ממשיבה 4 תשלום בעד השירותים שסיפקה למדינה. עוד נקבע כי תשלום נוסף יועבר למבקשת בעתיד, בתנאי שמשיבה 4 תכרות בעתיד חוזה נוסף עם המדינה (להלן: הסכם ההרחבה ). הסכם כזה לא נכרת, ובהתאם להסכם הפשרה – לא שולם למבקשת כל תשלום נוסף.

בעקבות זאת הגישה המבקשת תביעה בבית משפט השלום כנגד המדינה וכנגד משיב 3, נציג המדינה אשר ליווה את עבודתה השוטפת . במוקד המחלוקת עמד טיב היחסים המשפטיים בין המבקשת לבין המדינה. בית המשפט קבע כי בין המדינה לבין המשיבה נכרתו שני חוזים – "חוזה עקיף" ולאחר מכן חוזה ישיר, אשר שניהם מחייבים את המדינה בתשלום שכרה של המבקשת. עוד נקבע כי המדינה התעשרה שלא כדין על חשבונה של המבקשת.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה. נקבע כי לא נכרת חוזה בין המדינה ובין המבקשת, אשר סיפקה למדינה את השירותים כקבלן משנה בלבד. לכן, החייבת במלוא שכרה של המבקשת היא משיבה 4, אשר עמה כרתה המבקשת הסכם פשרה הממצה את כל הזכויות בין הצדדים. התביעה כנגד המדינה נדחתה אפוא, והחיוב שהשית בית משפט השלום על המדינה בוטל.

2.

לטענת המבקשת בבקשה הנדונה, הכרעתו של בית המשפט המחוזי מעלה מספר סוגיות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית רבה. ביניהן ניתן למנות את מרחב ההתערבות שיש לערכאת הערעור בקביעות עובדתיות; שאלות שונות הנוגעות ליחס שבין מזמין וקבלן משנה; דינו של חוזה בלתי חוקי עם נציג המדינה ושאלות נוספות. לגופה של הכרעה, חוזרת היא על כל הטענות שהעלתה בכתב התביעה ובערעור, וסומכת ידיה על קביעותיו של בית משפט השלום.

מנגד, תומכת המדינה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הלה לא התערב כלל בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום אלא רק בניתוח המשפטי שערך. עוד היא מוסיפה שאף אם ניתנה הבטחה מטעם נציגי המדינה לדאוג לתשלום שכרה של המבקשת, היא ניתנה בחוסר סמכות, עליו ידעה המבקשת. משיבה 4 ציינה בתגובתה כי לא הוגש הליך ערעורי על הקביעה שלא מוטלת עליה כל חובה כלפי מי מן הצדדים.

3.

לפי ממצאי העובדה שקבע בית משפט השלום – שבהם לא התערב בית המשפט המחוזי – המדינה לא התחייבה לשלם את שכרה של המבקשת בתקופה שבה סופקו השירותים. ההפך הוא הנכון. כל הקביעות העובדתיות מצביעות על כך שכוונת שלושת הצדדים הייתה שהמבקשת תקבל את שכרה ממשיבה 4. מסקנה זו עולה הן ממכתבים ששלחה המבקשת, הן מפעולותיהם של נציגי המדינה והן מפעולותיה של משיבה 4. נתון חשוב נוסף הוא הסכם הפשרה, שאליו "התנקזו" לבסוף זכויות המבקשת. גם על פי הסכם זה המבקשת אמורה הייתה לקבל את כל שכרה מאת משיבה 4, ולא מאת המדינה. על כן לא נכרת, עובר לכריתת הסכם הפשרה, חוזה לפיו המבקשת תספק למדינה שירותים והמדינה תהיה אחראית לתשלום שכרה.

האם נכרת חוזה בין המבקשת למדינה לאחר מכן? בית משפט השלום קבע שהסכם הפשרה נכרת על דעת נציגי המדינה ובתיווכם, וכי למעשה במסגרת זו נכרת בין המבקשת למדינה "חוזה בלתי חוקי", שבמסגרתו התחייבו נציגי המדינה לשלם את שכרה של המבקשת. זאת, במסגרת הסכם מלאכותי שייכרת עם משיבה 4. מן הנתונים אכן עולה שנציגי המדינה ידעו על הסכם הפשרה והתכוונו להעביר למשיבה 4 תשלומים שיועברו למבקשת, אם ייכרת בעתיד הסכם הרחבה. אולם אין כל נתונים המצביעים על כך שניתנה התחייבות לכרות הסכם כזה, או לשלם במישרין למבקשת אם הסכם כזה לא ייחתם.

לצד ה"אין" הראייתי לכך שנכרת חוזה בין נציגי המדינה ובין המבקשת, ה"יש" הראייתי תומך גם הוא בעמדת המדינה. הדבר נלמד מנוסח הסכם הפשרה בין משיבה 4 והמבקשת. ההסכם כלל את התניה הבאה, לפיה המבקשת מבהירה שידוע לה כי יתכן שלא יוזמנו שירותים נוספים ממשיבה 4, וכי במקרה כזה לא תהא לה כל טענה כלפי משיבה 4. אמנם המדינה אינה צד לחוזה זה, אולם מערכת היחסים הנטענת בינה ובין המבקשת כרוכה בהסכם הפשרה. הסכם זה נכרת על דעת נציגי המדינה ובתיווכם. לכן, על אף שהצהרתה של המבקשת אינה מכוונת כלפי המדינה, ניתן ללמוד ממנה, ככל שהדבר נחוץ מבחינה משפטית, על הסיכום בין הצדדים בעת החתימה על הסכם הפשרה. הקביעה שלא נכרת חוזה בין המדינה ובין המבקשת מבוססת אפוא על שלושה אדנים: מצד אחד , הצהרתה המפורשת של המבקשת; מצד שני , לא הוכחה הטענה שניתנה התחייבות מצד המדינה לכרות את הסכם הפשרה או לשלם ישירות למבקשת; ומצד שלישי , מערכת היחסים הקודמת בין שלושת הצדדים, שבמסגרתה לא חבה המדינה כל חובה כלפי המבקשת.

4.

בקביעות אלה אין כדי לשלול את אחריות המדינה כלפי המבקשת מכוחו של סעיף 12 לחוק החוזים, הקובע כי "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". מונח זה פורש ככולל, לעיתים, גם את מי שלא נועד להיות צד לחוזה, אלא רק היה מעורב בשלב המשא ומתן (ראו ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו , פ"ד לז (4) 673 (1983); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א' 548-539 (1991)). אולם גם עילה זו לא הוכחה על ידי המבקשת: לא הוכח שלנציגי המדינה הייתה כוונה שלא לכרות את הסכם ההרחבה מלכתחילה, או שהסכם כזה לא נכרת על מנת להתחמק מתשלום שכרה של המבקשת. מכיוון שכך, ולאור הקביעה שהמדינה לא התחייבה לכרות את חוזה ההרחבה עם משיבה 4, לא הוכח שנציגיה נהגו בחוסר תום לב.

גם הטענות בדבר עשיית עושר ולא במשפט דינן להידחות. המדינה טענה כי שילמה למשיבה 4 את מלוא השכר עבור הפרויקט – ובכלל זה שירותי המבקשת כקבלן משנה – ומשיבה 4 לא חלקה על טענה זו. ממילא המדינה לא "התעשרה" בכך שקיבלה את השירותים מהמבקשת, כפי שדורש סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (ראו איל זמיר "קבלנות משנה: יחסי מזמין, קבלן, קבלן משנה" מחקרי משפט יא 45, 88 (1994)). עולה כי המדינה שילמה את מלוא השכר למשיבה 4, וזו מיצתה את כל חובותיה כלפי המבקשת, ככל שהיו כאלה, במסגרת הסכם הפשרה שנחתם ביניהן.

סיכומו של דבר, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בקשת רשות ערעור, כפי שמעיד שמה, שונה מן ההליך של ערעור בזכות. הדין אינו מחייב את מתן הרשות, ועל המבקש להראות כי ישנה עילה משפטית להתערבות בפסק הדין. על המבקש רשות לערער בגלגול שלישי מוטל נטל גבוה אפילו יותר, שכן עניינו לובן בכור המצרף של שתי ערכאות שונות (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יש להצר על כך שנסתחף חלק מ שָׂדָהּ

של המבקשת, אולם זוהי תוצאת הסיכון שנטלה על עצמה בכרתה את הסכם הפשרה. ויוזכר כי מרחב הסיכון נכון לשני הצדדים להסכם פשרה.

5.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המדינה ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪, ובהוצאות משיבה 4 ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪.