רע"א 3676/22יעקב סייג נ. עירית ת"א אגף ארנונה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.3.2022 (ע"א 42102-10-21, השופטת העמיתה ש' דותן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 29.6.2021 (ת" א 52035-06-15, השופטת כ' לוי ).

2.

במוקד הבקשה דנן ניצבים חובות ארנונה בגין נכס שנמצא ברחוב עמל בעיר תל אביב-יפו (להלן: הנכס ), המתייחסים לתקופה שבין השנים 2004-2003. כבר בפתח הדברים יצוין כי ברקע הבקשה עומדת התדיינות משפטית קודמת בבית משפט השלום בראשון לציון ביחס לנכס (ת"א 5109/05, השופטת י' בלכר ) (להלן: ההליך הקודם ). ההליך הקודם נסב על תביעה שהגישו בעלי הנכס באותה עת, המשיב 2, מר אליעזר פינקוס (להלן: פינקוס ), ואביו (שהלך בינתיים לעולמו) כנגד אדם בשם ויטלי טורצנסקי (להלן: ויטלי ), המבקש, מר יעקב סייג, ואחיו, מר רוני סייג (להלן: רוני ), וזאת בגין דמי שכירות שלא שולמו להם לטענתם. תביעה זו נסמכה על הסכם שכירות שבו צוין ויטלי כשוכר, בעוד המבקש ורוני היו מי שחתמו על ההסכם כערבים. לענייננו די לציין כי במסגרת ההליך הקודם נדחתה התביעה נגד ויטלי לאחר שנקבע כי לא היה השוכר בתקופה הרלוונטית, תוך שצוין כי "אין חולק" שהמבקש ורוני הם שהיו השוכרים בפועל.

3.

במהלך 2011, בין היתר לנוכח הקביעות האמורות בגדרי ההליך הקודם, החליטה עיריית תל אביב, היא המשיבה 1 (להלן: העירייה ), כי המבקש ורוני היו המחזיקים בנכס בתקופה שבין 1.9.2003 ועד יום 1.8.2004 ובהתאם חייבה אותם בתשלום ארנונה. המבקש הגיש השגה על כך, וזו נדחתה על-ידי מנהל הארנונה בעירייה ביום 13.9.2011. על החלטה זו לא הוגש ערר, ועל כן היא הפכה לחלוטה. בהמשך לכך, העירייה פעלה לגביית חוב הארנונה, ובין היתר, ביום 23.7.2014 הטילה עיקול על כספי הפנסיה של המבקש.

4.

על רקע זה, ביום 24.6.2015 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום שבה עתר להשבת הסכומים שעוקלו. בעיקרו של דבר, המבקש טען כי מעולם לא החזיק בנכס וכי למעשה בתקופה הרלוונטית הושכר הנכס לרוני בלבד, תוך שהוא משמש אותו לצורך פעילותה של חברה שבבעלותו. בהקשר זה טען המבקש כי נפל קורבן לקנוניה בין בעלי הנכס ורוני. כמו כן, המבקש העלה טענות נוספות, ובהן טענות של שיהוי והתיישנות.

5.

בית משפט השלום דחה את התביעה בקבעו כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח את טענותיו ובכלל זה את טענתו כי לא היה מחזיק בנכס. בעשותו כן הדגיש בית משפט השלום, בין היתר, כי ככל שרצה המבקש להשיג על חוב הארנונה בעניינו היה עליו לפעול במסגרת הליך ערר על החלטת מנהל הארנונה ולאחר מכן, במידת הצורך, להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. מכל מקום, נקבע כי לא נפל פגם בחוקיות חיובו של המבקש בתשלום ארנונה.

6.

ביום 18.10.2021 הגיש המבקש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי וזה נדחה מבלי להידרש לתשובה. בית המשפט המחוזי קבע כי מקרה זה אינו אחד מאלה שבהם על ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וכי בנסיבות העניין צדק בית משפט השלום בקבעו כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שלא היה מחזיק בנכס. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקש בחר שלא לערור על החלטת מנהל הארנונה שהפכה לחלוטה ובמובן זה תביעתו לבית משפט השלום מהווה ניסיון לעקוף את סמכותה של ועדת הערר.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקש טוען כי פסקי דינן של הערכאות הקודמות נסמכים על קביעות עובדתיות שגויות וכי יש בהם לגרום לו עיוות דין. בהקשר זה שב וטוען המבקש כי לא החזיק בנכס וכי נפל קורבן לתרמית. המבקש מוסיף כי במקרה זה ראוי לתת רשות ערעור "בגלגול שלישי" מטעמי צדק.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". היא נטועה היטב בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים ואינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כמו כן, וחרף טענותיו של המבקש, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה תגרום לו עיוות דין.

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 5