פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3682/10
בפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
אבי רוזין
נ ג ד
המשיב:
עמידר החברה
הלאומית לשיכון בישראל בע''מ
בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א
20368-09-09, מיום 13.4.2010, שניתן על-ידי כב' השופטים ר' שפירא, כ' סעב ו-א'
קיסרי
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ר' שפירא ,
כ' סעב ו- א' קיסרי ), אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' רטנר ).
1.
בשנת 1975 הושכרה הדירה נושא המחלוקת (להלן גם: הנכס ) על-ידי המשיבה לאמו של המבקש בשכירות סוציאלית, והיא התגוררה בה עד לשנת 2006, עת עברה להתגורר במוסד סיעודי. המבקש התגורר בדירה בתקופות זמן מסוימות, ביחד עם אמו. במהלך השנים, נאלץ המבקש לעזוב את הדירה מספר פעמים, בשל מערכת היחסים הרעועה ששררה בינו לבין אמו וכן בגין סיבות אחרות. לאחר שאמו של המבקש חדלה להתגורר בדירה, המשיך המבקש לגור בה בגפו. משכך, הגישה המשיבה תובענה לבית משפט השלום בחיפה נגד המבקש, לפינוי הנכס וכן לקבלת דמי שימוש ראויים בעדו. בפסק-דינו מיום 16.6.2009, קבע בית המשפט כי על "הדייר הממשיך" להוכיח כי התגורר עם הזכאי, ברשות הזכאי ועל פי רצונו, תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי, או למועד שבו עבר להתגורר במוסד סיעודי. מהתשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט, לא עלה כי המבקש התגורר יחד עם אמו בנכס "עפ"י רצונה, באופן רצוף, 3 שנים לפני מעברה למוסד הסיעודי" (ראו: סעיף 25 לפסק-הדין). לפיכך, סבר בית המשפט כי לא הורם על-ידי המבקש הנטל המוטל על כתפיו להוכיח כי הוא עומד בתנאים המנויים בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ט-1998 (להלן: חוק זכויות הדייר , או החוק ), על מנת להיחשב "דייר ממשיך" ולהיות זכאי להוסיף ולהתגורר בנכס בתנאי שכירות סוציאליים (סעיף 26 לפסק-הדין). נוכח האמור, פסק בית המשפט כי על המבקש לסלק ידו מן הנכס ולהחזיר את החזקה בו למשיבה. בצד האמור, הורה בית המשפט כי על המבקש לשלם למשיבה דמי שימוש חודשיים בסך 1,000 ש"ח, החל מחודש מאי 2006.
2.
על פסק-דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך הערעור נדחה. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי עניינו של הערעור סב על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, ובכלל זה על ממצאי מהימנות, ולגישתו, לא נמצא מקום להתערב בקביעות ובממצאים אלה, או במסקנות המשפטיות הנגזרות מהם. בצד האמור, קבע בית המשפט כי הפרשנות שהוצעה על-ידי המבקש ל חוק זכויות הדייר , שלפיה על מנת שאדם יחשב "דייר ממשיך" עליו להתגורר עם הזכאי "עפ"י רצונו ולא בניגוד לרצונו" – מקובלת עליו.
3.
מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש כי שגגה נפלה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי הערעור סב רק על עניינים שבעובדה. זאת, מאחר שלטענתו, הערעור שהוגש על-ידיו עסק – בין היתר – בפרשנות שאימץ בית משפט השלום לביטוי "דייר ממשיך" שב חוק זכויות הדייר . לשיטתו, מהוראות החוק הרלבנטיות לעניין לא ניתן ללמוד על כך שאדם ייחשב כ"דייר ממשיך" רק בהינתן הסכמתו של הדייר המתגורר בזכות לכך שאותו אדם יתגורר עמו בדירה הציבורית. בצד האמור, גורס המבקש כי במשך השנים שבהם התגורר במחיצת אמו בדירתה, עשה כן בהסכמתה המלאה. לטענתו, נטל הראיה לכך שהתגורר בנכס שלא בהסכמת אמו מוטל היה על המשיבה, וזה לא הורם. עוד טוען המבקש כי העד היחיד שהובא מטעם המשיבה הינו אחד משכניו, שעימו הוא נמצא בסכסוך ארוך שנים.
4.
דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענות המבקש הן ברובן עובדתיות,
ובטענות מעין אלו – כידוע – ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, לא כל שכן בהליכים ב"גלגול שלישי". תפיסה זו מקבלת משנה תוקף כאשר עסקינן בממצאי מהימנות (ראו: רע"א 5013/10 עיזבון המנוח עבדאלכרים חאמד נ' אלצואף (לא פורסם, 13.7.2010)). עיון בבקשה שלפניי מלמד על שורה של טענות נגד ממצאים מעין אלה. לכך יש להוסיף, כי אף אם אניח כי טענותיו של המבקש לעניין הפרשנות שיש ליתן לביטוי "דייר ממשיך" שב חוק זכויות הדייר מעלות שאלה משפטית, אין מקום להכריע בה במסגרת בקשה זו, משלא נקבע כממצא עובדתי כי המבקש התגורר יחד עם אמו בדירה, באופן רצוף, שלוש שנים לפני מעברה למוסד סיעודי.
הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט' באב
התש"ע (20.7.2010)
ש ו פ ט