רע"א 369/08 פלוני נ. פקידת הסעד לשכת הרווחה נתניה

רקע והליכים קודמים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת שטופמן) מיום 13.12.07 בע"א 3099/07, בו נדחה ערעור על החלטתו של בית המשפט לנוער בנתניה (השופטת בן-חנוך) מיום 9.5.07 בתיק נ' 121/07.

ב.

המבקשת (להלן גם האם) היא אלמנה אשר עלתה מאתיופיה בשנת 2001 עם שלושת ילדיה – ילידי 1991, 1996 ו-1997. המבקשת לוקה בנפשה, בעבר אושפזה וכיום מקבלת טיפול תרופתי קבוע.

ג.

(1) המשיבה עתרה לבית המשפט לנוער בבקשה להכריז על שני ילדיה הצעירים של המבקשת (בן ובת) בתור "קטינים נזקקים", לפי סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן חוק הנוער (טיפול והשגחה) ). לפי התסקיר שהציגה המשיבה, מתקשה המבקשת לספק את צרכיהם של הקטינים: הילדים מוזנחים. הקטין – המבוגר מן השניים – מאחר באופן קבוע לבית הספר ומגיע להישגים נמוכים, מגלה בעיות התנהגות, לרבות תוקפנות ואלימות, משוטט שעות ארוכות ואף עבד בצרכניה שכונתית תמורת מזון. הקטינה, אחותו הצעירה, סובלת מאכילת יתר והרטבת לילה, מצבה הרגשי קשה, ואף היא מגלה בעיות התנהגות. עוד נטען כי הקטינים במשפחה נטלו עליהם, תחת אמם, תפקידים "הוריים" כגון נקיון ובישול.

(2) בית המשפט לנוער שמע באמצעות מתורגמן את המבקשת ואת אביה, אשר התנגדו להוצאת הילדים מהבית וטענו כי אין במשפחה בעיות המצדיקות צעד כזה. בסופו של דיון קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה. לאחר שקבע כי שני הילדים הם קטינים נזקקים, הורה על פי סעיף 3(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) על הוצאת הקטינים ממשמורת האם והעברתם לרשות הסעד, על מנת שתקבע את מקום חסותם.

ד.

(1) המבקשת עירערה לבית המשפט המחוזי. לטענתה, היה ההליך בבית המשפט לנוער פגום, באשר לא היתה המבקשת מיוצגת בו על ידי עורך דין. כנטען, לא הבינה המבקשת את מהות ההליך. אמנם נכח בדיון מתורגמן, אך הוא לא קרא באזני המבקשת את המסמכים שהגישה המשיבה לבית המשפט, ולא התאפשר למבקשת לחקור את המשיבה. נטען כי נוכח השלכותיו החמורות של ההליך, היה על בית המשפט להטיל על המדינה לדאוג לייצוג המבקשת בהליך. לגופו של עניין נטען כי תסקיר המשיבה "שגוי מן היסוד", וכי ילדי המשיבה זוכים לבית חם ויחס טוב. עוד הוסיפה המבקשת כי "יש לבטל לחלוטין את הגישה הפטרנליסטית לפי המדינה יודעת מה טוב לילדים יותר מהוריהם, ויש לקחת בחשבון גם את שיקולי ההורה".

(2) בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. למסקנתו, לא נפל פגם בהליך בבית המשפט לנוער. זאת משום שעל פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) אין חובה כי הוריו של קטין, שעניינו נדון בבית המשפט לנוער, יהיו מיוצגים על ידי עורך דין; ומכיוון שאין כל ספק, שהמערערת "הבינה היטב את מהות ההליך". לגופו של עניין אימץ בית המשפט המחוזי את ממצאיו של בית המשפט לנוער, וקבע כי מצבם של הקטינים קשה ביותר, ואינם מטופלים על-ידי מבוגר אחראי. בית המשפט שמע מכלי ראשון את הילדים, אשר הביעו התנגדות להוצאתם מהבית, אך התרשם ממצוקה קשה בה הם נתונים, ושהדברים שאמרו הילדים מבטאים את אשר נראה להם כי יהא מקובל על בני משפחתם. לסיכומו של דבר נקבע כי "אם לא ייעשה, לאלתר, ניסיון למצוא לקטינים מסגרות שייטיבו איתם... עלולים הקטינים, עם חלוף השנים, למצוא את עצמם בשולי החברה ללא משלח יד, ללא תעסוקה וללא אמצעי קיום".

הבקשה והדיון בבית משפט זה

ה.

בבקשה הנוכחית חוזרת המבקשת על עיקרי טענותיה בפני בית המשפט המחוזי – הן באשר לפגם שנפל בהליך המקורי, והן באשר למהותו של התסקיר. מודגש כי אם סובלים הילדים מבעיות שונות, ניתן לפתרן באופן נקודתי. שוב נטען כי יש לזנוח את הגישה "הפטרנליסטית" שננקטה על ידי הערכאות הקודמות. לבסוף טוענת המבקשת כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להכריע בניגוד לעמדה ששמע מפי הילדים.

ו.

(1) עלי להידרש להליכים שמאז הגשת הבקשה. הבקשה הוגשה ב-10.1.08, ללא נימוקים, בטרם הסדרת הייצוג בלשכה לסיוע משפטי. משהוסדר הייצוג, הוגשו ביום 17.3.08 הנימוקים, והבקשה הועברה לטיפולי. הדיון נקבע ליום 26.3.08.

(2) לקראת הדיון הוגש (ביום 25.3.08) תסקיר משלים, שלפיו מאז נדחה הערעור בבית המשפט המחוזי ביום 13.12.07, נעשים מאמצים לחיפוש אחר מסגרת פנימייתית לקטינים, אך הדבר לא צלח הן כיוון שמצויים אנו באמצע שנת לימודים, הן כיוון שבשל קשיי הקטין נדרש אבחון פסיכולוגי, אשר נקבע לו - אך אמו סירבה לשתף פעולה, בנוסף, חלק מהמסגרות הסכימו לקבל את הקטינה בלבד, אך לא את הקטין בשל בעיותיו המורכבות, בתחום ההתנהגותי והרגשי. פניה לשש פנימיות הניבה נכונות של פנימיה אחת להיכרות, שנקבעה ל-31.3.08. עוד נאמר, כי הקטין מגיע לבית הספר בדרך כלל נקי ומסודר, אך לרוב לא בזמן, אינו מתפקד כתלמיד, מקשיב מעט רק בשיעורים שהוא אוהב, ופועל לפי מצבי רוח; הישגיו בלימודים נמוכים חרף יכולותיו, והוא סובל מבעיות התנהגות, מכה ומקלל; הוא שרוי במצב רגשי לא טוב ונראה עייף מאוד. נאמר כי לאם אין השפעה על הקטין, שלדעת המורה זקוק למסגרת לימודית קטנה. הקטינה מגיעה לבית הספר, כך נמסר, באיחור ובבגדים לא צנועים, ואף הישגיה הלימודיים נמוכים חרף יכולות טובות; מתקשה היא בקריאה ובכתיבה, שמחה למשימות חברתיות אך ביצוען נתון למצבי רוחה. מחפשת קרבת בוגרים ממנה, מסתכסכת - וקשייה החברתיים והרגשיים העצימו. לשיטת פקידת הסעד, אין הטבה במצב הקטינים ויש הידרדרות במצב הקטינה. בשיחה עם עובד קהילתי בן העדה האתיופית הוסבר למשפחה כי יש צורך בשיתוף פעולה בעניין השמת הילדים בפנימיה כדי למנוע את הצורך בשימוש בסיוע המשטרה, וניתנה הסכמה; הסב מסר לעובד הקהילתי כי הפניה לבית משפט זה נעשתה ללא ידיעתו, וכי המבקשת מתנגדת לקשר עם גורמי הרווחה.

(3) עיינתי גם בתסקיר מ-16.4.07 שהוגש כנזכר לבית המשפט לנוער, בו תואר

רקעה של המשפחה. תואר מצבה הנפשי של המבקשת המאובחנת כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית ומדיכאון פסיכוטי ומאוזנת על-ידי תרופות. המבקשת מתוארת כאוהבת מאוד את ילדיה - אך מתקשה לספק צרכיהם הבסיסיים; הוכנסה סומכת לסייע בבית, שהיה מוזנח ומלוכלך (דו"ח מ-2006), אך המבקשת התקשתה מאוד לשיתוף פעולה, ושאלה תדיר מתי יסתיים השירות, גם אם חל שיפור קל; כתום פעולת הסומכת הוצע סל שיקום של בריאות הנפש אך המבקשת התנגדה. הבת הגדולה (כיום כבת 16) בעלת הישגים לימודיים תקינים אך עצובה רגשית, ומתארת קשיים בבית. על הקטין נאמרו דברים ברוח האמור מעלה, וכן כי אינו מקבל מרות ומתחצף ואף נוקט אלימות, וניכרת הידרדרות במצבו, וכאמור, נצפה עובד בצרכניה שכונתית לקבלת מזון. במועדונית אליה הופנה היה מעורב באירוע אלים של השלכת אבנים והשחתת רכוש. על הקטינה נאמר ברוח האמור מעלה, וגם כי היא סובלת מאכילת יתר ומהרטבת לילה, ומופיעה לא מסודרת. בביקור מנהלת המועדונית בבית ב-2007 נמסר על בית המשפחה כמוזנח ומלוכלך, שריח רע נודף ממנו. עוד דווח על מכות, ובסיכומו של יום – כאוס והידרדרות. עוד נוסף מסמך ובו תיעוד של אירוע אלים בבית הספר (18.2.07) הנוגע לקטין – קללות והשלכת כיסא.

ז.

(1) בדיון בפני ציין עו"ד יאסו, בא כוח המבקשת, כי לשיטתו מחזק התסקיר המשלים את הטיעונים מהתסקיר הקודם. ילדים רבים אינם מגיעים לבית הספר בזמן – האם זו סיבה לנתקם מהוריהם? האם כשילד מפריע זו סיבה להוציאו מביתו? לדעתו הנתונים שבתסקיר שונים באופן מהותי מן המציאות, לרבות - למשל - טענות שהקטינה מרטיבה. לא ניתן למשפחה יומה בבית המשפט, וגם מצויים בני משפחה תומכים כמו אחות האם; אין סירוב מצד המשפחה לפנימיה - אלא יש צורך בשכנוע ולא בצו. יש איפוא אפשרות לשקול פנימיה, אך מתוך שיתוף ולא בצו שיפוטי המצביע על חוסר תפקוד.

(2) באת כוח המדינה ציינה כי לקטין בעיות התנהגות קשות, כגון השלכת כיסא על מורה; פקידת הסעד ציינה כי הדו"חות הקשים על מצב המשפחה החלו עוד כששהתה בצפת עם עלייתה ארצה; צוינו שוטטות הקטין ובעיות האכילה של הקטינה; פקידת הסעד נקראה לבית הספר בחרום; המצב בבית קשה, ונסיונות לסיוע נתקלו בהסתייגות מצד האם; גם נסיונות לפנימיה ללא צו לא צלחו, הן בשאלת האבחון והן מעבר לה. לדעת פקידת הסעד, אם לא ילך הקטין לפנימיה עלול הוא חלילה להגיע לבית סוהר, העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה ציינה, כי כל הצעה – כגון סומכת, מועדונית, סיוע כלכלי, נדחתה על-ידי האם מיידית. אשר לילדים, חלומה של העובדת הסוציאלית הוא שהבת הבוגרת תגיע ללימודי משפטים; אך בינתיים המצב מידרדר והולך. סב הקטינים אמר כי אין לגזול את הילדים ללא סיבה, כי יש משפחה רחבה, וכי מצבם סביר. המבקשת עצמה טענה, כי לא סירבה לקבל עזרה, וכי הסומכת היא שעזבה אותה.

(3) במהלך הדיון שוחחתי עם הקטינים ביחידות, בנפרד, כפי שגם נהג בית המשפט המחוזי. לשיטתי, "יש ככלל מקום לשמוע את דעתו של קטין, אף קטין בגיל 10 למשל, ולא כל שכן כשהוא מתבגר והשנים נוקפות, ויש לייחס משקל ניכר לעמדתו, כמובן על פי שיקול דעת והשכל הישר... זו גם גישת האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד"; ראו דברי בבע"מ 672/06 אבו עראר נ' רגוזו (טרם פורסם) (פסקה ג', והאסמכתאות דשם); וכן בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)(השופטת ארבל). כאן המ דובר בקטינים בני 12-11. אזכיר, שסעיף 12 לאמנת זכויות הילד קובע, כי

"(1) מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה זו באפשרות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד; למטרה זו תינתן לילד הזדמנות להישמע בכל הליך שיפוטי או מינהלי הנוגע לו במישרין או בעקיפין, בצורה המתאימה לסדרי הדין שבדין הלאומי".

(4) בשיחה הסברתי לקטינים (בנפרד) כי אין המדובר חלילה ב"הוצאת קבע" מן הבית אלא בפנימיה עם חופשות.

(5) הקטין נראה לי עייף, כדברי התסקירים. לדבריו אם ירצה ללכת לפנימיה יחליט בעצמו, טוב לו בבית ואינו חסר דבר; האחות הגדולה מכינה אוכל וגם אמא לפעמים. הקטין הכחיש כי השליך אבנים או כיסא וכי עבד בחנות לשם אוכל, וכן טען ליחסים טובים עם ילדים אחרים.

(6) הקטינה טענה כי "כיף" לה בבית הספר, לפעמים אינה מכינה שיעורים כי היא עוזרת לאמא; בבית יש אוכל שאמא קונה ומכינה; לדבריה אינה זקוקה לפנימיה. היא הכחישה כי אמרה שקיבלה מכות בבית, ואמרה כי בעבר לא למדה אך כיום מנסה ללמוד. שקר מה שאומרים עליה.

(7) התרשמותי אינה שונה ביסודה מזו של שופטת בית המשפט המחוזי.

(8) לקראת תום הדיון נתבקש עו"ד יאסו לדאוג כי תקוים פגישת ההיכרות המתוכננת בפנימיה ביום 31.3.08. עו"ד יאסו אישר, אך המבקשת (האם) קמה והודיעה שאינה מסכימה. עו"ד יאסו קיבל עליו להבהיר את הדברים. משלא נמסרה הודעה נאמר בהחלטה מיום 27.3.08, כי "בגדרי החלטות בית המשפט לנוער ובית המשפט המחוזי... יש לקיים את המפגש האמור".

לאחר הדיון

ח.

(1) בהודעה מטעם המבקשת מיום 31.3.08 נמסר, כי היא מסכימה לקיום המפגש. ואולם, ב-1.4.08 הודיעה באת כוח המדינה, כי חרף החלטת בית המשפט ושיחות של פקידת הסעד עם סב המשפחה ובא כוחה, לא הגיעו המבקשת וילדיה לפגישה; מונית המתינה, אך הסב טען שהילדים הלכו לבית הספר ואינם מוכנים להגיע לפנימיה.

(2) בהודעה מיום 2.4.08 מאת בא כוח המבקשת נמסר כי המבקשת ואביה נכונים למפגש, אך הקטינים עצמם מסרבים בתוקף להגיע ולכן לא עלו על המונית שהגיעה לביתם; ועל כן אם סבור בית המשפט כי על הקטינים להגיע למפגש זה, על בית המשפט להוציא כל צו שיידרש לכך, שכן האם, הסב ובא כוח המבקשת אינם יכולים לגרום לכך.

(3) בהודעה מטעמה מיום 8.4.08, בעקבות החלטה מ-3.4.08, צירפה באת כוח המדינה את הודעת פקידת הסעד כי המונית המתינה לשווא ליד משרד אגף הרווחה; נטען כי לאם ולסב אין סמכות הורית כלפי הילדים כעולה מן הנסיבות. נאמר עוד כי "על מנת למצוא פתרון חלופי הולם ולפני בקשת סיוע המשטרה, הסכימה הנהלת פנימיית... כצעד חריג לקיים את מפגש ההיכרות בבית המשפחה או לחלופין במשרדנו". נאמר, כי נוכח מצב הילדים, אגף הרווחה בדעה שיש צורך בהוצאה לפנימייה גם אם יידרש סיוע משטרתי.

הכרעה

ט.

(1) לאחר העיון, ולא בלי התלבטות החלטתי שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור. הטעם הוא, כראש וראשון לכל, טובת הקטינים כפי שראו אותה שני בתי המשפט הקודמים, ושלא מצאתי מקום להתערבות בעניינה; לעמדתם שלהם אחזור בהמשך. עסקינן בנושא כאוב, כאוב מאוד, אף כי אינו מגיע כמובן לדרגה קורעת הלב שבתיקי אימוץ.

(2) המחוקק צפה סיטואציות מעין זו בה עסקינן, ולשונו ברור מיללה בסעיף 3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), שנכתב כמו למען פרשה זו:

"היה פקיד סעד סבור שקטין הוא נזקק ושלמען הטיפול בו וההשגחה עליו יש צורך בהחלטת בית המשפט, משום שאין הסכמת האחראי על הקטין, או שהוא מסכים אך אין הקטין מציית לו , רשאי הוא לפנות בבקשה אל בית המשפט לנקוט באחת או באחדות מן הדרכים לפי סעיף זה, ומשנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא –

"(1) לתת לקטין או לאחראי עליו כל הוראה הנראית לבית המשפט דרושה לטיפול בקטין או להשגחה עליו כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי;

.....

(3) להעמיד את הקטין תחת השגחתו של פקיד סעד;

(4) להוציא את הקטין ממשמורתו של האחראי עליו, אם ראה בית המשפט שאין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה, ולמסור אותו למשמורתה של רשות סעד אשר תקבע את מקום חסותו..." (הדגשות הוספו – א"ר).

ומיהו קטין נזקק – לכך משיב סעיף 2 לחוק, שבין השאר קטין נזקק הוא מי שנתקיים בו אחד מאלה –

"(2) האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה...; (6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת".

(3) בטרם אמשיך, אציין כי היה מקום שתיק זה יידון בשל טובת הקטינים, סמוך לאחר שהוגש ב-10.1.08, אך היתה המתנה לנימוקי הבקשה ואלה הוגשו כאמור רק ב-17.3.08, התיק הובא אלי מייד לאחר מכן והדיון נקבע בדחיפות. צר לי על כי הדבר השתהה בנסיבות; אילו הופנתה תשומת הלב על-ידי הצדדים היה ניתן להחיש את ההליך, ולגרום להסדרה מהירה של נושא הייצוג – שהוא כשלעצמו חשוב וראוי בכגון דא, גם אם כפי שציין בית המשפט המחוזי אין חובת ייצוג לפי החוק. במקרה דנא נודעת בהחלט חשיבות מרובה לייצוג, הן נוכח השנים המועטות ששוהה המשפחה בארץ, והן ובעיקר בשל מחלת הנפש של המבקשת. ואולם, אם וככל שהיה בכך קושי בבית המשפט לנוער – אף כי אטעים שהדיון בו נערך בתרגום והמבקשת והסב התבטאו, וברי כי הדברים הובנו כהלכה על-ידי המבקשת (כפי שציין גם בית המשפט המחוזי) – תוקן בדיונים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה, שבהם היה למבקשת ייצוג הולם.

(4) לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. העולה במצטבר מדיווחי רשויות הרווחה ובית הספר מצביע על מצב הטעון תיקון, לטובת הקטינים. לא התרשמתי, כי יש גישה "פטרונית" מצד עובדות הרווחה, כפי שנטען מטעם המבקשת: המ דובר במשפחה שבה נסיבות עצובות של אבדן אב וכן אם חולת נפש, ומנגד אין מ דובר בצעדים רדיקליים, שחלילה מנתקים מן המשפחה והבית, אלא במאמץ לשיפור עתידם של הקטינים, אשר המצב הנוכחי אינו מבשר טובות לגביהם, כפי שציין בית המשפט המחוזי. אולי אינדיקציה לכך יש במצב שנוצר באשר לצעד הראשוני של פגישה עם אנשי הפנימיה, נושא מינורי כשלעצמו. כשלעצמי קיויתי כי, ברוח דברי בא כוחה המלומד של המבקשת, ייעשה המפגש בהסכמה, שהרי גם לדעת עו"ד יאסו יש אפשרות לשקול פנימיה בהסכמה. אולם כבר בדיון אותתה המבקשת כאמור בדבר אי הסכמה, ולאחר מכן אמנם הודיעה, כפי שפורט, על הסכמתה והסכמת הסב – אך בפועל לא קוים המפגש, והקולר נתלה בסירוב הקטינים ובאי היכולת לכפות עליהם. אכן, במפגש עם הקטינים נתקלתי בסימני שאלה באשר לדיוק באמת, גם לגבי עובדות שספק אם היה לגביהן חולק, מבלי שארצה לפגוע; מכל מקום, חוששני כי המצב הנוכחי נוח להם, שכן הוא מאפשר להם פחות או יותר חרות ללא מצרים לעשות כעולה על רוחם, תוך יחס "חופשי" למסגרת בית הספר, ותוך "זרימה" עם המצוקה המוצאת ביטוייה בדרכים שונות בבית. על כן אף שבלא ספק היה מקום לשמוע את עמדתם, אי אפשר – בגילם ובתובנה הרלבנטית שלהם, גם אם האינטליגנציה טובה – לקבל את דעתם. ה"חופש" לשקול, שהם נהנים ממנו היום בבית בהיעדר יד מכוונת הוא מקסם מדומה, ואולם אין בידם לשקול כראוי את כל הנחוץ, וגם אין אחראי במובן הפשוט של המונח, שייטול החלטות נחוצות באופן שוטף ומתמיד. אשר למבקשת עצמה, מבלי להטיל ספק באהבתה לקטינים, וכך גם באהבת אביה, אין היא, ובני המשפחה, מתפקדים כמסגרת מפקחת לקטינים. אין לי גם סיבה שלא לקבל את מה שמסרו פקידות הסעד באשר להצעת סיוע כלכלי במסגרת שיקום חולי נפש שנדחתה. המבקשת לא יכלה להביא את הקטינים למפגש בפנימיה חרף רצונה הנטען, עד כי בא כוחה נאלץ חרף מאמציו, להודיע כאמור. הדבר מצטרף לכל הנאמר מעלה. ויוטעם, מצב המשפחה ידוע מן הסתם למשפחה המורחבת ולאנשים אחרים מן הסביבה, וחרף זאת לא נעשתה פעולה להטבת מצבם של הקטינים, נושא המחייב אחריות ורגישות ופעולה לשיפור. לכן צדק בית המשפט המחוזי בהבעת החשש במבט לעתיד, ומכאן נכונות ההחלטה שנתקבלה.

(5) כאמור, איני מטיל כל ספק באהבתה של המבקשת לקטינים וברצון הטוב של הסב, אך כדי שהקטינים יזכו לחיים תקינים ולעתיד טוב ולא ייחשפו לסיכון מתמיד של הידרדרות, יש לסייע להם, ובכך איני רואה דופי בהחלטותיהם של בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי. ונזכור - והרי המ דובר בצעד שאינו בלתי הפיך, צעד שהוא מתון, תוך קשר מלא לקטינים עם המשפחה, חופשות לעתים מזומנות מן הפנימיה וכיוצא בזה.

(6) נשוב לחוק הנוער (טיפול והשגחה): לפנינו, בהתאם לו, סיטואציה של נזקקות, שכן – בכל הצער שבדבר – יש קושי רב באשר למסוגלות המבקשת לטיפול לעת הזאת, ושלום הקטינים עלול להיפגע במובן הנפשי, מהיעדר חינוך מלא במהותו, עם כל מאמצי בית הספר; והצו הניתן בא כדי להבטיח את הטיפול וההשגחה, לרבות החינוך, באשר המסגרת הביתית אינה נותנת את המענה הנחוץ.

(7) לא אכחד, כי שאלתי עצמי שוב ושוב את השאלה שהציב עו"ד יאסו, שהלא ילדים רבים אינם מתמידים בקפדנות בלימודים ואין מוציאים אותם מן הבית. התשובה לכך היא ההצטברות העגומה של הנסיבות, שתוצאתן במבט לעתיד עלולה להיות קשה והרסנית אם לא תטופל, ומנגד העובדה שמ דובר בצעד שאינו רדיקלי ואין בו משום ניתוק - אך יש בו יצירת סיכוי. הצו אין בו פגיעה בכבוד המבקשת והמשפחה חלילה, אלא הוא מתבקש לטובת הקטינים, ודומני כי ההתפתחות בנוגע למפגש עם אנשי הפנימיה מעידה על כך.

י.

לכן איני רואה מקום, כאמור, להיעתר לבקשה. בחתימת הדברים אביע את התקוה כי המבקשת ואביה, ואף באי כוחם, ישכנעו את הקטינים להיפגש עם אנשי הפנימיה כדי לפתוח בדיאלוג ראשוני, וכי בהמשך יוסדר הדבר באופן מוסכם ואנושי, תוך המשך מאמץ כי הקטינים יהיו באותה פנימיה. ככל שהדבר יהא טעון צעדים נוספים – יפנו הצדדים, לפי הצורך, לגורמי האכיפה, או אף לבית המשפט לנוער. על המפגש עם אנשי הפנימיה להתקיים לפני 15.4.08, כפי שביקשה פקידת הסעד, ואנשי הפנימיה נכונים לבוא כאמור.