רע"א 3740/08 גרנד האוז בע"מ נ. לילי פויכטונגר

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר שרון ) מיום 16.3.08 בע"א 3406/06, בו נתקבל בחלקו ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' ינון ) בת.א. 53585/03, ונקבע כי המבקשת חייבת לשלם למשיבה שכר טרחה בסכום השווה ל-0.45% מכל עסקה במקרקעין שבוצעה בעבר ושתבוצע בעתיד, בהתאם להסכם שכר הטרחה שנכרת בין הצדדים.

1.

ביום 12.2.96 נחתם הסכם בין המבקשת, חברה לייזום מקרקעין, לבין חברת משק הדר הדרום בע"מ, משק חבצלת הדרום בע"מ ומשק פטר בע"מ (להלן:

המוכרות ). על פי הסכם זה רכשה המבקשת את כל הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 38 בגוש 4586 (להלן: המקרקעין ) שהיו בבעלות המוכרות (להלן: הסכם המכר ).

2.

בד בבד עם חתימת הסכם המכר נחתם, ביום 12.2.96, הסכם שכר טרחה בין המבקשת לבין המשיבה, עורכת דין ובתו של בעל השליטה במוכרות (להלן: הסכם שכר הטרחה ). הסכם שכר הטרחה הסדיר, בין היתר, את חלוקת העבודה וחלוקת שכר הטרחה של הטיפול המשפטי בפרויקט שכונת המגורים שהיה עתיד לקום בשטח המקרקעין, בין עורכי הדין מטעם המבקשת לבין המשיבה. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי המשיבה תבצע עבודה משפטית השווה לכ-40% מן העבודה המשפטית שנדרשה וכי תמורתה תקבל שליש משכר הטרחה שיקבלו עורכי הדין בגין כל עסקת מכר. יובהר כי האופן בו חושב שיעור שכר טרחתה של המשיבה לא נגזר באופן ישיר מהסכום ששילמו רוכשי הדירות בגין שכר טרחת עורכי הדין, אלא היה תלוי בסכום שאמורים היו לקבל עורכי הדין של המבקשת. מאחר שאופן החישוב היווה עניין משמעותי בהתדיינות בין הצדדים, יובאו להלן סעיפים 3 ו-5 להסכם שכר הטרחה הנוגעים לאופן חישוב שכר הטרחה:

"3. כי הוסכם בינך לביננו כי במסגרת מימוש המקרקעין בדרך של מכר ואחד מתנאי הסכם זה תטפלי ותעסקי במכירת יחידות הדיור ו/או השטחים המסחריים שיבנו על המקרקעין וברישום זכויות רוכשי הדירות בלשכת רישום המקרקעין ו/או בכל עניין אחר הקשור במקרקעין ו/או התובע או המתחייב בין בהעברתם לצד ג' כלשהו ובין אם במימוש וזאת באופן שתהיי זכאית לשכר טרחה בשיעור שיקבע עם יתר עוה"ד בשיעור בסיסי לשכר טרחה מכל עסקה (ללא מע"מ), בצירוף מע"מ בגין מכירת המקרקעין ו/או יחידת הדיור ו/או מימושם בכל דרך אחרת כמפורט בס' 5."

"5. והואיל ואנו מסכימים כי לאור העובדה שגם באי כוחנו יטפלו במכירת יחידות הדיור ו/או השטחים הצבורים ו/או במימוש המקרקעין, וכי תתחלקי בשכר הטרחה עם באי כוחנו באופן שתהיי זכאית לשכר טרחה של 33% (שלושים ושלושה אחוזים) משווי כל עסקה (ללא מע"מ), בצירוף מע"מ משכר הטרחה (בכפוף לס' 6 להלן) בגין מכירת ו/או מימוש המקרקעין לכל צד ג' כלשהו".

להשלמת הרקע להסכם יוער כי קודם למכירת המקרקעין הייתה אמורה המשיבה לטפל בעסקאות העתידיות. כן יוער, כי הסכם שכר הטרחה היה תנאי, מצד המוכרות, להשלמת העסקה ונחתם מצד המבקשת בחוסר רצון, מאחר שלמבקשת כבר היו עורכי דין "משלה".

3.

ביום 3.9.03 הגישה המשיבה כתב תביעה כנגד המבקשת במסגרתו טענה המשיבה כי לא שולם לה שכרה על פי הסכם שכר הטרחה. המשיבה טענה כי המבקשת הפרה את הסכם שכר הטרחה כאשר לא דיווחה לה על העסקאות שנעשו במקרקעין ולא העבירה לה את התשלומים המגיעים לה במועד שנקבע בהסכם, למרות שכבר העבירה את התשלום המגיע לעורכי הדין שלה. לפיכך, תבעה המשיבה את שכר הטרחה שהגיע לה, לטענתה, בגין חוזים שנחתמו בשנים 1998-2002 בשווי 212,808 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה. סכום זה חושב לפי סך של 0.45% מערך כל אחד מהחוזים שכן, לטענת המשיבה הגיע לה על פי הסכם שכר הטרחה סכום השווה לשליש מהשכר הכולל שאמורים היו לקבל כלל עורכי הדין. חישוב הערך המשולש מהסכום שקיבלו עורכי דינה של המבקשת – 0.9% משווי כל חוזה – מגלה כי שכר הטרחה הכללי עומד על 1.35%, והשליש של המבקשת, כפי שנגזר מסכום זה הינו בשווי 0.45% משווי העסקה בצירוף מע"מ. בנוסף תבעה המשיבה את הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 10(ב) להסכם שכר הטרחה, הקובע כי אם תפר המבקשת את ההסכם ולא תתקן את ההפרה לאחר התראה בכתב, תהא זכאית המשיבה לסכום של 325,000 דולר בתוספת מע"מ ובהפחתת התשלומים שכבר בוצעו.

4.

המבקשת חלקה על דרישות המשיבה וטענה כי מועד תשלום שכרה של המשיבה נדחה בהסכמה ועדיין לא הגיע המועד לתשלומו במלואו. בנוסף טענה המבקשת כי הדרישה לפיצוי מוסכם אינה במקומה שכן היא לא הפרה את הסכם שכר הטרחה. עוד הוסיפה המשיבה וטענה נגד שיעור שכר הטרחה לו טענה המשיבה. לטענת המבקשת המשיבה זכאית לשכר טרחה בשיעור של 0.3% מערך החוזה בלבד, שכן עורכי דינה קיבלו שכר טרחה בשיעור של 0.9% מערך החוזה ולמשיבה מגיע שליש מהשיעור הנ"ל.

5.

ביום 10.9.06 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' ינון ). בית משפט השלום קבע כי המשיבה היתה זכאית לקבל את התשלומים במועדים שנקבעו בהסכם וכי אי העברת התשלומים במועד גבלו בחוסר תום לב מצד המבקשת שהפרה את ההסכם. בית המשפט חייב את המבקשת לשלם למשיבה סך השווה ל-0.3% מערך כל חוזה, השווה לשליש מכל סכום אשר שולם בפועל לעורכי הדין של המבקשת. בכך למעשה קיבל בית המשפט את אופן חישוב שכר הטרחה לו טענה המבקשת, שליש מתוך 0.9% מסכום העסקאות. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין מקום להעניק למשיבה את סכום הפיצוי המוסכם, מאחר שאין מקום לקבוע פיצוי חוזי בנוסף לפיצוי המוסכם והיה על המשיבה לבחור את אחד הפיצויים.

6.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במסגרת הערעור טענה המשיבה כי שגה בית משפט השלום כשדחה את טענתה בעניין שיעור שכר טרחתה וקבע כי שכר הטרחה המגיע לה הוא שליש מהסכום שקיבלו בפועל עורכי הדין של המבקשת ולא שליש מסכום שכר הטרחה הכולל. עוד טענה המשיבה כי שגה בית משפט השלום כשקיבל את טענת המבקשת לפיה החל מחודש יוני 2004 הופחת שכר הטרחה שקיבלו עורכי דינה של המבקשת ל-0.5%. לטענתה, לא היתה למבקשת סמכות להסכים על כך באופן חד צדדי ולהפחית משכרה מבלי להתייעץ עימה ומבלי לקבל הסכמתה וממילא המבקשת לא הוכיחה זאת כדבעי. לבסוף טענה המשיבה כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע כי היא אינה זכאית לפיצוי המוסכם.

7.

המבקשת טענה בתשובתה כי ההסכם לא הופר ולכן המשיבה אינה זכאית לפיצוי המוסכם. עוד נטען כי המשיבה אינה זכאית לפיצוי המוסכם בנוסף לשכר טרחתה, מאחר שיש בכך כפילות. בפרט ציינה המבקשת כי הסכם שכר הטרחה קובע שמן הפיצוי המוסכם יופחת כל סכום שישולם על חשבון שכר טרחתה של המשיבה ומכאן ברור כי לא הייתה זכאית לכפל פיצוי. עוד נטען כי מסעיף 10(ב) להסכם שכר הטרחה עולה כי הפיצוי אמור להינתן רק במקרה של הפסקת ההסכם וניתוק יחסי הצדדים ולכן, משבחרה המשיבה בהמשך יחסי הצדדים על פי ההסכם היא אינה זכאית לפיצוי המוסכם. לעניין שיעור שכר הטרחה, שבה המבקשת על טענתה כי מסעיף 3 ומסעיף 5 להסכם עולה כי המשיבה זכאית לחלקה בשכר הטרחה בשיעור של שליש משכר הטרחה שישולם לעורכי הדין האחרים, דהיינו 33% מתוך 0.9% משווי העסקה, כפי שקבע בית משפט השלום.

8.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה לעניין שיעור שכר טרחתה וקבע כי מלשון ההסכם גופו עולה כי כוונת הצדדים היתה שהמשיבה תקבל שליש משכר הטרחה הכולל שמקבלים כלל עורכי הדין בגין העסקה, דהיינו מהסכום שקיבלו עורכי הדין של המשיבה והמבקשת יחד, השווה ל – 1.35%, וששליש ממנו שווה ל0.45% בתוספת מע"מ. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשת לקביעת שיעור שכר הטרחה של המשיבה בהתאם לטענתה כי שכר הטרחה ששולם לעורכי דינה הופחת בהסכמתם לאחר יום 1.6.04 ל- 0.5%. זאת לאחר שקיבל את טענת המשיבה, כי לא ניתן היה להפחית את שכרה מבלי להיוועץ עימה ולקבל את הסכמתה, שכן ההפחתה מקפחת אותה.

אשר לפיצוי המוסכם, בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם אכן הופר על ידי

המבקשת אשר לא יידעה את המשיבה כי נמכרו כ-50 דירות וכ-25 מגרשים וכאשר לא העבירה לה את שכר הטרחה בגינם. עם זאת קבע בית המשפט כי במקרה דנן, "מעדויות הצדדים, התנהגותם, הרקע שקדם להסכם ולשון ניתן להיווכח שהכוונה בפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 10(ב) להסכם, היתה לקבוע את הסכום המקסימאלי לו זכאית המערערת [המבקשת] מהעסקה במקרה של הפרת ההסכם." בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בידי המשיבה הייתה הבחירה בין הפיצוי המוסכם ובין שכרה החוזי וכי מהתנהגותה ומהראיות עולה כי היא בחרה במקרה זה בשכר הטרחה החוזי ולא בפיצוי המוסכם. עם זאת הבהיר בית המשפט המחוזי כי אין בפסק דינו כדי לגרוע בעתיד מזכותה של המשיבה לתבוע את הפיצוי המוסכם, במקרה של הפרת ההסכם בעתיד על ידי המבקשת, בהפחתת הסכומים שכבר שולמו.

סופו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי וקבע כי המשיבה זכאית לשכר טרחה בשיעור של 0.45% בתוספת מע"מ מכל עסקה במקרקעין, הן שבוצעה בעבר והן שתבוצע בעתיד בהתאם להסכם. כן חויבה המבקשת בהצמדה וריבית כדין ובהוצאות ושכר טרחת עו"ד.

9.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. במסגרת בקשת רשות הערעור טוענת המבקשת, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר העניק למשיבה סעדים שכלל לא התבקשו על ידה. לטענת המבקשת הסעד לו עתרה המשיבה בכתב תביעתה בבית משפט השלום היה סעד כספי, לתשלום בגין העסקאות שבוצעו בעבר בין המבקשת לבין רוכשי יחידות הדיור בפרויקט. עסקאות אלה, מוסיפה המבקשת ומציינת, נחתמו בתקופה בה שיעור שכר הטרחה שקיבלו עורכי הדין של המבקשת היה 0.9% מכל עסקה ולא 0.5%. למרות האמור, כך לטענת המבקשת, חרף העובדה שהמשיבה לא עתרה בכתב התביעה למתן סעד לתשלום שכר טרחה בגין כל עסקה שתעשה בעתיד ולא עתרה לסעד הצהרתי לקבוע מהו שיעור שכר הטרחה לו היא זכאית מתוך כלל העסקאות שתבצע המבקשת בעתיד, התעלם בית המשפט המחוזי מכך שסעד זה כלל לא התבקש במסגרת הדיון בערכאה הדיונית. לטענת המבקשת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לשיעור שכר הטרחה של המשיבה מתוך העסקאות שתעשה המבקשת בעתיד נפסק בחוסר סמכות ולפיכך הוא בטל מעיקרו.

המבקשת אומנם מודעת ואף מציינת בבקשתה כי ייתכנו מקרים נדירים בהם יוכל בית המשפט לפסוק סעד שלא נתבקש [ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (לא פורסם, 8.6.05)] (להלן: עניין מחאג'נה ), אלא שלטענתה לא מתקיימים במקרה דנן אף לא אחד משלושת התנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן לפסוק סעד שלא נתבקש:

כי הצדק או הצורך מחייבים את מתן הסעד; כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש; וכי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו ובפני בית המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף.

עוד טענה המבקשת כי בית המשפט המחוזי קבע, למעלה מן הצורך, קביעות עובדתיות שאין להן כל בסיס בראיות שנשמעו בפני בית משפט השלום ואשר למבקשת לא ניתנה כל הזדמנות לטעון בעניינן. עוד נטען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה נדרשת הסכמתה של המשיבה לקביעת שיעור שכר הטרחה הכולל או לשינויו, שגויה גם לגופה, בין היתר, מאחר שהפחתת שיעור שכר הטרחה אינה מקפחת את זכויותיה של המשיבה, כפי שקבע בשגגה בית המשפט המחוזי. לבסוף טוענת המבקשת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שאלות של יחסי עורך דין-לקוח וחובתו של עורך הדין לניסוח הסכם שכר טרחה ברור פשוט ובכללי הפרשנות הראויים של הסכמי שכר טרחה. עניין אחרון זה, כך נטען, רלוונטי לציבור גדול, חורג מעניינם הפרטני של הצדדים, וטרם נדון על ידי בית משפט זה.

10.

לאחר עיון בבקשת המבקשת על נספחיה ומבלי שנדרשתי לתשובת המשיבה מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. אלו טעמיי:

הלכה היא בפני בית משפט זה כי בקשת רשות ערעור היוצרת "גלגול שלישי" של ההליך המשפטי, ניתנת במשורה ורק באותם מקרים בהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית שבמשפט אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים. [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. בקשת רשות הערעור של המבקשת שלפניי עניינה, כך לטענתה, טעותו של בית המשפט המחוזי בדונו בסעד שלא נתבקש לתיתו. טענה זו אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות לערעור שני, שכן טעותו של בית המשפט אינה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ואינה נוגעת לשאלה עקרונית שבמשפט.

מעבר לנדרש יוער, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי אינה חורגת ממבחן הסעד באופן כה מובהק כפי שמנסה המבקשת לצייר ובוודאי לא באופן פסול המחייב את התערבותנו. [השוו: עניין מחאג'נה ; דברי השופט א' רובינשטיין בע"א 9377/05 חיים שם טוב ואח' נ' שמואל אבן (לא פורסם, (4.9.08); רע"א 196/88 טדאוש טומשבסקי נ' משה פאול אופנהיימר , פ"ד מב(4), 365 (30.11.88); ע"א 359/79

יפה אלחנני ואח' נ' מרגליט רפאל , פ"ד לה(1), 701 (15.12.80)].

במקרה דנן נדרש בית המשפט המחוזי לשיעור שכר הטרחה לו תהיה המשיבה זכאית תוך התייחסות לגובה שכר הטרחה הכולל לו תהיה זכאית. אין בכך, כפי שביקשה המבקשת לצייר, משום קביעת הכרעות ומתן סעדים שלא נתבקשו, אלא המשך ישיר להכרעה בסכסוך. זאת ועוד, בניגוד לטענת המבקשת לא מצאתי כי היה בהכרעה זו כדי לפגוע בזכות הטיעון של המבקשת בכלל ובפרט לא לעניין השאלה אם הייתה או לא הייתה יכולה המבקשת לשנות משכר טרחתה של המשיבה מבלי לקבל את הסכמתה.

גם ככל שהדבר נוגע לפרשנות הסכם שכר הטרחה, לא מצאתי כי העניין שלפניי חורג מעניינם של הצדדים לחוזה. מקובלת עליי טענת המבקשת לפיה מוטלת על עורך הדין בנסחו הסכם שכר טרחה, החובה לנסח הסכם ברור פשוט וקוהרנטי ככל הניתן וכי ניסוח בעייתי עשוי להטות את הכף לחובתו. אלא, שלא מצאתי כי יש מקום לליבונה של הלכה כללית בנושא זה, בין היתר מאחר שמקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי לעניין פרשנות הסכם שכר הטרחה ומאחר שאף אני סבור כי מן ההסכם עולה באופן ברור ששכר טרחתה של המשיבה הוא שליש משכר הטרחה הכולל של עורכי הדין ולא שליש משכר טרחתם של עורכי הדין מטעם המבקשת, כפי שביקשה האחרונה לטעון.

11.

אשר על כן הבקשה נדחית.

12.

מאחר שלא נתבקשה תשובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.