רע"א 3749/03 דפנה שפר נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' דותן), אשר בו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת כבוד הרשמת ש' ברוש. מסתבר כי הגשת הטעונים הכתובים הושלמה זה מכבר, אולם התיק הובא ללשכתי רק היום (3.3.2004).

2.בין הצדדים התנהלו במשך שנים הליכים משפטיים. בסופו של יום, נפסקו לטובת המבקשים פיצויים בסכום גבוה, וכן הוצאות משפט בגובה סכום האגרה שבו יחויבו המבקשים ושכר-טרחת עורך-דין. עובר לפסק-הדין שילמו המבקשים אגרה בסך 93,000 ש"ח, אולם לאור הסכום שנפסק לטובתם חבים הם להוסיף ולשלם, בגין האגרה, סך של 241,000 ש"ח. המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה כי תשלום סכום אחרון זה יעוכב עד אשר יקבלו לידיהם את הסכום שהם זכאים לו לפי פסק-הדין. טענתם העיקרית היא, כי בשעתו הם הגישו בקשה למתן סעדים זמניים (שעניינה מניעת המשך הפרת זכויות היוצרים שלהם), אך זו נדחתה בהחלטה של בית המשפט המחוזי. הטיפול בבקשת רשות ערעור שהגישו, כנגד החלטה זו, התעכב בשל תקלה במזכירות בית המשפט העליון, ולבסוף לא נדונה הבקשה לגופה. השתלשלות זו, כך טוענים המבקשים, הביאה לכך שסכום הפיצויים שנפסק בסופו של הליך תפח וגדל, ועמו – סכום האגרה. בנסיבות אלה, גורסים המבקשים כי מן הראוי לאפשר להם לשלם את יתרת סכום האגרה רק לאחר שיגבו את סכום הפיצויים שנפסק לטובתם.

3.כבוד הרשמת דחתה את הבקשה, וערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בית המשפט סבר כי ניתן להותיר את שאלת הסמכות לדחות את תשלום האגרה לעת מצוא, וזאת לנוכח מסקנתו לגופו של עניין, לפיה אין הצדקה במקרה זה להיעתר לבקשת הדחייה. בית המשפט פסק כי המבקשים, "מנימוקים שלא הובהרו דיים 'הצליחו' שלא לשלם את האגרה הנוספת עד לאחר מתן פסק הדין", אולם, "החובה לשלם אגרה אינה מותנית בתוצאות ההליך ומקל וחומר שאין ליצור זיקה בין ביצועה של חובה זו להצלחת הליכי הגביה". בית המשפט הטעים כי המבקשים לא הוכיחו שאין ביכולתם לשאת בתשלום האגרה, וקבע כי אין לעשות את המדינה שותפה להליכי הגבייה ותוצאותיהם. "לא יעלה על הדעת" - כך לפי בית משפט קמא - "שתובע החייב בתשלום אגרה יתנה את תשלומה בניהול הליך יעיל, חסר טעויות ומהיר (על פי השקפתו) והרשם אשר ידון בבקשה לדחיית האגרה יצטרך לבחון את פסק הדין בהסתמך על הקריטריונים המנויים לעיל...".

4.כנגד החלטה זו משיגים המבקשים. הם שבים וטוענים, כי אלמלא משגים ותקלות שנפלו, לשיטתם, בהליך, לא היה סכום הפיצויים - ובעקבותיו סכום האגרה - מגיע לסכום שהגיע, ומשכך, על בית המשפט להפעיל את הסמכות הקנויה לו ולדחות את תשלום האגרה. עוד טוענים המבקשים, כי לעת הזו אין ביכולתם לשלם את האגרה.

5.עיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה 1 וכן בתגובה לתגובה שתוכנה מובא במסגרת בקשת הרשות להגישה. מסקנתי היא, כי דין הבקשה להידחות. נימוקיו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלי, ואדגיש רק זאת: טענת המבקשים כי אין ביכולתם לשלם את סכום האגרה היא טענה בעלמא, ובצדק נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. נותרה אפוא הטענה, כי בנסיבות המקרה, יש לקשור את תשלום אגרת בית המשפט לגביית הסכום הפסוק. דא עקא, שזה לעצמו וזו לעצמה, ובדין פסק בית משפט קמא, כי חובת תשלום האגרה אינה נגזרת משביעות הרצון של הצד החב בה מהתקדמות ההליכים או מהחלטות שניתנו בעניינו, ובוודאי שאין להתנות - גם לא בנסיבות המתוארות בבקשה – את חובת תשלום האגרה בהצלחת הליכי ההוצאה לפועל של פסק הדין.

הבקשה נדחית. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.