רע"א 3860/21שלמה רימלר נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 29.3.2021, בע"א 15537-11-20 (השופטת ה' סילש ) שעל-פיו התקבל ערעור המשיבה על פסק הדין של בית משפט השלום ברמלה, מיום 27.8.2020, בת"א 49992-10-15 (השופט ז' ימיני ), שבו נדחתה תביעת המשיבה, לחיוב המבקש בתשלום דמי חכירה.

2.

מלכתחילה סברתי, ועודני סבור עתה, כי בנסיבות העניין, מוטב היה לסיים את ההתדיינות ארוכת השנים בפשרה מוסכמת; לא בהכרעה שיפוטית. לצורך כך הצעתי לצדדים הצעה בכתב, אף זימנתי את הצדדים לדיון בעל-פה. משלא עלה בידם להגיע להסכמות, אין מנוס מהכרעה על-פי שורת הדין.

3.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; מתן הרשות גם אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

כפי שנקבע הן בבית משפט השלום, הן בבית המשפט המחוזי,

על-פי חוזה החכירה המקורי שנחתם בין הוריו של המבקש לבין רמ"י, בשנת 1966, רמ"י לא היתה רשאית לדרוש תשלום דמי היתר כתנאי למתן אישור תכניות בניה. לעומת זאת,

היתה זכאית רמ"י, לפי הוראות הסכם החכירה, לבצע הערכה מחודשת של שווי הנכס ושל דמי החכירה הנגזרים ממנו, במקרה של תוספת בניה. בנסיבות העניין, דמי החכירה השנתיים המעודכנים, לאחר תוספת הבניה, בהתאם לתנאי החוזה המקורי, הרי הם בשיעור גבוה מדמי היתר שהיו מחושבים לפי נהליה של רמ"י. רמ"י, במכתבה משנת 2009, באה לקראת המבקש, ואיפשרה לו לחרוג מתנאי החוזה, ולשלם דמי היתר חד-פעמיים, בשיעור של 31% משוויו העדכני של הנכס, חלף תשלום של דמי חכירה שנתיים, בשיעור של 4% משווי הנכס, שבהם כאמור חויב על-פי החוזה המקורי. במצב דברים זה, שבו רמ"י היא זו שמאפשרת למבקש לחרוג מתנאי החוזה, ולהמיר את חיובו בדמי חכירה, בתשלום דמי היתר, ברי אפוא כי זכותה לקבוע את התנאים לכך; 'ברצותו מרחיב וברצותו מקצר'. ככל שהמבקש אינו שבע רצון מגובה דמי ההיתר שדרשה רמ"י, איש לא ימנע ממנו לדבוק בתנאי חוזה החכירה המקורי, ולשלם את דמי החכירה הגבוהים שנקבעו בו.

4.

כאמור, דינה של הבקשה שלפנַי – להידחות. ברם, ההליך שלפנַי הביאני להרהר אחר מדיניות חישוב דמי ההיתר על ידי רמ"י, מקום בו קיים פער זמנים בין המועד שבו התגבש החיוב בדמי ההיתר, לבין מועד התשלום בפועל. אין לכחד, מדיניות רמ"י, שלפיה ככל שלא שולמו דמי היתר במועד שבו התגבש החיוב, יחושבו דמי ההיתר על בסיס שווי הנכס העדכני – מעוררת קושי. כך, כאשר קיים פער זמנים בין מועד היווצרות החוב, לבין מועד התשלום בפועל, תביא עליית מחירי הנדל"ן לעליה משמעותית בגובה החוב. זאת, מבלי שהובהר ההבדל בין דמי היתר שלא שולמו במועדם, לבין כל חוב אחר שלא שולם במועד. בענייננו, למשל, הוכפלו דמי ההיתר שאפשרה רמ"י למבקש לשלם, משנת 2009 ועד לימינו-אנו, בכפל כפליים. למותר לציין, כי דמי ההיתר שגובה רמ"י, בהתאם למדיניות האמורה – במציאות דהאידנא, שבה ערכי הנדל"ן מאמירים משנה לשנה – עולה עשרות מונים על הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: החוק ). מה גם, מסופקני אם במציאות של ירידת ערכי הנדל"ן, היתה רמ"י מחשבת את דמי ההיתר לפי ערכי הנדל"ן העדכניים, או שמא היתה עומדת על תשלום דמי היתר כשיעורם במועד הבניה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. סוגיה זו בעלת השלכות רוחב, החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, ואף עלולה לעורר חשש לעיוות דין. ברם, כאמור לעיל, בעניין שלפנַי אין צורך להכריע בכך. תשלום דמי ההיתר בענייננו, הוא 'מסלול' וולונטרי שהוצע למבקש, על מנת להקל עליו ביחס לחלופות האחרות; בהתאם לכך, כאמור, זכאית רמ"י להכתיב את תנאי התשלום. על כן, אותיר אפוא את ההכרעה לגבי אופן חישוב דמי ההיתר לעת מצוא.

5.

אוסיף, כי הנר עוד דולק. יש לקוות כי עתה, משהוסר החשש מפני תקדים, שעשוי לחייב את המשיבה לעתיד לבוא, תשקול המשיבה שוב את עמדתה, תבוא לקראת המבקש, ותפחית את חובו ברוח ההצעה שהוצעה בדיון, כך שחיובו של המבקש בדמי היתר ייקבע על בסיס הסכום שנדרש במכתב משנת 2009, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק; או שתימצא דרך אחרת להקל קמעא עם המבקש, לפנים משורת הדין. זו המלצתי, אך אדגיש: על-פי שורת הדין, דינה של בקשת רשות הערעור – להידחות.

6.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

בנסיבות, לא אעשה צו להוצאות.