רע"א 387/16 רע"א 387/16

1.מונחות לפניי שתי בקשות לרשות ערעור. האחת (רע"א 387/16), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 25547-04-15, כב' השופטים ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל, א' רומנוב ) אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בעיר (כב' השופט י' שמעוני ) שהורה על פירוק השיתוף בקרקע בדרך של מכירה והתמחרות. השנייה (רע"א 2073/16), עניינה בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופט מ' דרורי לצרף את השותפות "ריאליטי", הקונות של הקרקע נשוא המחלוקת במסגרת הליך הפירוק, לבקשה למתן צו מניעה זמני שהוגש לבית המשפט המחוזי במסגרת הליך נפרד (ת"א 28078-01-16). עניינו של ההליך הוא ביטול פסק הדין משנת 1999, במסגרתו אושרה מכירת הקרקע למשיבים. החלטתי לדון בשתי הבקשות במאוחד, כיוון שהן מוציאות זו את זו, כפי שיובהר להלן.

2.תחילה יש לדון בבקשה הראשונה. הקרקע נמצאת בבעלותם המשותפת של המבקש והמשיבים, ביחסים של 1/3 ו-2/3 בהתאמה. החל משנת 2001 נמצאים הצדדים בהליכים משפטיים לפירוק השותפות. אין כאן המקום והטעם לתאר את השתלשלות ההליכים, אשר עברה גלגולים רבים וקבלה תצורות של הכרעות שיפוטיות שונות.

סעיפים 39-40 לחוק המקרקעין , תשכ"ט-1969 קובעים את ההסדר לפירוק השותפות במקרקעין. סעיף 39 קובע כי יש לתת עדיפות לפירוק של חלוקה בעין, וסעיף 40 עוסק בפירוק דרך מכירה, במקרים בהם הקרקע לא ניתנת לחלוקה. סעיף 40 מעניק לבית המשפט את הסמכות לקבוע כי גם במקרים בהם הקרקע ניתנת לחלוקה: "אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון" (ראה: רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי , פ''ד נב(4) 625 (1998)) במקרה הנדון, ספק האם הקרקע ניתנת לחלוקה שכן, חרף חלוף הזמן, לא קיים תשריט חלוקה מאושר על ידי הרשויות (ראה: יהושע ויסמן, דיני קניין-בעלות ושיתוף , 301 (1997)). אולם גם אם הדבר עשוי להיות אפשרי, הערכאה הדיונית שמעה עדויות מומחים וקבעה כי פירוק דרך חלוקה בעין יסב נזק ניכר לצדדים. לאור זאת, פסק בית המשפט השלום כי יש להעדיף במקרה זה פירוק דרך מכירה. קביעה זו נשענת על עניין שבעובדה, והיא נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את חוות הדעת המקצועיות בנושא. זו הסיבה בגינה נדחה הערעור בבית המשפט המחוזי – בפסק הדין עליו הוגשה בקשת רשות ערעור זו. כידוע, בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי מצריכה טעמים מיוחדים החורגים מהמחלוקת הקונקרטית בין בעלי הדין. לא מצאתי צידוק מעין זה בבקשה שבפניי. כפי שהובהר, נושא המחלוקת הוא בשאלה עובדתית התחומה לד' אמותיו של הסכסוך הקונקרטי.

3.נעבור לבקשה השנייה. בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי לפירוק השותפות דרך מכירה והתמחרות, נעשתה התמחרות על הקרקע, אשר במסגרתה זכו השותפות ריאליטי (ריאליטי קרן השקעות II שותפות מוגבלת וריאליטי קו אונווסטמנט נווה אילן, שותפות מוגבלת), אשר הציעו את הסכום הגבוה ביותר העומד על סך של 20 מיליון ש"ח. ההתמחרות הובאה לאישור בית המשפט. במקביל לכך ובהליך נפרד מהליך זה, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי, בה הוא טען כי יש לבטל את פסק הדין משנת 1999, בו הוכרע שמכירת הקרקע למשיבים היתה כדין והם הבעלים של 2/3 מהקרקע עבור לפירוק השותפות ומכירת הקרקע לשותפות ריאליטי. בהליך זה, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני, ובה הורה כב' השופט דרורי לצרף את החברות ריאליטי, הזוכות בהתמחרות, כצד להליך. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור. ראשית, מכיון שההחלטה על מתן צו המניעה הזמני כבר ניתנה על ידי בית המשפט קמא (החלטה מיום 31.3.16), די היה בכך כדי לדחות את הבקשה (ראה לדוגמא: רע"א 1741/16 מרק נ' ביטון (4.4.16)). אולם גם לגופם של דברים, משהכרעתי כי דין בקשת רשות הערעור הראשונה להידחות, הרי שההתמחרות ומכירת הקרקע היו כדין ולכשיסתיים הליך המכירה בעליה של הקרקע יהיו השותפות ריאליטי. לכן, ברי שבכל הליך הנוגע לקרקע זו, צריכות השותפות ריאליטי להיות צד. ודוק, ההליך בו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע עניינו ביטול פסק דין, אולם אין חולק על כך שעד לביטולו, לשותפות ריאליטי שזכו בהתמחרות במסגרת פירוק השיתוף, יש זכויות בקרקע, ומכאן זכותן להיות צד לכל הליך בעניינה. משכך, אין מקום להתערב בהחלטה של בית המשפט המחוזי.

4.דינן של שתי הבקשות להידחות. המבקש ישא בהוצאות המשיבים כאחד בסכום של 10,000 ש"ח.