רע"א 3902/00 ישראל מלמוד נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.המשיב הגיש נגד המבקשים, בלשכת ההוצאה לפועל, בקשה לביצוע שני שיקים, האחד על סך 52,000 ש"ח והשני על סך 30,355 ש"ח, שאותם משכו המבקשים לפקודת חברת בראכה למסחר כללי, הפועלת בעזה, שסיחרה אותם לסניפו של המשיב באל רימאל שליד עזה. הוגשה התנגדות וניתנה רשות להתגונן. בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' כהן), בפסק דינו מיום 14.2.99, חייב את המבקשים לשלם למשיב את השיק השני, בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות, ודחה את התביעה לגבי השיק הראשון. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ב' גילאור, ש' ברלינר וי' דר), דן בערעורם של המבקשים ובערעור כנגד של המשיב, ובפסק דינו מיום 21.3.00, פסק ברוב דעות (כבוד השופטים ש' ברלינר וי' דר) לחייב את המבקשים לשלם למשיב את שני השיקים, כנגד דעתה החולקת של כבוד השופטת ב' גילאור שסברה שיש לדחות את התביעה נגדם לגבי שני השיקים.

המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב השיב על הבקשה.

2.עיינו בבקשה ובתשובה והאזנו ברוב קשב לטענותיהם של באי כוח בעלי הדין. בא כוח המבקשים, בטיעוניו המפורטים והממצים, בכתב ובעל פה, עשה כל שבכוחו כדי לשכנענו בצדקת שולחיו, אולם לא מצאנו בדבריו טעם להרשות ערעור.

בבוא בית המשפט להכריע בבקשה להרשות ערעור נוסף, מצווה הוא לתת את דעתו על השאלה אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שפרשה זאת דווקא תזכה לבירור משפטי בערכאת ערעור נוספת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). לעניין זה אין נפקות לשאלה אם היה בית משפט זה הולך בדרכה של הערכאה הקודמת או סוטה ממנה, אלא אם יש לשאלה שמבוקש להכריע בה השלכות משפטיות או ציבוריות החורגות מדל'ת אמותיה של הפרשה הנדונה.

לא כך בפרשה שלפנינו. אכן, בערכאות הקודמות נחלקו הדעות, בעיקר במישור העובדתי, אולם כל המסקנות המשפטיות, אליבא דכל הדעות, מעוגנות בעובדותיה המיוחדות של הפרשה הנדונה. גם חידושי הלכה אין כאן אלא יישום של הלכות קודמות על העובדות שנקבעו.

3.הבקשה להרשות ערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך 10,000 ש"ח.