רע"א 3922/06 דלית תורגמן בשם עזבון המנוח תורגמן אליעזר ז"ל נ. חיים גרין

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.4.06 (השופטים גריל, חפרי-וינוגרדוב, פינקלשטיין) בתיק ע"א 1277/05, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט וגנר) מיום 9.2.05 בת.א. 3183/01.

ב.

המבקש מס' 1 (להלן המבקש) והמשיבים הם בעלי דירה בבנין בחיפה. המשיבים הגישו תובענה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים לעשות שימוש בשטח הסמוך לזה המשמש את המשיבים לחניה. מדובר בשטח אשר הוצמד לדירה שרכש המבקש על פי חוזה מיום 11.3.99. בסמוך לשטח זה נמצא שטח דומה בגודלו אשר הוצמד לדירת המשיבים שנרכשה ביום 10.3.98. לטענת המשיבים השטח הוא חלק מהרכוש המשותף, ומשמש בעיקר למטרת תמרון לחניה. במהלך נובמבר 2000 החלה השוכרת של דירת המבקש להחנות רכב באופן קבוע בשטח. המשיבים התנגדו לכך, ולפיכך הגישו תביעתם. לטענת המבקש והחברה בבעלותו (להלן המבקשים) השטח שהוקצה למבקש בגין חניה הוצמד לדירתו לפי חוזה הרכישה והמשיבים הם העושים שימוש בשטח שאינו שייך להם. ועוד, כיוון שהמשיבים לא איפשרו לשוכרת לחנות בשטח, נאלץ המבקש להוריד את דמי השכירות, ולכן הגיש המבקש תביעה שכנגד בגין אבדן דמי שכירות ודמי שימוש ראויים.

ג.

בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי הקבלן אכן התכוון להצמיד את השטח לדירת המבקש למטרה חניה, והחניה הסמוכה הוצמדה לדירת המשיבים. אולם הן השטח והן החניה אינם מהוים – כל אחד לחוד – חניה תקנית, בהתאם לחוות דעתם של מומחי שני הצדדים, ואינם תואמים את דרישות היתרי הבניה. לפיכך ניתן למקם בשטח חניה תקנית אחת, ויש לבחון זכותו של מי מהצדדים עדיפה. בית המשפט ציין, כי הסכם רכישת הדריה בין המשיבים לקבלן נערך ביום 10.3.98, שטח החניה סומן במיפרט לחוזה, והערת אזהרה לטובת המשיבים נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. הסכם רכישת הדירה על-ידי המבקש נעשה כשנה מאוחר יותר, ביום 11.3.99. בית המשפט הוסיף, כי המבקש היה מודע להצמדת החניה לדירתם של המשיבים, הואיל והעניין צוין במפרט שצורף לחוזה רכישת דירתו, והואיל והערת אזהרה בדבר זכותם של המשיבים בהתאם לחוזה רכישת דירתם הייתה רשומה בלשכת רישום המקרקעין. כיוון ששני הצדדים לא הוכיחו כי זכויותיהם נרשמו במרשם, החיל בית המשפט את סעיף 12 לחוק המיטלטלין תשל"א- 1971, וקבע כי זכותם של המשיבים עדיפה, ואילו על המבקשים, כך נפסק, להפנות תביעתם כנגד הקבלן.

בית המשפט הורה על מתן צו מניעה קבוע, האוסר על המבקשים לעשות שימוש בשטח. בנוסף הטיל בית המשפט קמא על המבקשים תשלום פיצוי למשיבים בגין עגמת נפש. כן נדחתה התביעה הנגדית שהגישו המבקשים.

ד.

על פסק דינו של בית-משפט השלום עירערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בחיפה. המבקשים טענו, כי על פי הסכם רכישת הדירה המבקש הוא בעל הזכויות החוזיות והקנייניות בשטח שבמחלוקת. לטענת המבקשים, כל שעמד לדיון בפני בית משפט השלום היה סוגיית השימוש בחניה, ולכן לא היה מוסמך לקבוע שלמבקש אין מוקנות זכויות בשטח, שכן אין מדובר בזכויות מתנגשות או מתחרות, אלא בזכויות קנייניות שוות. בנסיבות אלו אף לא היה מקום, כך לדידם, לבסס את ההכרעה בסוגיה על סעיף 12 לחוק המיטלטלין. לטענתם, ניתן להחנות שני רכבים בשטח האמור ובחניה, כפי שהוצע בחוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים. המבקשים טענו, כי לא ניתן לשלול מהם לחלוטין שימוש בשטח, שהרי כלי רכב קטן מסוג אופנוע יכול לחנות במקום, בלא להפריע למשיבים.

ה.

מנגד טענו המשיבים כי מחלקת התכנון בעייריה אישרה את קיומה של חניה אחת בלבד ושאין כוונה לאשר בעתיד הקצאת שתי חניות כמבוקש בתכנית, ולכן טרם ניתן היתר בניה סופי. המשיבים הפנו לחוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים וטענו כי אף לפיה אין אפשרות לקיומן של שתי חניות תקניות, שכן השטח הכולל עומד על 4.65 מטר, בעוד שרוחב תא חניה תקין הינו 2.55 מטר. המשיבים הביעו נכונותם לכך שהמבקשים יוכלו, לאחר הקצאת מקום החניה, להשתמש כראות עיניהם בשטח הנותר שגודלו 2.1 מטרים. בנוסף טענו המשיבים, שהשימוש שנעשה בחניה במקביל לקיום ההליך המשפטי (כארבע שנים) מצביע על כך, שהפתרון שהוצע על ידי המומחה אינו בר ביצוע בלא שיגרמו נזקים לכלי הרכב החונים במקום. המשיבים אכן הסכימו כי לכל אחד מהצדדים יש זכות חוזית עצמאית לחניה בשטח, אולם דה יורה קיימת רק חניה תקנית אחת, ולפיכך שתי הזכויות מתייחסות לאותו אובייקט ולכן אין לעשות שימוש בסעיפים 12 ו 13 לחוק המיטלטלין; המשיבים רכשו את דירתם כשנה לפני המבקש, ולכן כנטען זכותם עדיפה.

בפסק דין מפורט ביותר דחה בית המשפט המחוזי את הערעור ביסודו, למעט באשר להיקפו של צו המניעה הקבוע, ולמעט בעניין חיובם של המבקשים בתשלום פיצוי עוגמת נפש למשיבים. בית המשפט ציין כי המחלוקת נבעה מהתחייבות הקבלן, ולכן הגביל את היקפו של צו המניעה הקבוע על ידי הבטחת חניה ברוחב 2.55 מטרים ולמשיבים, תוך שהמבקשים יעשו שימוש ביתרת השטח, דהינו ב-2.1 המטרים הנותרים. בנוסף ביטל בית המשפט את הפיצוי בגין עגמת הנפש.

ו.

מכאן בקשת רשות הערעור בגדרה טוענים המבקשים כי בעקבות פסקי הדין מתעוררות שתי שאלות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים. השאלה הראשונה מתייחסת לשלילת שימוש בשטח לרוכש לאחר שניתנו לו זכויות חוזיות וקנייניות בשטח. טענתם האחרת של המבקשים היא, כי בית המשפט אינו יכול לתת צו מניעה העומד בסתירה להיתרים שניתנו לבנין. מעבר לכך נטען, כי מדובר בעניין בו תחושת הצדק מחייבת התערבות.

ז.

לאחר עיון בבקשה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. חרף ניסיונות המבקשים להוסיף לבקשה טענות בעלות אופי כללי, תחומה היא לאמיתה למחלוקת הצדדים. ככזו אין היא עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לגבי מקרים, בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון

חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). ועוד, מכיוון שלאמיתו של דבר, על פי הקביעות העובדתיות עד הנה, אין מקום לשתי חניות שלא במיטת סדום, ממילא גם תחושתם הקשה של המבקשים אינה יכולה לשנות את התוצאה, שכן הם באו לאחר המשיבים, על המתחייב מכך.

ח.

אכן 'ביסוד המחלוקת בין הצדדים מצויה קביעה עובדתית שהוכרעה שלא כדעת המבקשים, וערעור שני לא נועד לבירור קביעה זאת בשלישית' (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם) (הנשיא ברק)). טענתם הראשונה של המבקשים מכוונת כנגד קביעותיהם העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום; בית משפט השלום קבע כי ניתן לאפשר חניה תקנית אחת, וקביעה זו אושררה על ידי בית משפט המחוזי. לא היה איפוא דופי בקביעת השימוש לפי סעיף 12 לחוק המיטלטלין. השאלה אותה מעלים המבקשים אינה אלא בקשה להכרעה מחודשת במסכת עובדתית שהוכרעה בערכאות קודמות. בנוסף, בית המשפט המחוזי הגביל את היקפו של צו המניעה הקבוע, ובכך איפשר למבקשים שימוש מוגדר ביתרת השטח באופן שאינו פוגע בזכותם של המשיבים. פתרון זה הגיוני בנסיבות, שעה שלא ניתן היה לפסוק ברוח "משפט שלמה" כפשוטו. לא ראיתי כיצד חורגת ההכרעה מן הדין, ולא פחות חשוב – מגדרי השכל הישר, ואין איפוא לכאורה מקום להתערבות בה בגלגול שלישי.

ט.

טענתם השנייה של המבקשים נוגעת ליכולתו של בית המשפט ליתן צו מניעה העומד בסתירה להיתרי בניה קיימים. אף לשיטת המבקשים לא אושרה התכנית הסופית של הבניין בשל חובו של הקבלן. משלא אושרה התכנית ומשלא ניתן היתר בניה כדין, ממילא לא ניתן לטעון כי צו בית המשפט עומד בסתירה.

י.

על יסוד כל האמור לא אוכל להיעתר לבקשה.