רע"א 6774/08 דלית תורג'מן נ. חיים גרין

בפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' קיסרי) במסגרת ע"א 508/08 (בש"א 9726/08), בגדרה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינה של המפקחת על רישום מקרקעין בחיפה.

רקע עובדתי

1.

עובדות המקרה נוגעות לסכסוך בין דיירי בית משותף ברחוב פרויד 8 בחיפה, בעניין שטח החנייה של דיירי הבניין. המבקשת הינה בעלים של פנטהאוז אחד בבניין המשותף ואילו המשיבים הינם בעלים של פנטהאוז אחר בבניין. המחלוקת נובעת מכך שכל אחד מהצדדים טוען כי בהסכם הרכישה של דירתו הובטחה לו, כחלק מהשטחים המוצמדים לדירתו, חניה כפולה, טורית. החניות שהובטחו למבקשת ולמשיבים צמודות אחת לשנייה, אולם בדיעבד הסתבר כי שטח החנייה שהוקצה לשני הצדדים אינו מספיק לחנייתן של שתי מכוניות במקביל.

ההליכים שקדמו לבקשה זו

2.

על מנת שלא להאריך, יצויין כי במסגרת "גלגול קודם" של הסכסוך בין המבקשת לבין המשיבים, נפסק על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין), במסגרת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה, כי למשיבים תובטח "חניה כפולה (בטור) ברוחב מינימלי של

2.55 מ'

בצמוד לעמוד הקונסטרוקציה" ואילו המבקשת ובעלה, שבינתיים הלך לעולמו, יוכלו "לעשות שימוש מותר על פי דיני התכנון והבניה ביתרת המרווח ברוחבו הנותר של 2.1 מ' ". פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ניתן ביום 3.4.2006, ובקשת רשות ערעור בעניינו נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 11.12.2006 (כבוד השופט א' רובינשטיין, רע"א 3922/06).

3.

ביום 1.2.2007 פנו המשיבים בתביעה למפקחת על רישום מקרקעין בחיפה, במסגרתה ביקשו מהמפקחת "להורות להפסיק להחנות את הרכבים בשטחים המיועדים לתנועה בטוחה" וכן ביקשו "צו מניעה שיאסור על הדיירים להחנות את רכבם בשטחים המשותפים המיועדים לתמרון הרכבים".

4.

המפקחת מינתה מומחה בתחום התעבורתי, אשר יבחן, בין היתר, האם אפשרית חנייה בסמוך לחניה הצמודה השייכת למשיבים, באופן שלא תופרע עשיית שימוש של המשיבים בחנייה; ואם אפשרית חניה ברכוש המשותף לצד החנייה של המשיבים, האם תהיה הפרעה כלשהי (שהמומחה התבקש לדרג את חומרתה) לחניית המשיבים. המומחה מצא כי "לא אפשרית חניה בסמוך לחנייה הצמודה השייכת ל[משיבים], הן מכיוון ורוחב הרמפה איננו מספיק לחניה זו והן מכיוון וחניית רכב כלשהוא על הרמפה תפריע עשיית שימוש ה[משיבים] בחניה". לאחר מתן חוות דעתו של המומחה, הגישו כל אחד מהצדדים את סיכומיהם למפקחת.

בפסק דינה של המפקחת, שניתן ביום 27.3.2008, צויין כי מאחר שבמתחם שנותר בצמוד לחניית המשיבים לא ניתן למעשה להחנות רכב ארבע-גלגלי, החלו המבקשת, ובעקבותיה הדיירת השוכרת את דירתה, להחנות את כלי הרכב שלהן בקדמת החניה הצרה, במתחם שהינו רכוש משותף . כן צויין, כי המבקשת הגדילה לעשות והגביהה את החניה הצרה למעין "רמפה" על ידי יציקת בטון. בפסק דינה, דחתה המפקחת את טענת המבקשת כי הטענה בעניין הרמפה מהווה הרחבת חזית, שכן, בישיבה הראשונה הועלה עניין ה"רמפה" על ידי המשיבים, ובאותו שלב לא נשמעה מחאה מפי ב"כ המבקשת. בסיכומו של דבר, פסקה המפקחת כי על המבקשת או מי מטעמה נאסר לעשות שימוש בחניה שבבעלותה לצורך החניית רכב ארבע-גלגלי. כן ניתן צו המחייב את המבקשת להרוס את הרמפה בתוך 30 ימים ולשלם למשיבים הוצאות משפט, כולל שכר טרחת עורכי דין ושכרו של המומחה.

5.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על פסק דינה של המפקחת, ובד בבד ביקשה מהמפקחת לעכב את ביצוע פסק דינה. בקשה זו נדחתה על ידי המפקחת, ואז פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע.

החלטת בית המשפט המחוזי

6.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' קיסרי) דחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינה של המפקחת, וזוהי ההחלטה נשוא בקשת רשות ערעור זו. בית המשפט המחוזי ציין כי "אין חולק שהשטח בו מחנה המבקשת את רכבה, ובו יצקה בטון ויצרה מעין 'רמפה', הינו שטח המהווה רכוש משותף שכלל לא נועד לחניה". כן קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת נתפסה לכלל טעות כאשר טענה שלמפקחת אין סמכות ליתן צו הריסה. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי סיכויי הערעור אינם טובים במידה המצדיקה את עיכוב ביצועו של פסק הדין. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם יבוצע פסק הדין וערעורה של המבקשת יתקבל, ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור "על דרך פיצוי כספי שיהיה שווה ערך להשבת המצב לקדמותו".

טענות המבקשת

7.

המבקשת טוענת, כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות עובדתיות בסיסיות, השומטות את הקרקע מתחת ההחלטה. כך, למשל, לטענת המבקשת, הרמפה אינה בשטח המשותף אלא בשטח המוצמד לדירת המבקשת. בנוסף, טוענת המבקשת, כי בכתב התביעה של המשיבים לא נטענה טענה בנוגע ליציקת הרמפה, וטענה זו נשמעה לראשונה בסיכומים בפני המפקחת, תוך הרחבת חזית.

8.

עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי לא יישם כראוי את המבחנים הנוהגים לגבי עיכוב ביצוע פסק דין. לטענתה, סיכוייה להצליח בערעור הינם גבוהים, שכן הסעדים שניתנו על ידי המפקחת לא נתבקשו מלכתחילה בכתב התביעה, ולפיכך מדובר בהרחבת חזית בוטה, שהמבקשת התנגדה לה. בנוסף, טוענת המבקשת, כי החלטת המפקחת ניתנה בחוסר סמכות, שכן המפקחת אינה מוסמכת לדון בעניין שטח המוצמד לדירה, להבדיל מהשטחים המשותפים. אשר לשיקול של מאזן הנוחות, טוענת המבקשת, כי אם ביצוע צו ההריסה של הרמפה לא יעוכב, ייהפך הערעור לתיאורטי בלבד. דברים אלה נכונים, לטענת המבקשת, גם ביחס לשני הסעדים הנוספים בפסק דינה של המפקחת, איסור החניה בקדמת הרמפה והאיסור להחנות רכב ארבע-גלגלי בשטח המוצמד לדירת המבקשת.

דיון והכרעה

9.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, מבלי צורך בקבלת תגובה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדונה כבר בשני "גלגולים" - בפני המפקחת ובפני בית המשפט המחוזי, והבקשה שבפניי הינה דיון שלישי בבקשה. יחד עם זאת, בקשת רשות הערעור דנן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. הבקשה דנן נוגעת אך ורק לעניינם הפרטני של הצדדים, קרי, לזכויות החנייה בבניין המשותף, ואינה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. כבר מטעם זה, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

10.

למעלה מן האמור, סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נכונה גם לגופה. אשר לסיכויי הערעור על פסק דינה של המפקחת, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי אלה נמוכים יחסית, ולמצער אינם גבוהים במידה המצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין. באשר למאזן הנוחות, גם אם הריסת הרמפה הינה מעשה בלתי הפיך לכאורה (דבר אשר מוטל בספק כשלעצמו), הרי שמדובר בהריסתה של יציקת בטון פשוטה המשמשת לחנייה, להבדיל מהריסת בית מגורים לדוגמא, ובנסיבות אלה נראה כי אכן מדובר בנזק אשר ניתן לתיקון בדרך של פיצוי כספי, ולכן לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. דברים אלה נכונים גם ביחס ליתר הסעדים שנפסקו בפסק דינה של המפקחת.

11.

נוכח כל האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור. משלא נתבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות.