רע"א 3926/15 רונן אברבוך נ. Otkritie International Investment Management

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) מיום 17.5.2015 בתיק ע"ר 54840-04-15, בגדרה התקבל ערעור על החלטת כב' הרשמת, השופטת ח' פלינר , מיום 19.4.2015 בת"א 35184-05-12 ובת"א 35884-05-14.

2.

המשיבות הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לאכיפה פסק חוץ שניתן באנגליה ביום 10.2.2014, ושלטענתן הפך לחלוט. כמפורט בהחלטתי ברע"א 3058/15 Otkritie International Investment Management Ltd נ' אברבוך (7.5.2015), עניינו של פסק הדין שניתן באנגליה הוא בתביעה כספית שהגישו המשיבות נגד המבקשים ואחרים בטענה כי אלה האחרונים מעלו בכספי המשיבות. נפסק, כי המבקש 1 (להלן: המבקש ) חב למשיבות סכום של כ- 135 מיליון דולר ואילו המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) חבה סכום של כ- 15 מיליון דולר.

3.

עוד כשהתנהלה התביעה באנגליה הגישו המשיבות תביעה כספית מקבילה בישראל (בסכום נמוך יותר לצרכי אגרה), על-מנת שהן תוכלנה לעתור לסעדים זמניים שונים בקשר עם התביעה הכספית שבאנגליה. עם מתן פסק הדין האנגלי עתרו המשיבות למתן צווי עיכוב יציאה מן הארץ בעניינם של המבקשים במסגרת תביעה זו, ובקשתן התקבלה. כשהפך פסק הדין האנגלי לחלוט הגישו המשיבות את התביעה לאכיפת פסק החוץ, ובמסגרתה בקשה לעיכוב יציאתם של המבקשים מן הארץ שהתקבלה.

4.

לאחר זמן מה הגישו המבקשים בקשה לביטול צווי עיכוב היציאה מהארץ שהוצאו בעניינם, וביום 14.9.2014 בקשתם נדחתה. בית המשפט (כב' הרשמת, השופטת ח' פלינר ) קבע כי קיים חשש סביר שהמבקשים יצאו מן הארץ, בין היתר בשל כך שהם עלו לארץ לפני זמן קצר יחסית, משפחותיהם מתגוררות מחוץ לארץ, עסקיו ונכסיו של המבקש אינם בישראל ופסק החוץ שמבוקש לאוכפו הוא בסכום גבוה מאוד. כמו כן נקבע, כי גם לדבריו של המבקש - בהתאם לתצהיר שהגיש ובהתאם לדבריו שנאמרו בבית המשפט - הוא אינו מוצא עבודה בישראל והוא קיבל הצעת עבודה מחוץ לישראל. בנוסף, נקבע כי יציאת המבקשים מהארץ עלולה להכביד באופן ממשי על קיום ההליך, שכן נוכחותם של המבקשים לצורך קיום ההליך היא חיונית.

5.

ערעור שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק ; ע"ר 10274-10-14) התקבל, ובית המשפט החזיר את הדיון לכב' הרשמת על-מנת שזו תבחן מחדש את בקשת המבקשים, בשים לב למספר עניינים. בין יתר הדברים צוין, כי התביעה הכספית שהוגשה בישראל במקביל לניהול ההליך באנגליה נמחקה לבקשת המשיבות, ובכך יש משום שינוי נסיבות שיש להביאו בחשבון, וכי כב' הרשמת לא נימקה מדוע נדרשים המבקשים ל נכוח בארץ לצורך ביצוע פסק הדין אם תתקבל התביעה.

6.

הדיון בבקשה הוחזר אפוא לכב' הרשמת, השופטת ח' פלינר , וביום 19.4.2015 ניתנה החלטתה המורה על ביטול צווי עיכוב היציאה מהארץ שהוצאו בעניינם של המבקשים. נקבע, כי לצורך קידום הליך התביעה של אכיפת פסק חוץ לא נדרשת נוכחותם של המבקשים בישראל, בשונה מהליך של תביעה כספית שבו הבירור איננו אך משפטי בעיקרו. בענין זה אף הודגש, כי כתב התביעה הומצא למבקשים והם הגישו כבר את הגנתם, כך שגם אם לא יתייצב מי מטעמם בהמשך ההליך לא תהיה מניעה ליתן פסק דין נגדם. בנוסף, נקבע כי נוכחותם של המבקשים דרושה לכאורה רק ליום שאחרי מתן פסק הדין (ככל שהתביעה לאכיפת פסק חוץ תתקבל), וכי על המשיבות היה לפעול בערוצים נוספים חלף הגשת הבקשה למתן צווי עיכוב יציאה מן הארץ. בהקשר זה הודגש, כי הרושם המתקבל הוא שהמשיבות אך מעוניינות בשמירת האפשרות לבקש צווים שונים לאחר שתתקבל תביעתן, וכי ממילא קיימת מחלוקת בשאלה האם יש למבקשים נכסים בישראל.

7.

ערעור שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק ; ע"ר 35184-05-12, 35884-05-14) התקבל. בית המשפט קבע כי קיים סיכוי גבוה שפסק החוץ ייאכף בסופו של דבר, בין היתר בשל העובדה שהמבקשים נמנעו מלהגיש ערעור על פסק הדין האנגלי וזה הפך לחלוט. בית המשפט התייחס בהקשר זה לטענתם כי לא היה באפשרותם לערער על פסק הדין משום שהם היו מרותקים לישראל בשל צווי עיכוב היציאה שהוצאו בעניינם, וקבע כי אין לשעות לה. בנוסף, נקבע כי סכומי הכסף הגבוהים שהוטלו על המבקשים לשלם בפסק הדין האנגלי הם כשלעצמם מקימים חשש ממשי שהמבקשים עלולים להכשיל את ביצוע פסק הדין בתביעת האכיפה אם יציאתם מהארץ לא תוגבל. כן נקבע כי המבקשים הבהירו בתצהיריהם השונים כי הם תרים אחר עבודה מחוץ לישראל, וכי בכלל זיקתם לחו"ל היא משמעותית. לבסוף, נקבע כי המבקשים כלל לא התייחסו לשאלה עד כמה הם נדרשים להיות בארץ לצורך הליכי האכיפה שמבקשות המשיבות לנקוט אם תתקבל תביעתן לאכיפת פסק חוץ.

8.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, שבה נטען כי בית משפט קמא טעה בקבלו את ערעור המשיבות. עיקר טענות המבקשים בבקשה - שנפרשו על פני 20 עמודים, הרבה יותר מכפי הצורך - מתמקד בכך שקיומו של פסק החוץ כשלעצמו לא מהווה עילה מספיקה למתן הסעד של עיכוב יציאה מהארץ, וכי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, סיכויי קבלת תביעת האכיפה שהגישו המשיבות אינם כה גבוהים, וכן בכך שלא הוכח הצורך בנוכחותם של המבקשים לטובת קידומם של הליכי אכיפת פסק הדין אם תתקבל התביעה לאכיפת פסק החוץ. בהקשר אחרון זה אף נטען, כי למבקשים אין רכוש בארץ שממנו המשיבות תוכלנה להיפרע (וכי המבקשים נחקרו בענין זה לפני כב' הרשמת, השופטת פלינר ) ועל כן יש לבטל את צווי עיכוב היציאה מהארץ בעניינם. מעבר לאמור טענו המבקשים כי בפסק דינו של בית המשפט נפלו טעויות של עובדה, בין היתר בקביעתו כי המבקשים תרים בעת הזו אחר עבודה בחו"ל, וכי בנוסף בית המשפט לא הבחין, שלא בצדק, בין המבקש למבקשת בענין זה.

9.

מנגד, טענו המשיבות כי יש לדחות את הבקשה. ראשית, נטען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שכן אין היא מעוררת כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לגופו של ענין, נטען כי לדעת המשיבות יש למבקשים רכוש בארץ, וכי על כן נדרשת נוכחותם בישראל לצורך אכיפת פסק הדין אם תביעת האכיפה תתקבל. זאת, בין היתר בשל ההליכים שבכוונת המשיבות לנקוט לצורך איתור נכסי המבקשים בארץ ומימושם, אם לפי פקודת בזיון בית המשפט ואם לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. יתר על כן נטען, כי גם אם למבקשים אין רכוש בישראל, לפי הפסיקה אין לאפשר להם לצאת מן הארץ, אלא להיפך - המדובר בנתון בעל משקל המטה את הכף לטובת הותרת צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו. בהקשר זה אף נטען, כי טענת המבקשים להעדר רכוש יכולה לשמש את המשיבות כדי להגיש בקשה להכריז על המבקשים כפושטי רגל ובכך לנסות לממש נכסים שלהם בארץ ובחו"ל. אשר לחשש מפני יציאתם של המבקשים מן הארץ לבלי שוב, נטען כי חשש זה הוא ממשי נוכח החיוב הגבוה מאוד בפסק הדין האנגלי ונוכח זיקתם של המבקשים לחו"ל, בין היתר בשל רצונו של המבקש 1 לעבוד בחו"ל וכן בשל קיומם של נכסים רבים מחוץ לישראל, כך על פי הצהרת המבקשים.

דיון והכרעה

10.

לאחר העיון בבקשה על נספחיה וכן בתשובת המשיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) או כאשר נגרם למבקש עיוות דין. בענייננו, לא מתעוררת כל שאלה כאמור, שכן טענות המבקשים נטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ובנוסף - כפי שיוסבר להלן - אף אין לומר כי למבקשים נגרם עיוות דין.

11.

תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) קובעת כי בית המשפט רשאי ליתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד בעל דין " אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין". כידוע, דרישות אלה "אין להקל בהן ראש, במיוחד נוכח הפגיעה בזכות לחופש תנועה הכרוכה בעיכוב יציאה מן הארץ" (רע"א 9877/08 טרוים נ' גאידמק , פסקה ז (24.11.2008)), ואין להשתמש בתקנה "אלא אם הוכחו באופן דווקני כל יסודותיה..." (רע"א 18/89 פיכמן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד מב(4) 513, 517 (1989) ). בענייננו סבר בית המשפט המחוזי כי הדרישות האמורות בתקנה התקיימו, ואיני סבור שבמסקנתו זו טעה בית המשפט, ודאי לא טעות כזו המצדיקה מתן רשות ערעור.

ראשית, כפי שקבעו כב' הרשמת ובית משפט קמא שדן בערעור, החשש מפני יציאת המבקשים מן הארץ לבלי שוב, או למצער לתקופה ממושכת, בהתחשב בין היתר בסכום הגבוה שנפסק לחובתם בפסק הדין האנגלי וכן בזיקתם לחו"ל, איננו חשש בעלמא. ושנית, יציאת המבקשים מן הארץ עלולה להכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין אם תתקבל תביעת המשיבות לאכיפת פסק חוץ (ובענין זה יש לזכור כי בית משפט קמא קבע שהסיכוי לקבלת התביעה הוא גבוה). המבקשים טענו אמנם כי אין ברשותם נכסים כלשהם בארץ ועל כן עיכוב יציאתם לא יועיל למשיבות, ואולם סוגיית קיומם או העדרם של נכסים בבעלות המבקשים בישראל נותרה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ולטענת המשיבות הן תוכלנה לפעול לאיתורם ולמימושם של נכסי המבקשים בישראל אם תתקבל תביעתן לאכיפת פסק החוץ. בהקשר זה אף נקבו המשיבות בהליכים השונים שבכוונתן לנקוט אם תתקבל התביעה. אכן, נתון בדבר העדרם של נכסים בישראל יכול להיות נתון בעל משקל. כך למשל כאשר מדובר בתושב חוץ (ראו: תקנה 384 הנ"ל סיפא; ע"א 703/70 סומך נ' עוזר , פ"ד כד(2) 799, 806-805 (1970)); אך לא כך בהכרח כשמדובר בתושב הארץ, כבענייננו (ראו: רע"א 909/90 בן יהודה נ' ליסקו חברה להחכרת ציוד בע"מ (21.3.1990); רע"א 7815/09 דוד נ' אקסלנס נשואה שרותי בורסה , פסקה ט (3.11.2009)). מכל מקום, בנסיבות המקרה דנן, משסבורות המשיבות כי הן תוכלנה לאתר נכסים בישראל בבעלות המבקשים ולממשם, ומשהמבקשים לא הניחו את דעתו של בית משפט קמא כי אין זה המצב לאשורו (וראו בהקשר זה ר"ע 451/85 עדין חברה לשיווק בע"מ נ' שרון , פ"ד לט(3) 303, 307 (1985)) , דומה כי לא נפלה טעות במסקנתו של בית משפט קמא, ודאי לא כזו המצדיקה התערבות ב"גלגול שלישי".

12.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות בסך של 7,500 ₪.