רע"א 9877/08 יוסף טרוים נ. ארקדי/אריה גאידמק ו או ברלב

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת צ'רניאק) מיום 23.11.08 בבש"א 21146/08, בה נדחתה בקשה לסעד זמני (עיכוב יציאה מהארץ); הבקשה הוגשה במסגרת ע"א 2490/08 – ערעור על החלטת רשם בית המשפט (השופט זמיר) מיום 19.11.08 בבש"א 20365/08 (בקשה לעיכוב יציאה מהארץ) במסגרת ה"פ 897/08 (בקשה לאישור פסק בוררות). לבקשה צורפה בקשה לסעד זמני של עיכוב עד להחלטה.

רקע

ב.

ביום 22.7.08 ניתן פסק בוררות בדן יחיד (השופט בדימוס ארבל), בו חויב המשיב בתשלום 54 מליון ₪ למבקש. ערעורי שני הצדדים בפני ערכאת ערעור של שלושה בוררים תלויים ועומדים. המבקש הגיש בקשה לאישור פסק הבוררות (ה"פ 897/08), ובמסגרתה ביקש לעכב את יציאת המשיב מן הארץ.

ג.

בהחלטה מנומקת ומפורטת נדחתה הבקשה, הגם שנקבע, כי קיימות "ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה", כלשון תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (במיוחד נוכח פסק הבורר). למסקנת בית המשפט, קיים אמנם "חשש מסויים" להימלטות המשיב, אך זה אינו עולה כדי רמת הוודאות הנדרשת למתן צו איסור יציאה מן הארץ, בין השאר מכיוון שההליכים כנגדו מתנהלים כבר מספר שנים. עוד נקבע, כי אפילו יימלט המשיב לבלי שוב, לא הוכח כדבעי כי הדבר "יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין", כלשון תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, בין השאר הואיל ומוטלים עיקולים שונים על נכסי המשיב. על כן נקבע, כי צו ארעי שהוצא כנגד המשיב יפקע ביום 24.11.08.

ד.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה בהחלטה קצרה, מן הנימוק ש"לא נפלה כל טעות בולטת או בלתי סבירה שיש להתערב בה ומכאן שגם סיכויי הערעור נמוכים". מכאן הבקשה הנוכחית, שעמה הוגשה גם בקשה לסעד זמני, קרי, עיכוב יציאת המשיב מן הארץ עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

ה.

בבקשה נטען, כי עיקולי המבקש על נכסי המשיב אינם מספקים כדי למנוע "הכבדה ממשית" על ביצוע פסק דין, נוכח סכום החוב למבקש, סכומי העיקולים לטובתו, ועיקולים נוספים שהוטלו על אותם הנכסים על ידי נושים אחרים. עוד נטען, כי נתונים עובדתיים שונים מצביעים על סיכויי הימלטות גבוהים. על כן, כנטען, נוטה מאזן הנוחות לטובת המשיב, אשר יתקשה לממש פסק דין לטובתו במקרה של הימלטות. כן נטען, כי סיכויי הערעור טובים, בין השאר הואיל והמשיב נמנע מהגיש תצהיר תשובה לבקשת המבקש בפני הרשם.

הכרעה

ו.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. ראש לכל, מדובר בעניין התחום במובהק לגדר המחלוקת בין הצדדים, ואשר אינו מעורר שאלה משפטית או ציבורית חשובה, ובכגון דא אין נשקלת רשות ערעור "בגלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). ועוד, "ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני" (רע"א 10373/02 אבראהים נ' יובל אלון חברה לבניין בע"מ (לא פורסם, 19.3.03), הנשיא ברק; רע"א 5072/00 אזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ , פ"ד נה(2) 310) – בפרט שעה ששאלת הענקת סעד זמני (צו עיכוב במסגרת הבקשה לאישור פסק הבוררות) עדיין תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי (בערעור על החלטת הרשם בעניין זה), וכל ענייננו בסעד זמני שבזמני. אכן, כשהמדובר בעיכוב יציאה, יש חשיבות לגורם הזמן, אולם שני בתי משפט נתנו דעתם, ואין מקום להתערבות בגלגול שלישי.

ז.

אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות שני המותבים, וזאת אפילו נניח כי קיים חשש מסוים להימלטות המשיב, וכי אם יתממש – הדבר עשוי לפגוע ביכולתו של המבקש להיפרע, בבוא העת; הרשם, בהחלטתו המפורטת, הביא את אלה בחשבון. צו לעיכוב יציאה מן הארץ יינתן (לפי תקנה 384(א)) רק אם בית המשפט "שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא [המשיב] עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין" (ההדגשות הוספו); דרישות אלה אין להקל בהן ראש, במיוחד נוכח הפגיעה בזכות לחופש תנועה הכרוכה בעיכוב יציאה מן הארץ: "לאור ההגבלה החמורה על חופש התנועה... הטמונה בשימוש בתקנה זו [תקנה 376 דאז], חופש שהוא זכות קונסטיטוציונית מהמעלה הראשונה, אין לעשות שימוש בתקנה אלא אם הוכחו באופן דווקני כל יסודותיה" (רע"א 18/89 פיכמן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד מב(4) 513, 517, השופט – כתארו אז – ש' לוין, ההדגשה הוספה – א"ר; בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו , פ"ד מח(2) 491, 503; רע"א 6424/98 דוד נ' מפרק דגני עמירים בע"מ , פ"ד נג(1) 280; וראו סעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). עיקרון זה מקבל משנה תוקף כאשר עסקינן, כבענייננו, בבקשה לסעד זמני בערעור .

ח.

לא למותר לציין, כי מקום שהמדובר בעיקול (תקנה 374(א)) די בחשש סביר שאי מתן הצו "יכביד" על ביצוע פסק הדין, בעוד שבעיכוב יציאה נדרש כי הדבר "יכביד באופן ממשי". ברי איפוא כי המדובר בדרגה גבוהה יותר של הכבדה, מה גם שלא אחת ניתן לממש זכיה גם בחוץ לארץ (ראו רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC (לא פורסם, 4.1.07)). דרישות השכנוע כשבעיכוב יציאה עסקינן גבוהות יותר, נוכח אותה זכות יסוד של חופש התנועה שעיכוב היציאה מגבילהּ (השוו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 566­577 (מהדורה תשיעית, 2007 ); דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 460­465 (תשס"ז); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין המשפט האזרחי כרך ב 879­885 (מהדורה 15, 2007) ).

ט.

במסגרת הנורמטיבית האמורה, אינני מוצא כי זהירותם של שני המותבים בהימנעות ממתן צו איסור יציאה מהארץ היתה מופלגת; עוד נזכור, כי הכרעותיהם נטועות במהות בקביעות עובדתיות, אשר אין בית המשפט שלערעור מתערב בהן בנקל (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 78/84 סווילם נ' אלג'ילאני , פ"ד מב(2) 142, 145), וקל וחומר בגלגול שלישי.

י.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה להרשות ערעור; ממילא מתייתרת הבקשה לסעד זמני.