רע"א 3931/07 משה לחאם נ. סלע חברה לביטוח בע"מ (כיום,בעקבות מיזוג, מגדל חב

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגנית הנשיא ה' גרסטל, וכבוד השופטים ע' פוגלמן וא' שילה) מיום 26.3.2007. טרונייתו של המבקש מופנית בעיקרה לעניין גובה הפיצוי שנפסק לו בראשי נזק שונים, ולשאלת אופן ניכויים של תגמולים שקיבל המבקש מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) מן הפיצויים שנפסקו לטובתו בבית-המשפט.

ביום 2.2.1994 נפגע המבקש בתאונת דרכים אשר הוכרה גם כתאונת עבודה (להלן: התאונה השניה ). בעקבות תאונה זו, קבע המל"ל למבקש נכות עבודה צמיתה בשיעור של 60%, אשר עודכנה עם החלת תקנה 15 לנכות צמיתה בשיעור 75%. המבקש הגיש תביעה לבית-משפט השלום כדי לתבוע פיצויו. בשל פגיעתו של המבקש בתאונה קודמת בשנת 1989 (להלן: התאונה הקודמת ), התיר בית-משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא מ' שריר) למשיבות להגיש ראיות לסתור את שיעור הנכות שנקבע על-ידי המל"ל. לאחר קבלת חוות-דעתו של המומחה שמינה, קבע בית-המשפט כי "שעור הנכות הצמיתה שנותרה... [למבקש] מהתאונה [השניה] הוא 51%, אך בשל קיומה של נכות קודמת, מגיעה הנכות הנוכחית לשעור של 35%". סך-הכל פסק בית-משפט השלום למבקש פיצויים במספר ראשי נזק – כאב וסבל, הפסדים בשל העסקתו של עובד נוסף (בנו) בעסקו, ועזרת הזולת – בשיעור כולל של 1,022,455 ש"ח (מתוכם 224,746 ש"ח שנפסקו לגב' טליו שסייעה למבקש).

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לעניין ניכוי תגמולי המל"ל שקיבל המבקש. לא בלי קושי, ובשים לב לעקרונות שנתקבלו ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נז(4) 350 (2003) (להלן: עניין עמר ) קיבל בית-משפט השלום את טענת המבקש כי אין לנכות את מלוא גמלאות המל"ל להן הוא זכאי, אלא יש לנכותן רק בהתאם לשיעור הנכות שנקבע בבית-המשפט. בהתאם לחוות-דעת אקטוארית שהוגשה, ניתן פסק-דין משלים ולפיו, לאחר ניכוי חלקם היחסי של התגמולים, חויבו המשיבות לשלם למבקש סכום של 276,162 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה כחוק, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערו הצדדים לבית-המשפט המחוזי.

ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי התמקד בטענות לעניין פיצויים שיש לפסוק לו, לטענתו, בראשי נזק נוספים (הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, הוצאות כלכלתם של הגב' טליו ושל עוזרו האישי וההפרש בין החזקת קטנוע לצרכי העסק לבין החזקת מכונית). כמו כן הוא הליך על שיעור הפיצוי שפסק לו בית-משפט השלום לעניין עזרת הזולת. ערעורן של המשיבות ביקש לבטל חלק מהפיצויים שנפסקו למבקש, וכן השיג על כך שגמלאות המל"ל שקיבל המבקש נוכו רק בהתאם לשיעור הנכות שקבע בית-המשפט, ולא במלואן. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות שני הצדדים לעניין ראשי הנזק שבגינם זכאי המבקש לפיצוי, וכן לעניין גובה הפיצוי שנפסק בפועל, תוך שציין כי קביעותיו של בית-משפט השלום בעניינים אלה הן "מנומקות ומפורטות, מבוססות על התשתית הראייתית שהונחה בפניו ועל קביעות של מהמינות". עם זאת, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורן של המשיבות לעניין ניכוי תגמולי המל"ל. בית-המשפט עמד על כך שהתאונה דנן הוכרה כתאונת עבודה, ולכן המל"ל משלם למבקש תגמולי נכות עבודה על-פי דרגת הנכות שנקבעה לו בגין תאונה זו בלבד, ולא בגין כל תאונה או נכות אחרת. עוד ציין בית-המשפט בהקשר זה, כי העובדה שלמבקש נקבעו 30% נכות כללית בגין תאונה קודמת הייתה ידועה למל"ל. היות שהתגמולים שולמו אך ורק בגין התאונה השניה – כך פסק בית-המשפט המחוזי – יש

לנכותם במלואם מסכום הפיצוי שנפסק.

בבקשת רשות הערעור שהגיש, חוזר המבקש על הטענות שהעלה בבית-המשפט המחוזי לעניין ראשי הנזק שבגינם ראוי, לדעתו, שבית-המשפט יפסוק לו פיצוי וכן לעניין גובה הפיצוי שנפסק לו בראשי נזק שונים. עוד מלין המבקש על כך שבית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורן של המשיבות לעניין ניכוי תגמולי המל"ל, ומבקש כי בית-משפט זה יורה על ניכויו של החלק היחסי של התגמולים בלבד, וזאת בהתאם לשיעור הנכות שנפסק בבית-המשפט בגין התאונה השניה.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

ברגיל, לא יתערב בית-המשפט ב"גלגול שלישי" בגובה הפיצוי שנפסק, בפרט כאשר שתי ערכאות קודמות מצאו כי הפיצוי מעוגן היטב בנסיבות המקרה כפי שאלה הוכחו. לא מצאנו, אם כן, שהמקרה שבפנינו מעורר שאלות משפטיות או עובדתיות חריגות לעניין הנזק שנגרם או גובה הפיצוי שנפסק בגינו, ולא קיים טעם אחר המצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור בעניין זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד ל"ו(3) 123 (1982)).

אין לקבל גם את טיעוניו של המבקש לעניין ניכוי גמלאות המל"ל. במחלוקת שהתגלעה, הצדק הוא עם המשיבות: יש לנכות את מלוא גמלאות נכות העבודה שקיבל המבקש, כפי שהורה בית-המשפט המחוזי. עוקצה של הסוגיה נעוץ בהבחנה החשובה שבין תגמולים המתקבלים בגין נכות עבודה לבין תגמולים המתקבלים בגין נכות כללית. ככל שניזוק מקבל גמלת נכות כללית , ונכותו נגרמה בשל יותר מאשר תאונה אחת או אירוע אחד, הרי שעל בית-המשפט להפעיל את המבחנים שנקבעו בעניין עמר הנ"ל , על מנת להפריד בין הדבקים ולבודד את שיעור הנכות שגרם המזיק בתאונה שבגינה תובע הניזוק את פיצויו. במקרה שכזה, ינוכו מן הפיצוי בו חב המזיק תגמולי המל"ל בשיעור שמתאים לשיעור הנכות שנגרם לניזוק בתאונה בה עסקינן. מנגד, שעה שבגין תאונת עבודה בודדת (או תאונת עבודה המתווספת לנכות כללית אחרת) קובע המל"ל שיעור נכות עבודה , הרי שגמלת נכות העבודה משתלמת בגין נכות זו בלבד, שכן קביעתו של המל"ל נסמכת על-בסיס מבחני קשר סיבתי מתאימים, המתייחסים לנכות שנגרמה בתאונת העבודה בלבד. כזהו המקרה שבפנינו.

את התגמולים המשתלמים למבקש בגין תאונת העבודה יש לנכות במלואם מן הפיצוי שבו חבות המשיבות-המזיקות. במקרה זה, אין צורך להתייחס, לצרכי ניכוי הגמלאות, לשיעורי נכות שנגרמו למבקש באירועים קודמים או על-ידי גורמים זרים אחרים, משום שאלו אינם נכללים בשיעור נכות העבודה שקובע המל"ל, ובאופן מסתבר, הם גם אינם נכללים בתחשיב גמלת הנכות בעבודה המשתלמת בגין אותה תאונה.

כך, סך הכספים שיקבל המבקש, בסופו של יום, מן המוסד לביטוח לאומי ומן המשיבות-המזיקות גם יחד – לא יעלה על 100% מהנזק שנגרם לו (ראו לעניין הניכוי גם: דויד קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב', מהדורה חמישית, תשס"ג) 1309-1322, 1467-1643)) . זוהי, ככלות הכל, תכליתו של הפיצוי בדיני הנזיקין: השבת מצבו של הניזוק לקדמותו על-ידי פיצויו בגין הנזק שנגרם לו (ולא הענשתו של המזיק או שיפור מצבו של הניזוק ביחס למצב שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה). אין מקום, אם כן, להורות, במקרה זה, על ניכוי יחסי של תגמולי המל"ל. תגמולים אלה השתלמו כולם בגין התאונה השניה ויש לנכותם במלואם. אי-ניכויים יוביל לפיצוי יתר של המבקש.

יצויין, עם זאת, כי משלא קמה בפועל עילה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, שהרי כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, יוחדה הקביעה הזו לתאונה נשוא הדיון בלבד, לא היה מלכתחילה מקום להתיר הבאת ראיות לסתור. עצם העובדה שבאה חוות-דעת רפואית שהעריכה את שעור הנכות בשיעור שונה מזה שנקבע,

ככלל, אין בה כדי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור (ראו גם: א' ריבלין, תאונות הדרכים – סדרי דין וחישוב

הפיצויים , 491-446 (1999). אלא, שהמבקש אינו מלין על התוצאה הזו, וממילא אין מקום להתערבות בה היום.

הבקשה נדחית. בנסיבות אלה, מתייתרת הכרעתנו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. המבקש ישא בהוצאות שתי המשיבות גם יחד בסכום של 5,000 ש"ח.