דנ"א 7454/09 שושנה בכר נ. אברהם פוקמן

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה א' ריבלין , והשופטים א' רובינשטיין וס' ג'ובראן ) בע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן (לא פורסם, 2.7.09; להלן: פסק הדין ), אשר דחה את ערעורם של העותרים 1 ו-2 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ע' ברון ), בו נפסקו לעותרת 1 פיצויים בגין תאונת דרכים. העתירה לדיון נוסף מתמקדת בהיבט אחד של פסק הדין, הנוגע לאופן חישוב הניכוי של תגמולי הביטוח הלאומי מפיצויי הנזיקין שנקבעו בפסק הדין.

1.

העובדות הצריכות לעניין הן אלה: ביום 4.10.2000 נפגעה עותרת 1, שושנה בכר (להלן: בכר ), בתאונת דרכים מרכב שבו נהג משיב 1, ואשר בוטח באמצעות משיבה 2. בעקבות הפגיעה הגישו בכר ובן זוגה לשעבר (להלן: המערערים ) תביעה לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בית המשפט המחוזי קבע למערערת פיצויים בגין שבעה ראשי נזק. כן קבע בית המשפט המחוזי את הסכום שינוכה מן הפיצוי שנקבע למערערת בפסק הדין עקב תשלום תגמולי המוסד לביטוח לאומי בגין נכותה. בערעור שהוגש לבית משפט זה קבלה בכר על סכום הפיצויים שנפסקו לה תחת ראשי נזק שונים. בית המשפט דחה את הערעור על גובה הפיצויים וקבע כי "גישתנו הבסיסית באשר לגובה הנזק היא, כי ככל שתמונת התוצאה הכוללת נראית נכונה, אין מקום להתערבותה של הערכאה הערעורית בפרטי נזק זה או אחר" (פסקה ח' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ). השופט רובינשטיין גם דחה את טענות המערערים באשר לניכויי הביטוח הלאומי. המערערים טענו כי תביעת הנזיקין לא כללה נזק נפשי, ובית המשפט המחוזי לא פסק נזק כזה; זאת, בשונה מהחלטת הביטוח הלאומי, על פיה נקבע כי לבכר נזק נפשי של 10% שנגרם כתוצאה מהתאונה. מטעם זה, טענו העותרים, לא היה מקום לנכות את תגמולי הביטוח שישתלמו בעד ראש נזק זה. בית משפט זה קבע כי לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ) יש לנכות מסכום הפיצויים כל פיצוי שרשאי המוסד לביטוח לאומי לגבות מן הצד השלישי ומחברת הביטוח, ובכלל זה גם נכויות שהן תוצאה של התאונה, אף אם אלו לא נכללו בנכויות שנקבעו בבית המשפט (פסקה י' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ).

2.

המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין , הסכים למסקנות אליהן הגיע השופט רובינשטיין והוסיף כי בשאלת ניכוי התגמולים נקט בית המשפט המחוזי בדרך חישוב שונה מזו שהותוותה בפסק הדין ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נז(4) 350 (2003) (להלן: פרשת עמר ); שם נפסק כי:"על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות שנגרמה עקב התאונה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק, לעמוד על היחס בין השתיים ולהכפיל את התוצאה בסכום תגמולי הביטוח". בהתאם לדרך חישוב זו, קבע המשנה לנשיאה, היה על בית המשפט המחוזי לקבוע בעצמו את שיעורי נכותה הכוללת של בכר, לבחון את היחס בין אחוזי הנכות הצמיתה עקב התאונה שנקבעו לבכר בפסק הדין ובין שיעור הנכות הכוללת, ולהכפיל את היחס בין הנכויות בסכום תגמולי הביטוח הלאומי. המשנה לנשיאה סבר כי במקרה שלפנינו בית המשפט המחוזי לא הלך בדרך חישוב נכונה, אך אף על פי כן קבע כי "בנסיבות העניין, לאור סכום הפיצויים הכולל ובהתחשב באופי ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בקביעות הערכאה המבררת בעניין גובה הנזק, לא מצאתי כי יש מקום להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם בירור מחודש של הסוגיה". התוצאה נקבעה בהסכמת המותב כולו.

המשנה לנשיאה עמד בחוות דעתו על ההצדקות לדרך החישוב שהותוותה ב פרשת עמר , שעיקרן, הצורך לקבוע את שיעור הנכות בגין התאונה ואת שיעור הנכות הכללית על ידי בית המשפט (באמצעות מומחה מטעמו). דרך זו, נקבע, "מייתרת את הצורך להתחקות אחר השיקולים שעמדו ביסוד קביעת המוסד לביטוח לאומי – שיקולים שאינם דומים בהכרח לשיקולים הצריכים לקביעת החבות המזיקה". כפי שציין המשנה לנשיאה, מומחי הביטוח הלאומי אינם נדרשים לבצע חלוקה בין הנכות שנגרמה כתוצאה מהתאונה ונכות שהייתה קיימת קודם לכך, ובעת קביעת שיעור הנכות הכללית, אין רופאי הביטוח הלאומי נדרשים לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין התרחשותו של אירוע מסוים לבין יצירת הנכות, ולרוב אין בחוות דעתם כל התייחסות לשאלה זו. בנוסף, כפי שציין המשנה לנשיאה, "השיקולים העומדים ביסוד החלטות המוסד לביטוח לאומי חורגים תכופות מאלה הרלוונטיים להחלטת הניכוי בתיק הנזיקין. לעיתים הם אף עשויים לשבש את ההכרעה הרלוונטית בתיק. לפיכך, ככלל, אין מקום להסתמך על קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי (בעניין נכות כללית) בכל הנוגע לקביעת הקשר הסיבתי שבין נכות מסוימת לבין התאונה, ועל בית המשפט להכריע בכך במסגרת בדיקה עצמאית".

3.

על החלטה זו הוגשה העתירה לדיון נוסף שבפניי, אליה ביקשה להצטרף לשכת עורכי הדין כ"ידיד בית המשפט" (להלן: העותרים ). העותרים טוענים כי נוסחת החישוב שנקבעה על ידי המשנה לנשיאה "יוצרת אי-בהירות וחוסר קוהרנטיות" המצדיקים קיום דיון נוסף. לגישתם, שתי בעיות מרכזיות מתעוררות עקב השימוש בנוסחה זו. ראשית, לדעת העותרים, השימוש בנוסחה אינו מתאים למרבית המקרים בהם מתעוררת שאלת ניכויי נכות כללית, ועשוי להוביל לתוצאה המקפחת הן את הניזוק והן את המזיק. בתמיכה לעמדתם מציגים העותרים שורה של דוגמאות המראות, לגישתם, כי בתביעות מסוימות – בהן קיים פער בין קביעת שיעורי הנכות על ידי בית המשפט ובין שיעורי הנכות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי – ינוכה מסכום הגמלאות סך שאינו משקף את חלקה האמיתי של הנכות הקשורה לתאונה. שנית, העותרים סבורים כי שקלול הנכויות בנוסחה שנקבעה על ידי בית המשפט מביא למצב בו חלקו היחסי של מרכיב של נכות בתוך חישוב הנכות הכוללת תלוי בסדר החישוב של הנכות המשוקללת (באופן שערכן של הנכויות הנלקחות בחשבון ראשונות גבוה יותר וערכן של הנכויות הנלקחות בחשבון אחרונות נמוך יותר) ומוביל לבעיה אריתמטית קשה. עוד טוענים העותרים כי פסק הדין עשוי להוביל לייקור ההליך המשפטי, נוכח הצורך למנות מומחים מטעם בית המשפט כל אימת שאחד הצדדים טוען לניכוי חלקי של גמלאות הנכות הכללית.

4.

לאחר שבחנתי את טענות העותרים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. נוסחת החישוב לניכוי החלק היחסי בו חייב המזיק בגין מעשה העוולה מתוך כלל תגמולי הביטוח הלאומי, כפי שפורטה בפסק דינו של המשנה לנשיאה, לא קבעה הלכה חדשה בעניין זה. נוסחת החישוב מהווה אך תצוגה גרפית ויישום של הלכה קודמת שנקבעה על ידי בית משפט זה. כפי שציין המשנה לנשיאה בפסק דינו, שאלה זו התעוררה והתבררה ב פרשת עמר , שם נדונה בהרחבה זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה נגד המזיק בגין תגמולים שהמוסד לביטוח לאומי שילם או ישלם לניזוק. בית משפט זה הדגיש ב פרשת עמר כי זכות התביעה להשבה של המוסד לביטוח לאומי נגד המזיק נגזרת מעקרונות התחלוף (סוברוגציה), לפיהם זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה, והמוסד לביטוח לאומי נראה כמי שנכנס בנעליו של הניזוק ( שם , עמ' 357). מכאן מתעורר הצורך להעריך את הנזק שנגרם על ידי המזיק ולנכות את החלק הזה מתגמולי הביטוח הלאומי.

5.

אופן החישוב של ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי מסך הפיצוי שנפסק נגד המזיק נקבע ב פרשת עמר כך:

"כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד אותם ננכה מתביעת הפיצויים, מקום בו לא יוחדו התגמולים למעשה הנזיקין נשוא המשפט, נשום, בכל מקרה, על-פי שיעור הנכות שנקבעה בבית המשפט בגין מעשה העוולה. בית המשפט חייב, במקרים כאלה, לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק [צ"ל הניזוק, ד.ב.], וזאת על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים" ( שם , עמ' 362).

בית המשפט קבע למעשה שלושה שלבים לחישוב ניכוי התגמולים. בשלב הראשון על בית המשפט – על ידי מומחים מטעמו – לקבוע את שיעור הנכות בגין מעשה העוולה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק. בשלב השני בית המשפט עומד על היחס שבין שתי הנכויות; ובשלב השלישי, מוכפל היחס שבין שתי הנכויות בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד לביטוח לאומי. תוצאת ההכפלה היא הסכום אותו יש לנכות מן התגמולים.

התיאור המילולי הזה הוא בדיוק הנוסחה שנקבעה על ידי המשנה לנשיאה בפסק הדין נושא ערעור זה, לפיה:

(כאשר 37% מייצגים את אחוזי הנכות עקב התאונה שנקבעו במקרה הנוכחי, X מייצג את גובה הנכות הכללית לפי קביעת בית המשפט, 427,831 הוא סכום התגמולים, ו- Y מייצג את סכום הניכויים מתגמולי הביטוח הלאומי)

6.

מאז נקבעה ההלכה לעניין אופן חישוב ניכויי תגמולי הביטוח הלאומי ב פרשת עמר , היא יושמה בשורה ארוכה של פסקי דין של בית משפט זה ושל בתי משפט בערכאות הנמוכות. ראו למשל, רע"א 1396/09 האני עבד אלקאדר נ' תאמר זועבי (לא פורסם, 13.7.2009), שם נדחתה בקשת רשות ערעור ונקבע כי:

"במקרה זה מתעוררת – פעם נוספת – שאלת האופן שבו יש לנכות את קצבאות הביטוח הלאומי (ענף נכות כללית). בית המשפט המחוזי יישם במקרה זה את הלכת עמר ( רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נד (4) 350), כלומר הכפיל את סכום הקצבאות ביחס שבין הנכות עקב התאונה (20%) לבין הנכות הכללית (50%); שתי הנכויות – זו עקב התאונה וזו הכללית – הן לפי הערכת המומחית מטעם בית המשפט. על אף שבית המשפט המחוזי יישם כאמור את ההלכה, טוען המבקש כי יש להתערב בפסק-הדין וזאת מן הטעם שקצבאות המוסד לביטוח לאומי חושבו לפי דרגת אי-כושר גבוהה יותר מאשר הנכות הרפואית. המבקש מציע לחשב את הניכוי לפי היחס שבין הנכויות התפקודיות. טענה זו אין לקבל. היא מבקשת לפרוץ את המסגרת האחידה שהותוותה בעניין עמר הנ"ל, ופותחת פתח מחודש להתחקות אחר שיקוליו של המוסד לביטוח לאומי, באופן המנוגד להגיונה של אותה הלכה".

ראו עוד: ע"א 8322/06 אלי פרץ נ' שמחה איילת (לא פורסם, 14.9.2009), שם החזיר בית משפט זה (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ע' ארבל וח' מלצר ) את הדיון לבית המשפט המחוזי, "משום הצורך להשלים את הבירור העובדתי בהתאם לאמות-המידה שנקבעו ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נז(4) 350 (2003). מטרת הבירור המשלים היא לאפשר לבית-המשפט לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המערער, ואת שיעור הנכות המיוחס לתאונה בלבד, כדי שהיחס בין השניים ישמש לחישוב גמלאות המל"ל שאותן יש לנכות מסכום הפיצויים"; ע"א 5736/04 חסן סרסור נ' חדג'ג' לבנה (לא פורסם, 10.12.2007); רע"א 3931/07 משה לחאם נ' סלע חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 23.8.2007).

7.

הרציונל בבסיס ההלכה שנקבעה ב פרשת עמר נעוץ בקשר הסיבתי שבין מעשה הנזיקין לבין הנכות שהוסבה בתאונה. תביעת נכות כללית מתבררת על ידי המוסד לביטוח לאומי ללא קשר לתאונה מסוימת בה נפגע הניזוק. על כן, בחוות הדעת של רופאי הביטוח הלאומי לעניין שיעור הנכות של הנבדק אין הם נדרשים לשאלת הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין מעשה הנזיקין. בחלק מן המקרים, רופאי המוסד כלל אינם מפרטים את החלק היחסי של הנכות הקשור לתאונה, אם בכלל. מטעמים אלה, בחר בית המשפט ב פרשת עמר שלא להסתמך על קביעות המוסד לביטוח לאומי, ותחת זאת, קבע כהלכה כי בית המשפט, על ידי מומחים מטעמו, יעריך את שיעור הנכות כתוצאה מהתאונה ולצידה את שיעור הנכות הכללית ( פרשת עמר , עמ' 362). הכפלת היחס בין הנכויות בסכום התגמולים קובע את שיעור הניכוי, המייצג את חלקה היחסי של התאונה מסך כל התגמולים המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי.

לשיטת החישוב כפי שנקבעה ב פרשת עמר , יש, לדעת השופטים שצעדו בעקבותיה, יתרונות מעשיים. יש בה כדי לייתר את הצורך להתחקות אחר השיקולים שעמדו ביסוד חוות הדעת של רופאי המוסד לביטוח לאומי (במיוחד מקום בו חוות דעתם אינה מתייחסת לקשר הסיבתי שבין הנכות הכללית ובין התאונה) ויש בה כדי להביא ליתר אחידות בקביעות בית המשפט בשל העובדה שקביעת הנכות נעשית על ידי בית המשפט ולא בהסתמך על קביעות מומחי המוסד לביטוח לאומי שאינן מתייחסות, ברגיל, לקשר הסיבתי בין התאונה לנכות הכללית אשר עומדת במרכז ההליך המתברר בבית המשפט.

נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין לא מתקיימים התנאים לקיום דיון נוסף, כאמור בהוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך בהחלטה על צירופה של לשכת עורכי הדין כ"ידיד בית המשפט". העתירה נדחית ללא צו להוצאות.