רע"א 3933/06יוסף שקלבר נ. המוטרנות היונית קתולית

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 1130/05 (השופטים ש' וסרקרוג, י' כהן ור' שפירא) מיום 26.1.06, שלפיו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 23431/01 (השופטת ב' טאובר) מיום 21.12.04, בו נקבע כי על המבקש לפנות ולסלק ידו ממוסך הנמצא ברחוב תל-אביב 16 בחיפה (להלן: המושכר ).

2.המבקש ואחיו המנוח שכרו בשנת 1972 מהמשיבה את המושכר בשכירות מוגנת לצורך הפעלתו כמוסך. בשנת 1979 נותר המבקש דייר יחיד במושכר. מאז שנת 1994 ועד למועד מתן פסק הדין של בית משפט השלום לא שילם המבקש דמי שכירות עבור המושכר, חרף פניותיה החוזרות ונשנות של המשיבה בעניין זה, מאז שנת 1996. לפיכך תבעה המשיבה לפנותו. המבקש טען מצידו לסעד מן הצדק שימנע את פינויו מהמושכר, המשמש לו כמקום מגורים.

3.בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבה ודחה את טענת המבקש למתן סעד מן הצדק. בית המשפט קבע כי הימנעותו של המבקש מלשלם דמי שכירות במשך למעלה מעשר שנים מקימה עילה לפנותו מכח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972. בית המשפט קבע גם כי השימוש שעושה המבקש במושכר למגורים נוגד את הוראות חוזה השכירות, ולכן אין המבקש יכול להישמע בטענה של סעד מן הצדק שכן מגוריו במושכר מהווים הפרה של החוזה. יתר הסבריו של המבקש לאי תשלום דמי השכירות נדחו על ידי בית המשפט חרף הטרגדיות שפקדו אותו, ונקבע כי אין בהם כדי להעניק למבקש סעד מן הצדק, בייחוד כאשר מדובר בשכירות של בית עסק. בית המשפט דחה את הניסיון לצייר את המבקש כאדם חסר ישע וקבע כי התנהגותו אשר התאפיינה בזלזול, באטימות ובחוסר תום לב כלפי המשיבה אינה מצדיקה מתן סעד מן הצדק. לפיכך קבע כי על המבקש לפנות ולסלק ידו מן המושכר וכן לשלם למשיבה דמי שכירות החל משנת 1994. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש. בית המשפט קבע כי אם המבקש נקלע אכן למצב בו נבצר ממנו להמשיך לנהל את העסק, יכול היה לנקוט בהליכים לצורך העברת המושכר לדייר מוצע. לא היה בראיות הנוספות שהוצגו בפני בית המשפט כדי לשנות את פסק הדין; אכן, המבקש הופטר בינתיים מחובותיו, הוכרז כפושט רגל והזכות לדיירות מוגנת שועבדה לטובת בנק לאומי בהסכמת המשיבה, אולם נקבע כי אין באלה כדי לבטל את עילת הפינוי. בית המשפט דחה, כאמור, את הערעור אך הציע למשיבה לחזור ולשקול את עמדתה בנושא פינוי המבקש, ככל שמדובר בחלק מן המושכר. מכאן הבקשה שבפניי.

5.המבקש חוזר וטוען בבקשתו טענות שטען בפני הערכאות דלמטה. בין היתר טוען המבקש כי נמנע מלשלם את דמי השכירות, לאחר 22 שנים במהלכן שילם אותם כדין, עקב טרגדיות שפקדו אותו ושדרדרו אותו לפת לחם עד שנאלץ לעבור לגור במושכר. עוד טוען הוא כי נציג המשיבה בחיפה גילה הבנה למצבו והסכים לדחות את תשלום דמי השכירות, עד שנת 2000, וכי היה מקום לזקוף את אי זימונו של הנציג לעדות על ידי המשיבה, לחובתה. המבקש הוכרז כפושט רגל והופטר מכל חובותיו ולכן, לטענתו, אין עוד עילה לפנותו. מכל מקום, זכאי הוא לסעד מן הצדק.

6.לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובנספחים לבקשה, החלטתי כי אין להיעתר לה. כאמור, שתי הערכאות הקודמות דנו בהרחבה בטענות שהעלה המבקש ולא מצאתי כי הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. הלכה מושרשת היא, כי רשות לערעור שני ניתנת אך ורק במקרה שבו מתעוררות סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגות מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

7.אף לגופו של עניין, אין בטענות המבקש ממש. טענותיו נדונו בפני הערכאות הקודמות ונדחו אחת לאחת. אשר לסוגיית ה"סעד מן הצדק", לאור העובדה כי שתי ערכאות קודמות דנו בסוגיה, שקלו אותה והגיעו למסקנה מנומקת לפיה אין מקום להעניק למבקש סעד כאמור, נראה כי יש לדחות את טענתו בעניין. החלטה בדבר הענקת סעד מן הצדק מתבססת על נסיבות המקרה הספציפי בו דן בית המשפט. בחינת שיקול הדעת של בית המשפט במקרה ספציפי אינה מעוררת סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת המצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה שלישית (רע"א 4461/98 פרנק נ' רפול (לא פורסם)), לא כל שכן, כשמדובר במושכר שהוא בית עסק ולא דירת מגורים, למרות שהמבקש לן בחלק ממנו בניגוד להוראות החוזה (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר , פ"ד לז(2) 337, 349 והאסמכתאות שם). אף ביתר טענות המבקש אין כדי להצדיק מתן רשות לערער.

8.טיעוניו האנושיים של המבקש לא נעלמו מעיני. אכן, מזלו של המבקש לא שפר עליו וטרגדיות פקדו אותו ואת בני ביתו. אף המשיבה התחשבה במצבו, נהגה באורך רוח עימו ולא נקטה בהליכים לפינויו חרף אי תשלום דמי השכירות במשך תקופה כה ארוכה. עם זאת, איני סבורה כי יש בדברים כדי לסייע בידו בשלב זה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.