רע"א 3933/17 דוד מיסס נ. בירן אורית

1.

מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ע"ר 21297-02-17, כבוד השופטת ש' דותן ), בגדרו נדחה ערעור שהגיש המערער על החלטת הרשמת לדחות את בקשתו לפטור מאגרה.

המפה הדיונית בענייננו מורכבת מה. ברם לצורך ההכרעה בבקשה זו נתרכז בעיקר. תחילתה של השתלשלות ההליכים הינה בבקשתו של המערער בפני רשם ההוצאה לפועל, לטוס לחו"ל לצורך טיול שורשים בין התאריכים 3.11.2016-23.10.2016, כאשר עלויות הטיסה היו מתוכננות להשתלם על ידי ילדיו של המערער וגרושתו. רשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה מהנימוק שלא מדובר בטעמים מיוחדים כמשמעם בסעיף 69ח לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בנוסף העלה הרשם את צו התשלומים של המערער מסכום של 300 ש"ח בחודש לסכום של 600 ש"ח. בית משפט השלום קיבל חלקית את ערעורו של המערער על החלטה זו, ביטל את הגדלת צו התשלומים, אולם הותיר על כנה את ההחלטה שלא לאשר את היציאה מהארץ בגין אותו הנימוק.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי לה נלוותה בקשה לפטור מתשלום אגרה. רשמת בית המשפט המחוזי דחתה את בקשת הפטור מאגרה ביום 26.1.2017 מהנימוק שהערעור הפך להיות תיאורטי, שכן תאריכי הטיסה המתוכננים כבר חלפו. על החלטת הרשמת ערער המערער לבית המשפט המחוזי, ומאחר שערעורו זה נדחה הגיע הנושא לפתחנו במסגרת בקשת רשות ערעור. יובהר כי הבקשה מושא החלטה זו עוסקת רק בשאלת הפטור מאגרה.

2.

סעיף 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות ) קובע כי פטור מאגרה יינתן בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הינו שהמבקש חסר יכולת לשלם את האגרה, והתנאי השני הינו שההליך מגלה עילה (ראו גם: בשג"ץ 4934/15 גורנשטיין נ' כנסת ישראל (21.7.2014) (להלן: עניין גורנשטיין )).

בעניינו קבעה הרשמת כי התנאי הראשון בדבר חסרון כיס מתקיים, בין היתר מאחר שהמבקש הינו חייב המוגבל באמצעים (ראו תקנה 14(ד) לתקנות האגרות המתייחסת למצב זה), אולם הוא אינו עומד בתנאי השני בדבר קיומה של עילה. למסקנה זו הגיעה הרשמת מאחר שלגישתה מדובר בערעור תיאורטי שכן מועדי הנסיעה מושא הבקשה הראשונית כבר חלפו. בית המשפט קמא חזר על היעדרו של התנאי השני בהתאם להחלטת הרשמת, אולם לא דק פורתא כאשר ייחס לרשמת את המסקנה כי גם התנאי הראשון בדבר חסרון כיס לא מתקיים בעניינו של המבקש. ברם אף אם נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי, לא די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה אם התוצאה אליה הגיע הינה ראויה בכל מקרה. הואיל ומדובר בשני טעמים מצטברים – היעדר יכולת כלכלית וקיומה של עילה, לצורך הכרעה בבקשה זו ניתן להסתפק בקביעה בדבר אי קיומה של עילה כדי לבסס את דחיית הבקשה לפטור.

3.

הרף להוכחת עילה במסגרת התנאי השני לצורך פטור מאגרה אינו גבוה, ואין צורך להראות סיכויי הצלחה גבוהים במיוחד, זאת כפי שהובהר בדבריו של השופט ס' ג'ובראן בעניין גורנשטיין :

"באשר לתנאי השני – הליך המגלה עילה – זהו תנאי שבמסגרתו בית המשפט בוחן האם עילת ההליך שהוגש אינה קלושה. מדובר ברף שאינו גבוה, ועניינו בבחינה לכאורית של העילה, כדי לוודא שאין מדובר בהליך חסר סיכוי ממש" (עניין גורנשטיין , פס' 6 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן ).

עם זאת, הגם שהרף הנדרש לעמידה בתנאי השני הינו נמוך יחסית ודורש עילה לכאורה, עדיין נדרשת עילה ממשית אשר קיימים סיכויים להצלחתה. בענייננו, העובדה שתאריכי הטיסה אליהם התייחס המבקש בבקשתו הראשונה מרשם ההוצאה לפועל כבר חלפו – מכריעה את הכף והופכת את הערעור לתיאורטי. אין מדובר בפורמליזם גרידא. לא ברור מהבקשה ולא ניתן לדעת אם ומתי יחפוץ ויתאים למבקש לנסוע, מה יהיו גורמי המימון ובאיזו מידה, ועוד. כמובן ניתן להניח מגוון הנחות בנידון, אך אין זו דרכו של משפט ויש לדון בבקשה קונקרטית ומפורטת. די בעניין זה כדי להביא לדחיית הבקשה.

למניעת אי הבנה נבהיר זאת: לו ירצה המבקש להגיש בקשה חדשה הוא רשאי לעשות זאת לגורם המוסמך. היה והגיש בקשה, עליה להיות מפורטת ככל שניתן. אין בכך כדי להביע כל עמדה אם תוגש בקשה כאמור, אלא כדי לוודא שהמבקש יהיה מודע לאפשרויות שעומדות בפניו לאחר מתן החלטה זו. כמובן שהמבקש רשאי להציג בבקשה תאריכים חלופיים קרובים יותר או קרובים פחות, כדי לזרז את העניין. היה המבקש מעוניין בכך – חיוני כי יעמוד על הכללים הרלוונטיים ביחס להגשת בקשה זו או אחרת.

4.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.