רע"א 2214/18 טל שחר נ. יעדים החברה העירונית לפיתוח בע"מ

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.2.2018 (רע"א 40463-01-18; השופט י' פרסקי ), אשר נעתר לבקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 42426-02-17; הרשמת הבכירה מ' חלפון נזריאן ), וקבע כי המבקשים אינם זכאים לפטור מאגרה.

בית המשפט המחוזי העלה סימני שאלה לגבי עמידת המבקשים בתנאי הראשון הקבוע בתקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנה ) – חוסר יכולת לשאת בתשלום האגרה. זאת, בייחוד ביחס לטענה הסתמית כי אין ביכולתם של "מאות הסוחרים" שמייצג מבקש 2 לחלוק בנטל. עם זאת, הכרעתו התבססה על אי עמידתם בתנאי השני הקבוע בתקנה – "ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה". על פי השקפתו, תביעת המבקשים "על פניה אינה מגלה עילת תביעה", ומכאן שאין מקום לפטור אותם מתשלום אגרה בגינה.

כאמור, המבקשים משיגים על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענים כי הוכיחו כדבעי שאין ביכולתם – או ביכולת הסוחרים "קשי יום" וה"רעבים ללחם" שמייצג מבקש 2 – לשאת בתשלום האגרה. אשר לסיכויי ההליך, המבקשים סבורים כי בית המשפט קמא לא נתן את דעתו על מלוא עילות התביעה שלהם, וכי ניתוח כתב התביעה במלואו מלמד שההליך אינו חסר סיכוי לחלוטין ועומד ברף הנמוך שאומץ בפסיקה בהקשר זה. הם מבקשים, אפוא, לפטור אותם מתשלום האגרה, ולמצער להפחית את שיעורה ככל שניתן.

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה – ולו משום שהיא אינה עומדת במבחנים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ואינה מעוררת שאלות משפטיות או ציבוריות החורגות מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); והשוו רע"א 2630/10 וסרמן נ' פורת [פוקס] , פסקה 2 (14.10.2010)).

3.

למעלה מכך, אוסיף כי אף לגופם של דברים לא נפל פגם בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. עיון בבקשת רשות הערעור דנן מלמד כי לא ניתן בה מענה לתהיות שהעלה בית המשפט המחוזי באשר ליכולתם הכלכלית של המבקשים. כך, למשל, חלף פירוט מקורות הכנסתם בששת החודשים שקדמו להגשת הבקשה – כהוראת תקנה 14(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 – הסתפקו המשיבים באמירה כי "הציגו את אשר התבקשו על ידי בית משפט השלום" (פסקה 43 לבקשת רשות הערעור). באופן דומה, נמנעו המשיבים מהצגת נתונים ממשיים לגבי מצבם הכלכלי של מאות הסוחרים שבשמם ועבורם תבע משיב 2 פיצוי בן 500,000 ₪ (ראו פסקה 77 לכתב התביעה המתוקן), מעבר לתיאורם הקבוצתי כ"רעבים ללחם" (פסקה 46 לבקשת רשות הערעור).

אשר לסיכויי ההליך, יש לזכור כי –

"הגם שהרף הנדרש לעמידה בתנאי השני הינו נמוך יחסית ודורש עילה לכאורה, עדיין נדרשת עילה ממשית אשר קיימים סיכויים להצלחתה " (רע"א 3933/17 מיסס נ' בירן , פסקה 3 (14.9.2017)).

בית המשפט המחוזי סבר כי המבקשים לא עמדו ברף זה, הן משום שהעילה החוזית שבלב תביעתם מעוררת "קושי ממשי", והן משום שלא הציגו פירוט מינימלי לגבי נזקיהם-לכאורה, בגינם תבעו סך נכבד של 2,500,000 ₪. בקשת רשות הערעור מספקת, לכל היותר, מענה חלקי לקושי זה. לטענת המבקשים, בית המשפט קמא התעלם מיתר עילות התביעה שלהם – המבוססות על מצגי שווא שהציגה, כביכול, המשיבה לגבי תקופת ההתקשרות, ועל המועד המאוחר בו "ביטלה" את ההסכם בין הצדדים. ברם, נוכח לשונו הברורה של הסכם זה בנוגע לרכיב האופציה – מתן זכות הארכה בלעדית למשיבה – הקשיים עליהם הצביע בית המשפט המחוזי ניצבים גם בפני עילות אלה. יתר על כן, המבקשים אינם מתמודדים עם העדר הפירוט לגבי הנזקים הנתבעים, ולכך השלכה על הבקשה דנן, שהרי מוסד האגרה נועד, בין היתר, לשמש כמסננת בפני תביעות שסכומן מופרז ונטול הצדקה (ראו, למשל, (רע"א 4014/10 מונדז נ' בירן , פסקה 9 (21.9.2010)). בנסיבות אלה – ומבלי לקבוע מסמרות באשר לגורל התביעה העיקרית, מעבר לאמור לעיל – לא מצאתי מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא בגלגול שלישי.

4.

בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה הבקשה ל"עיכוב הליכים". משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.