רע"א 249-23 רע"א 249-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ש' דותן), מיום 3.10.2022, ב-ע"ר 3016-10-22. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' ערקובי), מיום 23.6.2022, ב-ת"א 24852-03-22, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת למתן פטור מתשלום אגרה.

רקע והליכים קודמים

2.תחילת השתלשלות העניינים בסכסוך הגירושים שהתנהל בין המבקשת לבין בן זוגה לשעבר, בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: בית הדין הרבני).

לעמדת המבקשת, במסגרת ההליך נפלו פגמים משמעותיים בהתנהלות הגורמים בבית הדין הרבני, לרבות הדיינים שדנו בעניינה.

3.בשנת 2015 פנתה המבקשת בתלונה לנציבות תלונות על שופטים. ביום 25.11.2015 ניתנה החלטה בפנייתה (להלן: החלטת הנציב). בבקשת רשות הערעור, כמו גם בתביעת הנזיקין, ביקשה המבקשת להסתמך על הקביעות בהחלטת הנציב. יצוין כבר עתה כי על פי הוראות סעיף 24(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002, החלטה זו אינה יכולה לשמש ראיה בהליך משפטי. משכך, אין בכוונתי להידרש לה.

4.ביום 13.3.2022 הגישה המבקשת, שאיננה מיוצגת, תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נגד הדיינים שדנו בעניינה בבית הדין הרבני, מנהל בתי הדין הרבניים ופקידי מזכירות בית הדין הרבני, על סך של 2,538,250 ש"ח (ת"א 24852-03-22). בגדרי התביעה נטען כי עקב פעולות שיפוטיות ומנהליות שנעשו ברשלנות רבתי, נגרמו למבקשת נזקים שונים, ובהם: נזקים ממוניים, אובדן משמורת וניכור הורי.

יצוין כבר עתה כי המבקשת פנתה פעמיים למחלקת הסיוע המשפטי בבקשה לייצוג בהליך. שתי בקשותיה של המבקשת נדחו על ידי הסיוע המשפטי; ובגין בקשתה הראשונה אף הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה אף הוא (פסק דין מיום 12.9.2018, כב' השופט צ' קפאח, ב-עש"א 62358-06-18).

5.בד בבד עם הגשת התובענה, ביום 13.3.2022, הגישה המבקשת בקשה לפטור מתשלום אגרה. ביום 23.6.2022 דחתה רשמת בית המשפט המחוזי את הבקשה, ב-"החלטת פתקית", תוך שקבעה כדלהלן:

"[התובענה] נעדרת סיכויי ולו ברף הנמוך ביותר. המבקשת עתרה בתובענה שאינה סדורה, הקושרת את כלל הנתבעים כמקשה אחת. אינה מפרטת מה טעם מצאה להגיש תובענה לנזקים שניתנו על ידי הדיינים, הזכאים לחסינות מהותית כנגד מזכירות בית הדין. המבקשת אינה מבחינה בין המעשים, אינה מבחינה בין הנזקים שנטען כי נגרמו לה, ולמעשה לא ניתן לברור את הבר מהתבן בתובענה זו. לאור כך אין מקום להורות על פטור מאגרה נוכח העדר סיכוי לתובענה לטעמי".

6.המבקשת מיאנה להשלים עם החלטה זו, והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"ר 3016-10-22). ביום 3.10.2022 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת. בית המשפט המחוזי עמד על שיקול הדעת הרחב המסור לרשם בענייני אגרה ועירבון, ועל כך שמתחם ההתערבות בהחלטות מעין אלה מצומצם ושמור למקרים חריגים בלבד, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם. מעבר לכך, ולגופו של עניין, בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת אינו שנוי במחלוקת, אך לעניין סיכויי ההליך נקבע כי : "מקובלים עליי טעמי הרשמת לפיהם, סיכויי ההליך קלושים עד בלתי קיימים".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

7.לשם שלמות התמונה יצוין כי המבקשת הגישה בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערובה גם בהליך דנן. ביום 6.2.2023 ניתנה החלטת רשמת בית משפט זה (הרשמת ל' משאלי-שלומאי) שנעתרה לבקשת המבקשת באופן חלקי – סכום האגרה הופחת לסכום של 150 ש"ח, וסכום הערובה הופחת לסכום של 500 ש"ח.

עוד יצוין כי המבקשת הגישה תביעה כספית נגד עורכי הדין שייצגו אותה, ונגד עורכי הדין שייצגו את בן זוגה לשעבר בהליך שהתנהל בבית הדין הרבני (ת"א 26789-09-21), וגם בהליך זה הגישה המבקשת בקשה לפטור מאגרה. לאחר ערעור, בית המשפט המחוזי נתן למבקשת פטור חלקי בלבד מתשלום אגרה, כך שיחול על סכום תביעה של עד 400,000 ש"ח בלבד (רע"א 38249-02-22; פסק דין מיום 13.4.2022; השופטת א' קלמן ברום). ביום 16.1.2023 דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין (רע"א 4179/22; כב' השופטת ד' ברק-ארז).

בקשת רשות הערעור

8.בבקשת רשות הערעור, המבקשת מתייחסת לכל אחד מהטעמים בגינם דחתה הרשמת את הבקשה לפטור מאגרה:

ראשית, לעניין היות התביעה בלתי סדורה, ואשר "קושרת את כלל הנתבעים כמקשה אחת" – המבקשת טוענת כי יש לראות במשיבים כמעוולים במשותף, ועל כן "אין זה מתפקיד המערערת להוכיח מי אחראי למחדל זה או אחר". כמו כן, טוענת המבקשת כי בתביעתה פורטו כלל המעשים והנזקים המיוחסים למשיבים; בעוד המידע אודות חלוקת הנזק מצוי בחזקתו הבלעדית של בית הדין הרבני.

שנית, ולעניין החסינות השיפוטית (סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)), המבקשת טוענת כי זו אינה חלה על פעולות אשר בוצעו בזדון, או תוך חריגה מהתפקיד השיפוטי, ולכן בנסיבות העניין החסינות איננה עומדת לדייני בית הדין הרבני (המשיבים 5-1). בנוסף, המבקשת טוענת כי דחיית בקשתה לפטור מאגרה על בסיס החסינות השיפוטית פוגעת באינטרס הציבורי, וזאת כי: "לא בכל המקרים יתאפשר לברר את השאלות המתעוררות בזיקה לחסינות השיפוטית בשלב מוקדם מבלי שתישמענה ראיות".

לעניין חסינות עובדי ציבור (סעיף 7א לפקודת הנזיקין) – נטען כי המעשים המיוחסים לעובדי מזכירות בית הדין הרבני (המשיבים 8-6) בוצעו תוך חריגה מסמכות או תוך שימוש לרעה בסמכות במזיד, ועל כן אינם חוסים תחת החסינות.

שלישית, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענתה כי הרשמת גיבשה דעה קדומה טרם הכרעה בבקשה לפטור מאגרה, כעולה מהחלטת ביניים שניתנה ביום 7.4.2022, במסגרתה צוין כי: "על פניו אין מקום להורות על פטור מתשלום אגרה".

רביעית, המבקשת טוענת כי התביעה הנזיקית שהוגשה מגלה עילה, וראיה לכך היא החלטת הנציב מיום 25.11.2015 (והחלטה נוספת שניתנה ביום 15.2.2016).

חמישית, המבקשת טוענת כי דחיית בקשתה לפטור מאגרה מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות.

דיון והכרעה

9.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא קבלת תשובה.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או מקום בו מתעורר חשש מפני עיוות דין (תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). אמת מידה זו חלה גם לעניין בקשות רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר הכריע בערעור על החלטת רשם של אותו בית משפט (ראו, מיני רבים: רע"א 4980/22 ליאור נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (22.9.2022)).

בענייננו, סבורני כי בקשת רשות הערעור אינה באה בגדר אמת המידה האמורה. ואבאר.

10.בעל דין המבקש פטור מתשלום אגרה, נדרש להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: כי אין בידו לשלם את האגרה, וכי ההליך שהגיש "מגלה עילה" (תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007). במסגרת התנאי השני, יבחן בית המשפט האם עילת ההליך שהוגש אינה קלושה. מדובר ברף שאינו גבוה, ועניינו בבחינה לכאורית של עילת התביעה, שנועדה לוודא כי אין מדובר בהליך חסר סיכוי של ממש (בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פסקה 6 (21.7.2014); ע"א 8974/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 6-4 (18.1.2005); רע"א 8368/22 פלוני נ' יחידת הסיוע המשפטי – מחוז דרום, פסקה 9 (20.3.2023)).

די בכך שנמצא כי מבקש הפטור מאגרה אינו עומד באחד משני התנאים המנויים, כדי שתידחה בקשתו.

11.בענייננו, בהחלטות מושא בקשת רשות הערעור, הונח כי המבקשת חסרת יכולת כלכלית – ועל כך אין חולק. דחיית בקשתה לפטור מאגרה נטועה בקביעה כי סיכויי התביעה שהגישה המבקשת קלושים.

קביעה זו היא יישום של התנאים הקבועים בתקנות למתן פטור מאגרה. מדובר בקביעה שנטועה היטב בנסיבות הקונקרטיות של הצדדים, ואינה מעוררת כל שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב אשר מצדיקה מתן רשות ערעור. כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור בענייננו דרוש על מנת למנוע עיוות דין.

לעניין זה רלבנטית ההלכה הפסוקה הקובעת כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתו של רשם בית המשפט בענייני אגרות; משמדובר בעניין דיוני מובהק בו נתון לרשם שיקול דעת רחב בבחינת התקיימות התנאים למתן פטור מאגרה, לרבות בחינת סיכויי התביעה שהוגשה (ראו, למשל: רע"א 619/23 באטוס נ' הסיוע המשפטי, פסקה 5 (21.2.2023); רע"א 7733/22 אטלן נ' אזולאי, פסקה 5 (31.1.2023); רע"א 2471/22 ויסקופף נ' מאיירס, פסקה 5 (15.8.2022); רע"א 5578/21 טלימאת נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פסקה 5 (3.11.2021); רע"א 1103/21 ליאור נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (14.4.2021)). זו היא אמת המידה להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת רשם כאמור, ומקל וחומר שבמסגרת בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" ההתערבות תהא שמורה אף היא למקרים חריגים בלבד. סבורני כי המקרה דנן אינו מנוי על המקרים החריגים המצדיקים התערבות כאמור.

בהקשר זה אוסיף ואזכיר כי השאלה האם תביעתה של המבקשת "מגלה עילה" נידונה והוכרעה מספר רב של פעמים: פעמיים על ידי הסיוע המשפטי, אשר דחה את פניותיה של המבקשת לייצוג; פעם נוספת במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הסיוע המשפטי (עש"א 62358-06-18); ובשתי ההחלטות השיפוטיות מושא בקשת רשות הערעור דנן. בכל אחת מההחלטות המנויות, נמצא כי ההליך דנן אינו מגלה עילה.

לנוכח כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

12.למעלה מן הצורך, מצאתי לציין שלושה טעמים אשר יש בהם כדי לתמוך במסקנה כי לא נפל פגם בהחלטות מושא בקשת רשות הערעור.

ראשית, סעיף 8 לפקודת הנזיקין מקנה חסינות לנושאי תפקיד שיפוטי. סעיף זה פורש בפסיקה כך שאפשרות הגשת תביעה נגד נושא משרה שיפוטית נותרה מוגבלת ומצומצמת מאוד. כך, בעניין אדם נדחתה האפשרות לשלול את החסינות לגבי פעולות שבוצעו ב-"רשלנות רבתי" או ב-"רשלנות בוטה מאוד", והושארה בצריך עיון שאלת תחולתה של החסינות מקום בו נושא משרה שיפוטית פעל "בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות" (רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' אדם, פסקה 17 (2.9.2018); וראו בנוסף: ע"א 8164/20 אייל נ' הנאמן על נכסי אייל, פסקה 24 (25.5.2022); ע"א 10015/17 רוה נ' מדינת ישראל – רשות האכיפה והגבייה, פסקה 12 (10.10.2018)).

יצוין כי אף למשיבים 6-8 עומדת, לכאורה, חסינות עובד ציבור, המעוגנת בסעיף 7א לפקודת הנזיקין. על אף שחסינות זו אינה רחבה כחסינות השיפוטית, גם בכך יש, על פניו, כדי להשליך על סיכויי ההליך.

שנית, תביעתה של המבקשת מנוסחת באופן שמקשה לראותה כבת סיכוי. נימוק זה עמד בבסיס החלטת הרשמת ופסק הדין מושא ההליך דנן, כמתואר לעיל, ואף אני מוצא בכך טעם.

שלישית, הנזק הכולל בתביעתה של המבקשת הועמד על סך של 2,538,250 ש"ח, בגין מספר ראשי נזק שונים. הנזקים הללו נטענו בהיעדר פירוט מינימלי. אין בכתב התביעה כל הבהרה כיצד העריכה המבקשת את הנזקים שנטען כי נגרמו לה, וכלל אין זה מובן כיצד המבקשת קושרת בין המעשים המיוחסים למשיבים לבין הנזק הנטען. לעניין זה השלכה על הבקשה לפטור מאגרה, שהרי תשלום האגרה נועד, בין היתר, לשמש כמסננת בפני תביעות שסכומן מופרז ונטול הצדקה (ראו, למשל, רע"א 2214/18 שחר נ' יעדים החברה העירונית לפיתוח בע"מ, פסקה 3 (27.3.2018); ע"א 303/17 טריניטי מערכות מחשוב בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פסקה 10 (25.12.2018)).

לעניין הקשר שבין סכום תביעה "מנופח" לבין פטור מאגרה, נקבע זה מכבר בפסיקה:

"תקנה 14(ג) לתקנות קובעת שבית המשפט רשאי לתת פטור מאגרה אם ראה שאין ביכולתו של המבקש לשלם אותה, ובתנאי ש'ההליך מגלה עילה'. דרישה זו נועדה למנוע מצב בו פטור מאגרה בשל חוסר יכולת כלכלית יפתח פתח להגשת הליכי סרק שיבזבזו את משאבי הציבור (ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(4) 721 (2005) להלן: ענין פלוני). הליכי סרק שכאלה אפשר שיהיו גם תביעות שביסודן אמנם טענה ממשית, אך סכום התביעה הוא מופרך וחסר סיכוי. אכן, מבחן העילה הוא מבחן מקל יחסית, וכבר נפסק כי על בית המשפט לוודא רק שעילת התביעה אינה חסרת כל סיכוי של ממש (ענין פלוני). ברם, ברור שסכום התביעה הוא אחד השיקולים שיש להביא בחשבון לצורך הכרעה האם ההליך מגלה עילה, בהינתן שמבחן העילה נועד לסנן, בין היתר, הליכים מוצדקים ש'נופחו' בגלל שמגישיהם לא נדרשו לשלם אגרה. מסיבה זו נפסק בעבר כי 'שעה שעסקינן בסכומים גבוהים מעין אלה, שעל פניהם נראים גבוהים עד מאוד, על בית המשפט לנקוט זהירות יתרה בפטור מאגרה' (רע"א 430/07 מרית נ' מדינת אוקראינה (26.8.2007))." (רע"א 4083/15 בוסירה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 8 (23.8.2015)).

והדברים יפים גם לענייננו.

13.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.