רע"א 8344-22 רע"א 8344-22

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) מיום 22.9.2022 ב-ע"ר 40579-08-22, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' הרשמת פ' נויברט) מיום 20.7.2022 ב-רע"א 45337-06-22.

רקע והליכים קודמים

1.המבקש, המייצג את עצמו, הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד שירות בתי הסוהר בגין עילות שונות מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]; חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996; חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983; וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (ת"א 43877-07-18).

2.ביום 20.4.2022 ניתנה החלטת בית משפט השלום (השופטת מ' הירשפלד), בגדרה נקבע כי היקף תצהירו של המבקש יוגבל ל-10 עמודים, ללא נספחים, וכי ראיותיו יוגשו עד ליום 22.5.2022. בד בבד, נדחתה בקשת המבקש למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט (להלן: החלטת בית משפט השלום).

3.ביום 22.6.2022 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (רע"א 45337-06-22), עד ליום 14.7.2022. הבקשה נומקה בפטירת אביו של המבקש ביום 16.3.2022 ובמצבו הבריאותי של המבקש.

בנקודה זו יובהר כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חל ביום 27.6.2022, זאת בשים לב לפגרת פסח (תקנה 1(2) לתקנות בתי המשפט (פגרות), התשמ"ג-1983), ובהינתן השביתה במערכת בתי המשפט בימים 25.5.2022– 30.5.2022 (הודעת מנהל בתי המשפט מיום 1.6.2022; תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981)). אשר על כן, הבקשה להארכת מועד הוגשה 5 ימים לפני המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור, אך נתבקש בה להאריך את מועד ההגשה האמור בכשלושה שבועות (עד ליום 14.7.2022).

ביום 20.7.2022, דחתה רשמת בית המשפט המחוזי (הרשמת פ' נויברט) את הבקשה למתן ארכה, בנימוק לפיו לא מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת מועד (כנדרש לפי תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)); וכן כי המבקש לא תמך טענותיו בתצהיר (להלן: החלטת הרשמת). יצוין כבר עתה כי מהחלטת הרשמת עולה כי סברה, בשגגה, שהבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור.

4.ביום 18.8.2022 הגיש המבקש ערעור על החלטת הרשמת (ע"ר 40579-08-22). בצד הערעור הגיש המבקש "בקשה לעיכוב הליכים", המהווה למעשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הרשמת – ובקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 23.8.2022 (השופט א' סלע).

בפסק דין מיום 22.9.2022 (השופט א' דורות) נדחה הערעור לגופו. בכל הנוגע להחלטה שלא ליתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, קבע בית המשפט המחוזי כי שיקול דעתו של רשם בית המשפט בסוגיות דיוניות אלו הינו רחב, וכי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בו.

נוסף על כך, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי גם אילו הייתה מוגשת בקשת רשות הערעור במועד, היה מקום לדחותה. זאת, משני טעמים עיקריים: ראשית, נקבע כי ככל שבקשת רשות הערעור מופנית נגד ההחלטה להגביל את היקף התצהיר ל-10 עמודים, הרי שהחלטה זו באה בגדר סעיף 1(3) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו), כך שלא ניתן להגיש בגינה בקשת רשות ערעור. שנית, ונימוק זה רלוונטי גם ביחס להחלטה שלא למנות מומחה מטעם בית המשפט – נקבע כי בקשת רשות הערעור אינה עומדת באמת המידה המקובלת למתן רשות ערעור על החלטת ביניים ולהתערבותה של ערכאת ערעור בהחלטות דיוניות.

5.מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

6.המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי "התעלם" מנימוקי הערעור, בכך שמיקד את פסק דינו בצו בתי המשפט, בעוד הערעור התמקד בקביעה כי אין להתיר הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, בפרט בטענה הנוגעת לעיתוי הגשת הבקשה. עם זאת, לטענת המבקש, פסק דינו של בית המשפט המחוזי דן לגופם של דברים בסיכויי בקשת רשות הערעור, מבלי שהדבר בא לידי ביטוי בערעור המבקש.

המבקש טוען, לגופם של דברים, כי בית המשפט המחוזי התמקד בפסק הדין ברכיב בהחלטת בית משפט השלום הנוגע להיקף התצהיר, מבלי להידרש לרכיב השני הנוגע למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אשר אינו חוסה תחת צו בתי המשפט. מלבד זאת, טוען המבקש כי פרשנות תכליתית של ההוראות הקבועות בסעיפים 1(1) ו-1(3) לצו בתי המשפט מוליכה למסקנה כי אין ליישמן במקרה דנן ביחס להגבלת היקף תצהירו של המבקש, בהינתן מורכבות ההליך והיקפו, וכן נוכח הפגיעה בזכויותיו הדיוניות.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לסמכותי לפי תקנה 148א לתקנות, אף ללא צורך בתשובה. זאת משמצאתי כי הכרעותיהן של הערכאות קמא ממוקדות בעניינו הפרטני של המבקש, ואינן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון ב-"גלגול שלישי". כמו כן, לא מצאתי כי קבלת הבקשה דרושה כדי למנוע עיוות דין. יצוין כי אמות המידה הנ"ל חלות גם לעניין בקשות רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר הכריע בערעור על החלטת רשם של אותו בית משפט (ראו: רע"א 249/23 הורוביץ נ' שינדלר (27.4.2023)).

8.אכן, בהחלטת הרשמת צוין, בשגגה, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד האחרון להגשתה של בקשת הרשות לערער. יחד עם זאת, החלטתה של הרשמת לא נסמכה על נימוק זה לבדו, אלא על טעמים נוספים ולרבות הטעם לפיו: "[המבקש] נמנע מלפרט את המאמצים שהושקעו על ידי המבקש לשם הגשת בקשת רשות הערעור במועד, ולא תמך טענותיו בתצהיר."

9.לצד זאת ובנוסף, בפסק הדין קמא, עמד בית המשפט המחוזי גם על סיכוייו הנמוכים של ההליך לגופו של עניין, אשר מהווה אחד מהשיקולים שיש להידרש אליהם במסגרת בקשה להארכת מועד (וראו: רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ, פסקה 18 (16.8.2012)). במסגרת זו, קבע בית המשפט קמא כי צו בתי המשפט חל על רכיב החלטת בית משפט השלום לעניין היקף התצהיר כך שהיה מקום לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף במישור זה. כמו כן נקבע כי על פניו בקשת רשות הערעור, ביחס לשני רכיבי החלטת בית משפט השלום, אינה עומדת באמות המידה המותוות בדין לקבלת רשות ערעור על החלטות ביניים (פסקה 9 לפסק הדין קמא).

צודק המבקש כי נימוקו של בית המשפט קמא לעניין סילוקה על הסף של בקשת הרשות לערער, לו הייתה מוגשת במועד (או שהבקשה להארכת מועד הייתה נענית), נכון רק לגבי אחד משני ראשיה של בקשת הרשות לערער (ההגבלה לעניין אורכו של תצהיר העדות הראשית), ואינו נכון לגבי השני (ההחלטה לעניין מינוי מומחה מטעם בית המשפט).

אלא גם בהקשר זה, ראוי להדגיש כי בנוסף לנימוק לעניין סילוק על הסף, ביסס בית המשפט קמא את פסק דינו גם על הנימוק המתייחס להתערבות המועטה של ערכאת ערעור, קודם למתן פסק הדין, בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית. נימוק זה יפה לשני ראשיה של בקשת הרשות לערער.

10.יתר על כן, ומעבר לצורך, אציין כי נימוקי החלטת בית משפט השלום לעניין דחיית בקשתו של המבקש למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, נראים, על פניהם, כמבוססים בדין.

11.בהתחשב בכל האמור ניתן לדעתי לקבוע כי לא רק שהבקשה שבפניי אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, אלא שגם אין מקום להיענות לה כדי למנוע עיוות דין.

12.סוף דבר: הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.