רע"א 2677-23 רע"א 2677-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה ש' דותן), מיום 13.3.2023, ב-ע"ר 25776-03-23. בפסק הדין נדחה ערעור המבקש על החלטת השופט י' שקד (בכובעו כרשם), מיום 28.2.2023, ב-רע"א 24811-02-23.

2.המבקש הגיש תביעה כספית בסדר דין מהיר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, נגד המשיבים (ב-תאד"מ 9622-11-22). ביום 24.1.2023 התקבלה בקשת המשיבים 3-2 להתנות את ניהול התביעה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים, לפי תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). זאת, מכיוון שהמבקש מתגורר בחו"ל ואינו מצביע על נכסים שניתן להיפרע מהם בישראל.

3.על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (רע"א 24811-02-23). יודגש, כבר עתה, כי בגדרי הליך זה המבקש לא הגיש בקשה לפטור מהפקדת ערובה לפי תקנה 135(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

4.אשר על כן, ביום 12.2.2023 נשלחה למבקש "הודעה על הצורך בהפקדת ערובה" על סך 7,500 ש"ח, בהתאם לפרט 58 לתוספת השלישית לתקנות סדר הדין האזרחי. המבקש לא הפקיד ערובה כאמור, ואף לא שילם את אגרת בית המשפט הנדרשת על פי דין.

5.ביום 28.2.2023 ניתנה החלטת השופט י' שקד (בכובעו כרשם), כדלהלן: "המזכירות הביאה לידיעה כי האגרה טרם שולמה והערבון טרם הופקד. ככל שלא יופקדו בתוך 7 ימים מהיום – הבר"ע תימחק" (להלן: החלטת הרשם).

6.על החלטת הרשם הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"ר 25776-03-23). בערעור נטען כי אין לדרוש הפקדת ערובה בהליך אשר עניינו אי-יכולת המבקש לשלם ערובה שהוטלה עליו בערכאה קמא.

7.ביום 13.3.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור (כב' השופטת העמיתה ש' דותן). בפסק הדין נקבע כי הפקדת הערובה נדרשת על פי תקנה 135 לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא אם כן מורה בית המשפט אחרת. על כן, כך נקבע, ככל שהמבקש סבר כי הוא עומד בתנאים למתן פטור מהפקדת ערובה, היה עליו להגיש בקשה מתאימה; ומשלא עשה כן – דין הערעור להידחות. על המבקש הוטלו הוצאות בסך 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

ביום 30.3.2023 נמחק ההליך מחמת אי-תשלום אגרה ואי-הפקדת ערובה.

8.מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

9.בבקשה שב המבקש על טענותיו נגד חיובו בהפקדת ערובה בבית המשפט המחוזי, תוך שנטען כי: "מדובר ב'לופ' משפטי שמי שאין לו כסף לשלם עירבון נדרש לש[ל]ם עירבון כדי להוכיח שאין לו כסף לשלם עירבון". לעניין זה, טוען המבקש כי אף לפי תקנה 20(4) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), הוא איננו מחויב בתשלום ערובה להבטחת הוצאות המשיבים.

כמו כן, טוען המבקש כי חלף דחיית הערעור בגין אי-הפקדת ערובה, היה על בית המשפט המחוזי לאפשר למבקש להגיש בקשה לפטור מערובה.

10.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. זאת, משסברתי כי אין בבקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", והמבקש אף לא מתיימר לטעון כך בבקשתו. כמו כן, לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין.

יוער כי אמת המידה דלעיל חלה גם לעניין בקשות רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר הכריע בערעור על החלטת רשם של אותו בית משפט (רע"א 249/23 הורוביץ נ' שינדלר, פסקה 9 (27.4.2023)).

11.המבקש מלין על החלטת הרשם מיום 28.2.2023, בגדרה נקבע, כאמור, כי ההליך יימחק ככל שלא תופקד ערובה (ותשולם האגרה) כנדרש על פי דין. במסגרת הערעור על החלטה זו, העלה המבקש טענות לגבי עצם החיוב בהפקדת ערובה במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה שחייבה בהפקדת ערובה.

אלא שלא החלטת הרשם היא שיצרה את החיוב בערובה, אלא תקנה 135(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי: "עם הגשת הערעור יפקיד המערער ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסכום הנקוב בתוספת השלישית". אכן, ס"ק (ב) לתקנה זו מקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות על פטור מהפקדת ערובה כאמור, או על שינוי סכומה. עם זאת, על מנת שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו על פי תקנה 135(ב) ויפטור בעל דין מהפקדת ערובה, על בעל הדין להגיש בקשה מתאימה, במסגרתה יפרט את הטעמים אשר מצדיקים, לטענתו, מתן פטור כמבוקש. זאת לא עשה המבקש – לא עם פתיחת ההליך, לא לאחר מתן החלטת הרשם, ואף לא לאחר מתן פסק הדין מושא הבקשה דנן. בנסיבות אלו, בדין ניתנו החלטות הערכאות קמא – ואין כל מקום להתערב בהן, לא כל שכן במסגרת בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

12.יצוין כי, בבקשה שלפניי טוען המבקש, לראשונה, כי אין לחייבו בהפקדת ערובה לאור תקנה 20(4) לתקנות האגרות. מעבר לכך שטענה זו נטענה לראשונה בהליך דנן, אין בה ממש גם לגופה: תקנה זו, על תתי-סעיפיה, מפרטת הליכים הפטורים מתשלום אגרה, בעוד ערעוריו של המבקש מופנים נגד חיובו בהפקדת ערובה. למותר לציין כי חיובים אלו לא אחד הם, ועל כן אין בכוחה של תקנה 20 לתקנות האגרות לפטור מהפקדת ערובה (בש"א 4824/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 5 (22.7.2020)).

כמו כן, כלל אין זה ברור אם תקנה 20(4) לתקנות האגרות חלה על עניינו של המבקש, גם לעניין חיובו בתשלום אגרה. זאת, בהינתן שהחלטת בית משפט השלום בדבר חיובו בהפקדת ערובה, עליה הוגש ההליך קמא, אין עניינה בחיוב הנובע מ-"חובת ערבון או ערובה", כלשון התקנה (וראו לעניין זה: ע"א 6367/13 סימון נ' אלחריזי, פסקה 1 (25.3.2014)).

13.אשר לטענה כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר למבקש להגיש בקשה לפטור מערובה טרם מתן פסק הדין: אין זה מתפקידו של בית המשפט "להסביר" למבקש כיצד למצות זכויותיו בדין. מזכירות בית המשפט הביאה לידיעתו של המבקש כי עליו להפקיד ערובה על פי דין, בהודעה מיום 12.2.2023. על המבקש הנטל לברר את זכויותיו בדין ולהגיש בקשה לפטור מערובה. משלא עשה כן – בדין ניתנה ההתראה טרם מחיקת ההליך (בהחלטה מיום 28.2.2023), ובדין נדחה הערעור על כך לבית המשפט המחוזי.

14.לנוכח הטעמים המפורטים לעיל – הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.